וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:

 לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו...

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו...

 אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ לְכֹל טֻמְאָתוֹ.

נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם.

 וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא. (ויקרא פרק כב)

 

 

תורתנו תורת חיים.

אליליות עתיקה וחדישה נוהגת לצרף את הדת עם המוות. רק בגוע האדם תצמח מלכות האל; גויעה ומוות הם הגילוי העיקרי של האלוהות; כי הא-ל הוא לדידם אלוהי המוות, ולא אלוהי החיים; הוא ממית ולא מחיה; והוא שולח את המוות - ואת מבשריו, החולי והעוני, - למען יירא ממנו האדם, יזכור את כוח האל ואת חוסר האונים של האדם. משום כך מקדשיהם עומדים בצד קברות, והמקום הראשון של כהניהם הוא ליד גופת המת...לא כאלה כהני ישראל, כי לא כן תורת אלהי ישראל, ולא זו היא דת ישראל. האל, המורה לכהן את מעמדו בישראל, הוא אלוהי החיים; התגלותו הנעלה ביותר איננה בכוח המוות, השובר את הגבורה ואת החיים; אלא הוא מתגלה בכוח החיים המשחרר והמחיה, המקים את האדם לרצות בחירות ולחיות חיי נצח. אין הוא מורה לאדם כיצד למות אלא איך לחיות; הוא מורה לו איך ינצח את המוות בעודו בחיים, איך יתגבר על חוסר החירות, על השיעבוד הגופני ועל החולשה החושנית...שעה שהמוות קורא את בני העם לגמול חסד עם מעטה הגוף של נפש נשאספה אל עמיה - חייבים כהני ה' להתרחק; בעצם עמידתם מרחוק יעלו את נס החיים בצד גופת המת; יעוררו בלב העם את רעיון החיים; יזכירו להם את דעיון החירות המוסרית...יחזקו בלבם את דעיון החיים - לבל ינוצח על-ידי רעיון המוות.

 (מתוך פירוש הרש"ר הירש ויקרא כא, ה)

 

 

על זריזות, מתינות וצניעות

אביגדור שנאן

בין שאר נושאיה של פרשת אמור מצוי הסיפור הקצר שעניינו במקלל (ויקרא כד, י-כג).

לסיפור זה מיבנה מרובע ברור: [א] תיאור המעשה: "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל... ויביאו אותו אל משה..."; [ב] הכנסת החוטא למשמר עד שיוכרע גורלו מפי עליון: "...ויניחוהו במשמר לפרוש להם על פי ה'"; [ג] גזר הדין: "וידבר ה' אל משה לאמור הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה ... ורגמו אותו כל העדה..."; [ד] ביצוע גזר הדין: "...ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה וירגמו אותו אבן ובני ישראל עשו כאשר ציוה ה' את משה".

מיבנה דומה מצאנו בתורה בשלושה סיפורים נוספים: סיפור פסח שני (במדבר טו ו-יד), סיפור המקושש (שם טו, לב-לו) ומעשה בנות צלפחד (במדבר כז, א-יא; שם לו, א-כב). בכל המקרים האלו לא ידע משה להשיב על השאלה שהתעוררה והמתין להכרעה מגבוה: "ויאמר אליהם משה [לטמאים] עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם", "ויניחוהו [את המקושש] במשמר לפרוש להם על פי ה'", "ויקרב משה את משפטן [של בנות צלפחד] לפני ה'". ולאחר שהוא מקבל את ההוראה המתאימה מפי ה', היא מתבצעת ואף נקבעת בעקבותיה הלכה לדורות.

חז"ל שחשו בדמיון שבין ארבעת הסיפורים ניצלו אותו כדי ללמוד בעזרתו דברים חדשים. כך, למשל, נקבע כי המקושש האנונימי הוא למעשה צלפחד (בבלי שבת צו ע"ב ועוד), וכי ההבדל בין האמור במקלל, "וירגמו אותו אבן", לבין עונשו של המקושש, "וירגמו אותו אבנים", בא ללמד על תהליך דו-שלבי של עונש הסקילה: " בית הסקילה היה גבוה שתי קומות, אחד מן העדים דוחפו [את הנדון למוות] על מתניו ... אם מת בה יצא, ואם לאו העד השני נוטל את האבן ונותנה על לבו, אם מת בה יצא, ואם לאו רגימתו בכל ישראל ... נמצית מקיים 'רגום אותו באבנים' ונמצית מקיים 'וירגמו אותו אבן'" (ספרי במדבר קיד). ועוד קובע המדרש, כי מעשה המקלל ומעשה המקושש היו בזמן אחד: "ויביאו אותו [את המקלל] אל משה' - ולא הביאו המקושש עמו ... 'ויניחוהו במשמר' - ולא הניחו המקושש עמו, ושניהם היו בפרק אחד" (ספרא אמור יד). וכיוצא בו המסורת שעל פיה התוודו הן המקלל והן המקושש על חטאם, "אבדו מן העולם הזה" אבל "נחלו חיי העולם הבא" (אבות דרבי נתן, נוסח ב, מה). יסודה של מסורת זו בקביעה (ראו למשל, התרגום הארמי המיוחס ליונתן לסיפור זה) כי המקושש, צלפחד, עשה מה שעשה כדי לפרסם דיני שבת ברבים וכי כוונתו טובה היתה, אף שמעשהו לא ראוי היה, וכיוון שכך - נענש רק בעולם הזה. הדמיון שבין סיפורו לסיפור המקלל הביא, למרבה ההפתעה, להעברת היסוד הזה גם לסיפור האחר. ואחרונה: התלמוד הבבלי (כריתות ז ע"ב) מקשר בין סיפור פסח שני לסיפור המקלל כדי ללמוד, כי דינו של כל מגדף בכל זמן, שלא כאותו זה שעליו מספרת פרשתנו, הוא בכרֵת דווקא. ואפשר להביא דוגמאות נוספות לקישורים שעורכים המקורות השונים בין הסיפורים, בעיקר על ידי העברת מוטיבים מסיפור לסיפור.

והנה, פעם אחת לפחות מצאנו בספרות חז"ל את ארבעת הסיפורים האלו נידונים בנפרד, כקבוצה עצמאית, וזאת בקטע החוזר כמה וכמה פעמים בתרגומי התורה הארמיים המכונים "ארצישראליים", קטע שאין לו מקבילה מחוץ להם. וזו לשונו (כנוסחו בתרגום הארמי שבכתב-יד ניאופיטי לויקרא כד, יב):

דן חד מן ארבעה דינין דקמו קדם משה וסכם יתכון (צריך להיות: יתהון) בדעתיה דלעיל. בתרין מנהון הוה משה זריז ובתרין מנהון הוה משה מתין. באליין ובאילין אמר לא שמעית. במסאבין דלא יכלו למעבד פיסחה ובדין בנתה דצלפחד הוה משה זריז מן בגלל דהווה דיניהון דיני ממון. במקוששה דחלל שובתה בזידנו ובמחרפה דפרש שמיה קדישה בגדפין הוה משה מתין מן בגלל דהוון דיניהון דיני נפשן. ובגין למלפה לדייניה דקיימין בתר משה דיהוון זריזין בדיני ממונה וממתינין בדיני נפשתה דלא יהוון קטילין בפריע ית מן דחמי ליה למתקטלה בדינה דילמה דישתכח לה זכו מן זוי חרי בדינה. דלא יהוון בהתין למימר לא שמענן דמשה רבהון אמר לא שמעית. ואצנעו יתה במטרתה עד זמן דיתפרש להון מן קדם ה' בהידין דינא מקטלין יתיה.

וזה תרגומו החוזר לעברית:

זה אחד מארבעת המשפטים שניצבו לפני משה וגזר עליהם על פי דעת עליון (= האלהים). בשניים מהם היה משה זריז ובשניים מהם היה משה מתון, (ו)באלה ובאלה אמר 'לא שמעתי'. בעניין הטמאים שלא יכלו לעשות את הפסח ובמשפטן של בנות צלפחד היה משה זריז, משום שהיה משפטם בדיני ממונות. בעניין המקושש שחילל את השבת במזיד ובעניין המקלל שנקב את השם הקדוש בחרפות היה משה מתון, משום שהיה משפטם דיני נפשות. וכדי ללמד את הדיינים העומדים לאחר משה שיהיו זריזים בדיני ממונות ומתונים בדיני נפשות, שלא יהיו הורגים במהירות מי שראוי לו להיהרג בדין, שמא תמצא לו זכות ממקום אחר בדין. (ו)שלא יבושו לומר 'לא שמענו', שהרי משה רבם אמר 'לא שמעתי'. והניחו אותו [את המקלל] במשמר עד שיתפרש להם מלפני ה' באיזה אופן יהרגוהו.

בלשונות דומים נמצאת מסורת זו בסמוך לשלושת הסיפורים האחרים בתרגום הארמי המיוחס ליונתן, בתרגום הקרוי "תרגום ירושלמי" ובעדי נוסח אחרים מן העולם התרגומי.

ארבעת הסיפורים נדונו כאן יחדיו, תוך מיונם לשתי קבוצות נפרדות, דיני נפשות ודיני ממונות. אמת, הקביעה כי עניין פסח שני הוא עניין של ממון בלבד דחוקה קמעה, אך ניתן בכל זאת לקבוע, שיש לעניין זה גם מימד כלכלי - שהרי יש להכין קרבן נוסף לפסח שני והדבר כרוך בהוצאה כספית - ובכך לשמור על חלוקת ארבעת הסיפורים לשתי קבוצות סימטריות.

המסורת מנוסחת כמסורות רבות אחרות בתרגומי התורה הארמיים על דרך "דגם הפתיחה המספרית", רוצה לומר על ידי פתיחת הדיון בקביעה מספרית ההולכת וזוכה לפירוט. מטרתה של המסורת במקרה זה ללמד לקח בשני נושאים: (א) אין לענות את הדין בדיני ממונות, ומאידך גיסא אין למהר בחריצת דיני נפשות. טעות שנעשתה בדיני ממונות ניתנת לתיקון, אך לאחר המתת אדם אי אפשר להשיבו לחיים, ועל כן אין להכריע את הדין קודם שילובן העניין היטב ובשיקול דעת מלא. (ב) אין להתבייש ולהודות באי-ידיעה, שהרי אפילו משה, רבם של כל ישראל, לא בוש לומר שישנם דברים הנשגבים מידיעתו. ואם באבי הנביאים כך - בכל אחד אחר כל שכן!

המסורת התרגומית, שאי אפשר לדייק בזמן היווצרותה, הפקיעה סיפורים אלו מרקעם ההיסטורי החד-פעמי וטענה אותם במטען מוסרי על-זמני. וגם אם הדברים מופנים כביכול רק אל היושבים בבית הדין, דומה שהם מיועדים לכל אוזן ולכל שומע, ואופיים ההטפתי-חינוכי ניכר לעין. וראוי גם ראוי שנשאל את עצמנו חזור ושאול: האם תמיד נוקטים אנו, כחברה, במידה הנכונה של מתינות בדיני נפשות? האם אין אנו, כחברה וכבודדים, מענים לעיתים קרובות מדי את הדין בדיני ממונות? וכמה מאיתנו נחונו בכוחות הנפש הנדרשים כדי לומר "אינני יודע"?

פרופ' אביגדור שנאן מרצה בתחום המדרש והאגדה בחוג לספרות עברית שבאוניברסיטה העברית בירושלים.

 

 

"כגר כאזרח יהיה"

'משפט אחד יהיה לכם': משפט השוה לכולכם.

(בבלי בבא קמא פד, ע"א)

 

'כגר כאזרח': כשם שאני תובע עלבון האזרח, כך אני תובע עלבון הגר ובהמתו.

 (חזקוני ויקרא כד, כב)

 

'כגר כאזרח יהיה, כי אני ה' אלהיכם': אלהי הגר ואלהי האזרח, ולא ניכר שוע לפני דל.

(ספורנו ויקרא כד, כב)

 

'כגר כאזרח יהיה': הנכרי הבא מארץ אחרת ונפרד מארצו נקרא גר, מלשון גרגיר הנפרד מן האילן, ומי שאבותיו מן העיר נקרא אזרח, מלשון (תהלים לז) 'ומתערה כאזרח רענן', כדמיון הנטיעה הנטועה מימי קדם, ולכך אמר כי המשפט הזה יהיה שוה בכולן.

'כי אני ה' אלהיכם': אם עשיתם אותו משפט - אני ה' אלהיכם, ומכלל הן אתה שומע לאו, לפי שכל מי שאינו נוהג אותו משפט, הרי זה כאילו הוציא עצמו מאלהותו וכפר בעיקר, שהרי דבר ידוע שכל האמונות שיש לאומות ומשפטיהן פירוש התורה הן, והמשפטים שבתורה הן מעיקרי תורה, וכשאין אנו עוסקים בהם הנה זה חילול השם, ואותן שאפשר להם למחות ואינן מוחין, הרי הם מחללים את השם וחולקין כבוד לעכו"ם ומבזים תורת משה ומכלין ממונם של ישראל, שכל העולם כלו תלוי בדינים.

 (רבינו בחיי ויקרא כד, כב)

 

"כגר כאזרח"

ולא אמר 'הגר כאזרח', שאז יהיה נשמע כי מדרגת גֵר למטה ממדרגת אזרח שהקטן נתלה בגדול, לזה אמר "כגר כאזרח" - פירוש: האזרח כגר והגר כאזרח, ששקולים הם במשפט.

 (אור החיים ויקרא כד, כב)

 

ולמה ניתנה התורה במדבר? לומר: מה המדבר מופקר לכל בני אדם, אף דברי תורה מופקרין לכל מי שירצה ללמוד, שלא יהא אדם אומר 'אני בן תורה ותורה נתונה לי ולאבותי ואתה ואבותיך לא הייתם בני תורה, אלא אבותיך גרים היו' לכך כתיב (דברים לג) 'מורשה קהלת יעקב' - לכל מי שמתקהל ביעקב, אפילו הגרים שעוסקין בתורה שקולים הם ככהן גדול, שנאמר (ויקרא יח) 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה' אלהיכם' כהן ולוי וישראל לא נאמר, אלא אדם, לפיכך 'תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם' (במדבר טו).

 (תנחומא ויקהל סימן ח)