וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה'.

וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי

וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. (ויקרא כב, לא- לב)

 

 

חילול השם וקידוש השם

ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואע"פ שאינן עבירות, הרי זה חילל את השם כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר, והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן, או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן, או שדיבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין, וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עימהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם, עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה', ועליו הכתוב אומר 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'.

 (רמב"ם הלכות יסודי התורה ה, יא)

 

 

ארבעים ותשע מדרגות להארה

מרדכי בק

49 ימי ספירת העומר בין פסח לשבועות, הם כמחרוזת פנינים בין שני חגים אלו ואף הופכים, על פי פרשנים מסוימים, חגים אלו ליחידה אחת; הרי שבועות היא "עצרת" בלשון חז"ל, שפירושה סיכום. שבועות אלו משחזרים את המסע של בני ישראל מארץ מצרים, בה הם היו שקועים במ"ט שערי טומאה למרגלות הר סיני, בה הם זכו לקבל תורת חיים.

מסע זה, מ'תנטוס' ל'ארוס', מובלט על ידי חז"ל באמצעות שבעה שבועות אלו המגשרים על המהפך שעברו בני ישראל בצאתם מאפלת מצרים להתגלות בסיני.

יחד עם זאת, מקורותיה של תקופת העומר והתפתחותה לוטים בערפל.

האזכור הראשון הוא בפרשתנו (ויקרא כג; ט-ט"ז): נאמר לבני ישראל פעם נוספת שיבואו אל הארץ ובהזדמנות זו, הם מצווים להביא את העומר אל הכהן. ללא הבאת העומר אסור לאכול מהיבול החדש.

בספר דברים (טז, ט) נאמר: 'שבעה שבועות תספר לך, מהחל חרמש בקמה. ועשית חג שבועות לה' אלוהיך'. זהו למעשה הקשר המקראי בין חג הפסח לחג השבועות.

בארץ ישראל, עובדי האדמה היו מביאים את העומר למקדש. לאחר מכן, יכלו הם ומשפחותיהם ליהנות מפרי אדמתם. יתכן שכתוצאה מטקס זה, תקופה זו קיבלה אופי מיוחד של ציפיית החברה כולה ליבול מוצלח, המשמעותי מאד לרווחתה הכלכלית. מעניין לציין שהמצווה לשמוח מופיעה רק בתום ימי העומר, בחג השבועות (שם, יא).

אמנם, למרות שתקופה זו אופיינה במקור על ידי ציפייה מלווה בתקווה, או לפחות על ידי אופטימיות זהירה, מאורעות היסטוריים המירו את אופייה של שבועות אלו באווירה קודרת יותר.

בסוף תקופת בית שני, מתמודדים היהודים בארץ ישראל עם מציאות חדשה. תקופה חשוכה זו מאופיינת על ידי מאבקים נגד השלטון הרומי וגם על ידי מאבקים פנימיים, המסכנים את יסודות היהדות. למאבקים אלו תהיה השפעה משמעותית לעתיד.

בתקופת מרד בר כוכבא (בערך 132-135 לספירה) ודיכויו על ידי הרומאים, הפכו ימים אלו לתקופה בה נהגו מקצת מנהגי אבלות. מקור תלמודי (בבלי יבמות סב, ע"ב) מספר על 24000 תלמידיו של רבי עקיבא, מגדולי התנאים, שמתו במגפה בתקופה זו מפני "שלא נהגו כבוד זה בזה". מקור אחר (איגרת רב שרירא גאון) מספר שתלמידים אלו נמנו על חייליו של בר כוכבא ונהרגו במרד, כאשר ידוע לנו שגם רבי עקיבא עצמו היה מתומכי בר כובא.

שינוי אופייה של תקופה זו השפיע על כל תפוצות ישראל. למרות שהחברה היהודית בבל ובמקומות אחרים הפכה לעירונית ולא היתה תלויה בעבודה חקלאית, תחושות עתיקות של חוסר וודאות וחרדה הקשורות לימים אלו הושפעו לא מעט על ידי ההתרחשויות בארץ ישראל.

קיימות השערות רבות לגבי אופייה של אותה מגפה; יש הטוענים שמדובר במגפה שפגעה בגוף. אחרים מעדיפים להבינה כפגיעה רוחנית, מתוך שלא נהגו תלמידי רבי עקיבא כבוד זה בזה. כתוצאה מחוסר רגישותם, אופיינה תקופה זו על ידי צער וסבל; הונהגו איסורים על נישואין ותספורת בימים אלו. האדמו"ר רבי פנחס מקוריץ מציע שהשיער הצומח מהגולגולת מזכיר לנו את המחסור בתלמידי חכמים בתקופות קדומות אלו.

יתכן שחוסר הבהירות בקשר לסיבה האמיתית העשויה להסביר את הפיכת הדגש בתקופה זו מציפייה לעצב, משקף את השינוי הפנימי שעבר הגיבור הראשי בסיפור זה, הלא הוא רבי עקיבא.

רבי עקיבא נמשך אל התורה באמצעות אהבתו לאשתו העתידית, רחל, בתו של כלבא שבוע. עמדתו שהכשירה וקידשה את "שיר השירים" משקפת את ההקבלה שחווה בין אהבת ה' לתשוקה אנושית. רבי עקיבא אהב את שניהם אהבה עזה.

יתכן כשאשר ראה את בית המקדש עולה באש ושישים שנה לאחר מכן את דיכויו האכזרי של המרד שהונהג על ידי מי שחשבו למשיח, היו לו סיבות להתייאש מעתיד עמו. במקום שמחה וטבע אביבי בפריחתו, הוא ראה טרגדיה, שפיכות דמים וגלות. כל התייחסות לשיר השירים בשלב זה של חייו היתה נתפסת כלעג לרש. במקום אביב של תקווה, הנהיגו הוא ותלמידיו תקופה של אבלות, בדומה לימי בין המצרים, שהפכו להיות ימים של אבל לאומי על חורבן הבית.

בימי הביניים עוד החריפה החרדה והניכור מהטבע המאפיינים את התקופה הזאת. ואכן, מה אפשר היה לחגוג בהעדר כל נקודת אחיזה בטבע, כאשר נעלם כל קשר למחזור של השנה החקלאית?

החוט הדק המקשר בין יציאת מצרים למתן תורה נידון בצורה ייחודית במקורות קבליים וחסידיים. המושג "ספירה" קשור אצל הוגי דעות חסידיים ל"ספירות" המחברות בין הקב"ה לבין החלק האלוקי הטמון בכל אדם. כל אחת מהספירות התחתונות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד יסוד ומלכות) מכיל בתוכה היבט של אחת מהספירות האחרות. במהלך 49 ימים, ניתן לעבור דרך כל החיבורים האלו. ידיעת האדם את עצמו ואת אלוהיו הוא תהליך מתמשך ודיאלקטי.

בעל ה"בני יששכר" טוען שהחיבור בין שני החגים בשני הקצוות של תקופת העומר איננו שרירותי.

פסח הוא מחזה מרהיב המתחיל את תהליך השחרור. התחלה זו דורשת התבוננות, חקר וחיפוש, שאלות ותשובות, והעמקה במקורותינו ההיסטוריים והמסורתיים הבלתי נדלים, וכל המרבה הרי זה משובח. צו השעה הוא "לדבר", להשתמש במתת האל של כוח הדיבור, הביטוי העילאי של האינטלקט האנושי. הוא דורש את "פֶּסַח" כ"פֶּה שָח".

אבל, האינטלקט האנושי, שהוכיח את כוחו בתחומי המדע, האמנות, הטכנולוגיה, ההנדסה, הרפואה, הפילוסופיה ועוד, מוגבל כאשר הוא מנותק מהיבטים מוסריים. במובן זה, הימים הרגועים יותר והדרמטיים פחות של ספירת העומר מקבלים את משמעותם העמוקה.

בדומה לפריחה באביב, מספקת תקופת העומר הזדמנות ללידה מחדש. כדי ליצור, על האדם לפגוש את החלקים האישיים והעמוקים ביותר בעצמו ולהתמודד אתם, אותם חלקים שהם מעבר לשפה, החושפים לעתים את חרדותיו ותשוקותיו הכמוסות ביותר. רק כאשר רבדים עמוקים ואף לא מודעים אלו עולים על פני השטח ו"נספרים", אנחנו באמת מוכנים לקבלת התורה או לפחות לעמוד למרגלות הר סיני.

תקופת העומר איננה מאורע נורא הוד, בהשוואה ליציאת מצרים ולמעמד הר סיני; אין כאן קדושה או התגלות "על רגל אחת". מדובר בתהליך יומיומי מתמשך של בדיקה עצמית, הדורשת מגע עם רגשותינו האמיתיים. באמצעות תהליך יומי ושבועי זה, אנו מסוגלים לבנות בסיס איתן לאינטלקט שלנו, שאיננו מונע מאתנו את היכולת לראות את הטוב באחרים, ולהתייחס בכבוד לקיומם ולדעותיהם של אחרים, השונים מאתנו, בניגוד למה שעשו תלמידיו של רבי עקיבא, ומאידך, מאפשר לנו גם להיאבק למען האמת והצדק במקרה הצורך.

בזמן הבית, היו מביאים את העומר לכהן שהיה מניפו בפרהסיא, כדי להראות מי אנחנו ולפני מי אנו עומדים.

בעל "בני יששכר" מדייק בלשון הכתוב: "וספרתם לכם" - המצווה היא "לכם" - עבורכם. מעלות הקדושה מגיעות בסופו של דבר מתוכנו (עם מעט סייעתא דשמיא). הוא מחבר בין המלה "ספירה" למלה "ספיר", שמשמעותה "זוהר". במובן זה, השאיפה לבהירות אמיתית ולהארה היא מטרתו של כל אדם המחפש רוחניות כנה.

מרדכי בק הוא אמן וסופר , המתגורר בירושלים

 

 

 

ראשית צמיחת גאולתנו?

ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת, ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.

(רמב"ם הלכות מלכים פרק יא)

 

רבותי, יכול להיות שכל אלו אשר דיברו על ראשית צמיחת גאולתנו טעו. יכול להיות שתלמידי הגר"א טעו, יכול להיות שתלמידי הבעש"ט טעו, יכול להיות שתלמידיו של רבי עקיבא איגר טעו כשדיברו על ראשית צמיחת גאולתנו, כפי שמובא בספרים. יכול להיות שהרב קוק טעה, יכול להיות שהרב חרל"פ טעה. רבי עקיבא, גודל התנאים, גם כן טעה.

(מתוך מאמרו של הרב עמיטל "לשמוע קול בכיו של תינוק" עמ' 85, מובא בספרו של משה מיה: "עולם בנוי וחרב ובנוי", עמ' 40)

 

...עם העצמאות עברנו לרשות עצמנו, זכינו בבחירה חופשית. אין אנו תלויים בדעת אחרים ותהליך הגאולה יכול להתבצע עד סופו, אם נרצה.

הגאולה אינה מתרי"ג מצוות, ומשמעה ההלכי של הגאולה הוא בעצמאות המדינית - באפשרות לקיים את המצוות הדורשות ריבונות וטריטוריאליות בארץ ישראל. "ראשית הגאולה" היא האפשרות לקיים את המצוות על ידי הריבונות שניתנה לנו. הגאולה עצמה - קיומן של המצוות בפועל.

(דב רפל, "פתחי שערים" , עמ' 213)

 

ה' באייר הוא יום הזיכרון לשחרור האומה משעבוד מלכויות - ההישג הלאומי-מדיני הגדול ביותר של עם ישראל מיום שניתן בידי המלכויות, ומשמעותו של שחרור האומה אינה נפגמת גם אם רוב בני האומה מוסיפים להיות שרויים בפזוריהם בין הגויים. אין לשער ואין להביע במילים את מידת הסיפוק שמאורע היסטורי עצום זה נותן לתודעתו של כל מי שחש עצמו בן העם היהודי ההיסטורי - לרגש הלאומי והפטריוטי, שהוא משותף למרבית היהודים הדתיים והחופשיים כאחד; ואין מונע עצמו מן הסיפוק הזה אלא מי שסובר שיש בעצם הקמתה של "מלכות ישראל" שאינה "משיחית" משום מרד במלכות שמים. וביותר גדול הסיפוק שניתן לתודעה הלאומית-פטריוטית על ידי העובדה שהדבר הגדול הזה הושג על ידי ניצחון צבאי של העם הלוחם עצמו.

אולם בכל אלה עדיין אין משום מתן ממד אמוני-דתי ליום גדול זה. הכלל הגדול - שהוא גם עיקר דתי גדול - ש"עולם כמנהגו נוהג", כוחו יפה לגבי ההיסטוריה כשם שהוא יפה לגבי הטבע...

המאמין בה' - להבדיל מן המאמין בפונקציונר שמימי להסדרת ענייני האדם, או האנושות, או עם ישראל - אינו מבחין בין מאורעות שונים מבחינת משמעותם הדתית, בין אם בעינינו הם שגרתיים, "מעשים בכל יום", או מאורעות "יוצאים מן הכלל", בין אם אנו חשים אותם כ"טובים" או חשים אותם כ"רעים". אירועים היסטוריים - באנושות בכלל ובעם ישראל בפרט - הם מצד עצמם אינדיפרנטיים מבחינת ההערכה הדתית. אין מאורע בהיסטוריה מקבל משמעות דתית אלא אם הוא מבטא תודעה דתית, ז.א.: אם הוא תוצאה של התודעה הדתית - דעת ה' ועבודת ה' - של הנוטלים חלק במאורע זה... מהכרעה דתית ברורה לגבי יום העצמאות אין להימנע. יום זה אינו ניתן להערכה-לחצאין. מבחינת סברא אחת, אין הוא חג אלא יום אבל: היום שבו מרד עם ישאל בתורה. מבחינת סברא אחרת אין יום הראוי יותר ל"שהחיינו" ולהלל ולכל סימני יום-טוב כיום הזה, שבו פתח עם ישראל את השער לאפשרות של קיום התורה, שער אשר בו יוכל להיכנס - אם ירצה וישתדל לקיים את התורה. הערכה זו של יום העצמאות אינה נפגמת על ידי העובדה שדור זה ברובו אינו רוצה בקיום התורה.

(מתוך י.ליבוביץ: יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל; יום העצמאות ויום ירושלים כחגים דתיים)