לֹא יִקְרְחֻה
קָרְחָה בְּרֹאשָׁם, וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ
שָׂרָטֶת. קְדֹשִׁים יִהְיוּ, לֵאלֹהֵיהֶם, וְלֹא יְחַלְּלוּ, שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם. (ויקרא כא, ה-ו)
קרחה ושריטה הן אותות כניעה; מקריבים
אותן לאל המוות, שכוחו מלא עולם. על-פי זה יובן, על שום מה נשנו איסורים
אלו לכוהנים בייחוד... אליליות עתיקה וחדישה נוהגת לצרף את הדת עם המוות. רק בגווע
האדם תצמח מלכות האל; גוויעה ומוות הם הגילוי העיקרי של האלוהות; כי האל הוא לדידם
אלוהי המוות, ולא אלוהי החיים; הוא ממית ולא מחיה; והוא שולח את המוות - ואת
מבשריו, החולי והעוני , - למען יירא ממנו האדם, יזכור את כוח האל ואת חוסר האונים
של האדם. משום כך מקדשיהם עומדים בצד קברות, והמקום הראשון של כוהניהם הוא ליד
גופת המת; במקום שהעין עששה והלב נשבר, שם ימצאו את הקרקע הראוי לזרע הדת. והנושא
על בשרו את אות המוות, את סמל כוח המוות המתגבר על הכל - וכך משווה את המוות לנגדו
תמיד - הרי הוא עושה מעשה דתי מובהק...לא כאלה כוהני ישראל, כי לא כן תורת
אלוהי ישראל, ולא זו היא דת ישראל. האל, המורה לכוהן את מעמדו בישראל, הוא אלוהי
החיים; התגלותו הנעלה ביותר איננה בכוח המוות, השובר את הגבורה ואת החיים; אלא
הוא מתגלה בכוח החיים המשחרר והמחיה, המקים את האדם לרצות בחירות ולחיות חיי נצח.
אין הוא מורה לאדם כיצד למות, אלא איך לחיות; הוא מורה לו איך לנצח את המוות בעודו
בחיים. איך יתגבר על חוסר החירות, על השעבוד הגופני ועל החולשה החושנית; איך יחיה
כך כל רגע של חיי חירות מוסרית, של חיי מחשבה ורצון, יצירה ומעש וגם של הנאה; הנה
זו התורה, שה' הקדיש את מקדשו למכון לה...משום כך נאמר לכוהנים בייחוד: "לא
יקרחה קרחה בראשם..." - אל ישאו עמם את סמל המוות; בהופעתם יטיפו לכוח
החיים, ולא לכוח המוות.
(הרש"ר הירש ויקרא כא, ה)
"ששה
חודשים בשמן המור וששה חודשים בבשמים" (מגילת אסתר ב' יב' )
שלום בחבוט
החלק הארי של פרשת אמור מוקדש לרשימת מועדי ה'
ולתיאורם. במסגרת מאמר קצר זה, אנסה לשפוך קצת אור על לוח השנה כפי שהוא עולה
ומצטייר מפרשה זו וממקורות שונים הדנים במקראי קודש, הן בתורה שבכתב והן בתורה
שבעל פה. אם נצליח לשבץ את כל המועדים בטבלה הגיונית ומסודרת, נוכל אולי גם להבין
מַהֵם המושגים שהתורה מנסה להחדיר לתודעה היהודית ואיך הם משתלבים במסגרת התבנית
כולה: על ידי זה נוכל גם להסיק מספר מסקנות חשובות לגבי מטרות התורה על ידי החינוך
לשמירת ימי מועד וזיכרון והשלכותיהן לעידן המודרני.
ראשית, יש להעיר שקדושת הזמן תופסת מקום מרכזי ביהדות, מפני
שאחת המטרות העיקריות שאליהן התורה רוצה להוביל אותנו, היא השאיפה לחנך את האדם
לקידוש כל רגע ורגע בחייו, הן בהתנהגותו היומיומית והן בפעולותיו, החד-פעמיות או
החוזרות מדי שנה בשנה. מניית הימים ומדידת הזמן - ובכלל זה קביעת מועדים מסוימים
להבלטת מאורעות או מושגים שהתורה מחנכת לקראתם - הן כמובן אמצעי חינוכי הכרחי
שדרכו יוכל היהודי להגשים את המטרה הרצויה.
שנית,שימוש במספרים מסוימים וחלוקת השנה והזמן לפי קצבי זמן
מסוימים, באים כדי שנתבונן בקשר הקיים בין מועד למועד. בנוסף למספר שבע, המסמל
את העל-טבעיות הזורמת לתוך עולם הטבע , יש לציין שהמספר 3 וכפולותיו (6,
12) חוזרים בהקשרים שונים. לדוגמא, במעשה בראשית רק ליום שישי מצורפת גם הא הידיעה
(יום השישי ויכלו השמים...); מספר חודשי השנה הוא 12; אורך כל עונה הוא
שלושה חודשים: גם לתקופה של שישה חודשים - לפי הפסוק המצוטט בכותרת - מייחסים
משמעות חשובה, מפני שהיא מציינת מחצית השנה. בעצם, חלוקת הזמן לפי השיטה המספרית
הזאת,שאנו ממשיכים להשתמש בה גם במספר שעות היום וכו' מהווה, כנראה, ה"קצב
הטבעי" ביותר למדידת הזמן ולכן יש לבדוק איך משתבצים בתוכה המועדים.
אם נצרף לנתונים הנמצאים בפרשת אמור, גם את אלה השייכים לפרשת
בא ופרשת פינחס, תוך שימוש גם בדרשנות חז"ל, נוכל למלא את שתי הטבלאות דלהלן.
סמסטר ראשון - ששה חודשים בשמן המור - החווית
הלאומית בישראל
1. ראש חודש- יום בריאת עם ישראל - התחלת
תולדות ישראל כעם נפרד מהעמים האחרים
10."עשור לחודש" - יום משיכת השה - הכנה
לקבלת החירות על ידי הקרבת קרבן פסח - קבלת התודעה העצמית של העם מול העמים
האחרים.
15. חמישה עשר -פסח, חג המצות, זמן חירותנו
16. התחלת ספירת העומר לקראת קבלת התורה בחג
השבועות
(אחרי 49 ימים)
חג השבועות - מתן תורה
סמסטר שני - ששה חודשים בבשמים - החוויה
האוניברסאלית בישראל
1. ראש השנה, יום הזיכרון לבריאת האדם
10. יום הכיפורים - טהרת האדם והמקדש כהכנה
לקבלת שמחת החג
15. חג הסוכות - חג האסיף - זמן שמחתנו
16. ביטול ספירת חמישים יום כהכנה לקבלת
חג שמיני עצרת ושמחת תורה.
6. לפי חז"ל (בילקוט שמעוני פנחס כט, נאמר: אתה מוצא כשם שעצרת של פסח רחוקה חמישים יום, אף זאת
הייתה צריכה להיות רחוקה חמישים יום, ולמה סמוכה לחג? אמר רבי יהושע בן לוי: משל
למה הדבר דומה? למלך שהיו לו בנים הרבה, מהם נשואים במקום רחוק ומהם נשואים במקום
קרוב. כשהיו מבקשים אותם, כשהיו נשואים במקום קרוב, באים אצלו וכשהיו מבקשים לילך
ולחזור היו הולכים ובאים ומניחם, למה כך? שהדרך קרובה, וכל יום שהם מבקשים לילך
היו הולכים ובאים. אבל אותם שהיו נשואים במקום רחוק באים אצלו, וכשהיו מבקשים לילך
היה כובשם עוד יום אחד. כך בפסח ימי הקיץ, והם עולים בעצרת לירושלים אחר חמישים
יום, אבל עכשיו אחר החג ימות הגשמים הם והדרכים טרחות, לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא:
עד שהם כאן - יעשו את העצרת, הוי "ביום השמיני עצרת" (במדבר כ"ט,
לה).), שמיני עצרת הוקדם כדי שלא יחול בימי הגשמים,
דבר שהיה מקשה את העלייה לרגל.
בכל מועדי ישראל קיימים שני היבטים: ההיבט הלאומי
וההיבט והאוניברסלי. בסמסטר הראשון מרוכזים החגים שבהם הטעם הלאומי בולט יחסית
לטעם האוניברסלי, ואילו בסמסטר השני בולט דווקא הפן האוניברסלי (הימים הנוראים
כימי מועד שאינם קשורים ישירות לתולדות עם ישראל, התשובה והכפרה כנושא השייך לכל
אדם, חג הסוכות שלפי נבואת זכריה גם הגויים יחגגו אותו בירושלים באחרית הימים,
הקרבת שבעים פרים כנגד אומות העולם.)
המטרה הכללית של כל החגים (שהם "זכר
ליציאת מצרים") היא ליצור את התנאים לשחרור האדם מה"שעבודים" השונים
המגבילים אותו כדי שיוכל לקבל "עול מלכות שמים" וליהפך מ"עבד
עבדים" ל"עבד ה'": שחרור האדם מהשעבוד הגופני בחג הפסח, שחרור האדם
מהשעבוד הרוחני (עבודה זרה) בחג השבועות, ושחרור האדם מהשעבוד הכלכלי בחג האסיף.
רק אדם שעבר את כל השלבים האלה יכול להיות בן חורין אמיתי. אולם, אם מחד גיסא,
אפשר לומר "אם אין קמח אין תורה", מאידך גיסא חייבים גם להגיד את ההֵפך:
"אם אין תורה אין קמח": ולחזור ולהתמקד בייחודיות הלאומית של ישראל
דהיינו התורה.
כך מפרשים חכמינו את יחודו של שמיני עצרת, היום
האחרון של כל החגים:
"אמר רבי אלכסנדרי:
[משל] למלך שבאת לו שמחה, כל שבעת ימי המשתה היה בנו של מלך טרוח עם האורחים, וכיון
שיצאו שבעת ימי המשתה אמר המלך לבנו, בני, יודע אני שכל שבעת ימי המשתה היית טרוח
עם האורחים, ועכשיו אני ואתה נשמח יום אחד ואיני מטריח עליך הרבה אלא
תרנגול אחד וליטרא אחת של בשר. כך כל שבעת ימי המשתה ישראל עסוקים בקורבנותיהם של
אומות העולם, דאמר רבי פינחס: כל אותן שבעים פרים שהיו ישראל מקריבין בחג, כנגד
שבעים אומות העולם... וכיון שיצאו שבעת ימי החג אמר הקב"ה לישראל: בניי, יודע
אני שכל שבעת ימי החג הייתם עסוקים בקרבנותיהם של אומות העולם ועכשיו אני ואתם
נשמח יחד ואיני מטריח עליכם הרבה אלא פר אחד איל אחד, וכיון ששמעו ישראל כך, התחילו
מקלסין להקב"ה ואומרים: זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו (תהלים קי"ח).(פסיקתא דרב כהנא, פרשה כח).
בקשר למדרש זה, אפשר
להעיר מספר הערות:
א) למרות ששמיני עצרת
נחשב כרגל בפני עצמו, בגלל צמידותו לחג הסוכות, מספר הרגלים מצטמצם מארבע לשלוש.
ב) הקדמתו של יום
שמיני עצרת מהחודש התשיעי לחודש השביעי (כמבואר בילקוט שמעוני) הופך את החודש
השביעי כמין "חודש שהוא כולו שבת" בין החודשים האחרים של השנה. בעצם,
יום השבת, בו מתחילה פרשת המועדים, נותן לאדם את הכלים כדי לשחרר את עצמו משלושת
השעבודים שהזכרנו, השעבוד הגופני-נפשי (לא תעשה כל מלאכה), השעבוד הרוחני (על ידי
עיסוק בתורה בתפילה וכו') והשעבוד הכלכלי על ידי הסעודות המיוחדות של השבת שאינן
חסרות מאף שולחן יהודי, (בבחינת "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות). החודש
השביעי בא לחזק ולעזור לאדם בתהליך השחרור הזה.
הלאומיות והאוניברסליות
שזורות זו בזו בתורה ואי אפשר ליהודי לחוות את האוניברסליות ה"אמיתית" בלי
לעבור את שלב הלאומיות. אומנם, מחד גיסא, ישנם היום יהודים שחושבים שאפשר לוותר על
"תורת ישראל" ולקבל כביכול את "תורת האדם", כאילו היא מנוגדת
לראשונה, ומאידך גיסא, קיימת היום נטייה הפוכה של הסתגרות פנימה בלי לחיות בשלמותה
את השליחות שניתנה לעם ישראל ואת האחריות הנובעת ממנה. חג שמיני עצרת - שמחת תורה
מהווה את הייחודיות של עם ישראל המסוגל לחיות חיים אוניברסליים וחיים לאומיים בעת
ובעונה אחת, בלי התנגשות פנימית בין שני המישורים. אם נפרש את הפסוק שמובא בכותרת
כאילו הוא מתייחס לחיים בשלמותם, נוכל להסיק את המסקנות האלה: החיים הלאומיים
ניזונים ומתחזקים על ידי שימוש ב"שמן המור" ואילו החיים האוניברסליים
ניזונים, או ליתר דיוק, "מתבשמים" מה"בשמים". שמן המור מחזק
את הגוף ומגן על העור, ואילו הבושם המריח נותן לו את החיות הרוחנית האמורה להתפשט
מסביבו לכל העמים, וחוזר חלילה: אין חיים יהודיים שלמים בלי לחוות את הפן
האוניברסלי של התורה. האוניברסליות היהודית אינה באה לשלול את הזכות של האחֵר
לחיות על פי תרבותו הייחודית, מפני שמעולם עם ישראל לא שאף לגייר עמים האחרים.
המסר שמתקבל הוא חשוב
דווקא לימינו: הדתות המונותיאיסטיות שהסתעפו במידה מסוימת מהיהדות, לא וויתרו על
התוכנית של ה"גלובליזציה": הנצרות על ידי הטפת ה"בשורה" לכל
העמים, והאיסלם על ידי הג'יהאד הקיצוני או הגרסה המתונה של הדעוה, הטפה
בדרכי נועם. לא כן היהדות המכירה במצוות האוניברסליות שניתנו לבני נח כדרך
לגיטימית לעבודת ה', המוכנה לקבל באהבה את הגר, אבל אינה מטיפה לגיורו. לכל
העמים ישנה הזכות לחיות חיים תרבותיים ודתיים עצמאיים, לפי דברי הנביא: "בית
יעקוב לכו ונלכה באור ה', כי כל העמים ילכו איש בשם אלוהיו ואנחנו נלך בשם ה'
אלוקינו, לעולם ועד".
הרב ד"ר שלום בחבוט, סגן
נשיא ועידת רבני איטליה, מלמד פיסיקה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת רומא ולומד כעת
בתכנית "עמיתי ירושלים"."
"משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה כי אני ה' אלהיכם".
(ויקרא כד
, כב)
'אני ה' אלהיכם': אלהי כולכם; כשם שאני מיחד שמי
עליכם, כך אני מייחד שמי על הגרים.
(רש"י שם, שם)
'כגר
כאזרח יהיה, כי אני ה' אלהיכם': אלהי הגר ואלהי האזרח, ולא נכר שוע לפני דל.
(ספורנו שם, שם
)
'כגר כאזרח יהיה': הנכרי הבא מארץ אחרת ונפרד מארצו נקרא גר, מלשון
גרגיר הנפרד מן האילן, ומי שאבותיו מן העיר נקרא אזרח, מלשון (תהלים לז) 'ומתערה כאזרח רענן', כדמיון
הנטיעה הנטועה מימי קדם, ולכך אמר כי המשפט הזה יהיה שוה בכולן.
(רבינו בחיי שם,
שם )
מתוך פרקי אבות, פרק רביעי
"מי שרוצה להיות חסיד...שיקיים את
הדברים שנאמרו במסכת אבות" (בבא קמא ל, ע"א)
שמואל הקטן אומר: בִּנְפֹל אוֹיִבְיךָ
אַל-תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ, אַל-יָגֵל לִבֶּךָ. פֶּן-יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו
וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּו (משלי כד, יז-יח)ֹ.
אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם
שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותקנה. לשנה האחרת שכחה. (בבלי ברכות כח, ע"ב)
את מי ביקש רבן גמליאל [לחבר את ברכת
המינים]? מה דרש מאת האיש אשר נשאו רוחו לבוא ולחדש מטבע זו של ברכה?...
האיש אשר סמך עליו רבן גמליאל את ידיו
והזמינהו לתקן את ברכת המינים נתפס כולו למידת החסד. היא זרמה ממנו בכוח רב ובעוז.
אם מחמת אירועי פורענויות הוצרכו חכמי ישראל לנטות מקו הרחמים והחיבה לכל בשר
ולהתייצב באומץ ובגבורת פלאים נגד תנועה קשוחה ומסואבת, שבאה לסלף את פני האומה
והאמונה, הרי הרשות להסתער ניתנה רק לאיש, שנשמתו ינקה משורשי חסדים עליונים ולא
משורשי הגבורות. רק האיש הזה, שכל נפשו ומאודו שתולים היו על פלגי חנינה, אהבה
ורחמים, שבמעמקי נשמתו היה מפכה מעיין החסד, רשאי היה לתקן ברכת המינים ולתבוע מאת
אביו שבשמים השבתת הרע והשמדת הזדים. בדקו ומצאו את שמואל הקטן, שסיסמת חייו
התבטאה בפתגם ספר החכמה "בנפול אויבך אל תשמח ובהכשלו אל יגל לבך".
שמואל, החסיד והעניו, הצנוע והנחבא אל הכלים, שמעולם לא טעם טעם שנאה וחימוד פרעון
מידה כנגד מידה, שמימיו לא קבל על הזולת ולא התאונן על עלבון ועוול שגרם לו, נבחר
למלא משימה זו, שהיה הדור צריך לה.
(מתוך: הרב י.ד
סולובייצ'יק: בסוד היחיד והיחד - פליטת סופריהם בעריכת הרב ד"ר פנחס פלאי)
-
א .משמר השלום
של נתיבות שלום (מנחה גדולה + דבר תורה מענייני דיומא) מתקיים מידי שבוע בימי
שישי בשעה 2.00 (שימו לב לשינוי בשעה) ליד בית ראש הממשלה בירושלים.
-
ב. חברים,
חברות, אוהדים ואוהדות, המעונינים להצטרף לתנועה או לחדש את חברותם, מוזמנים ליצור
קשר עם נעמה (במשרד: 02-5664218 ,
בנייד: 054-762042 או בדואר אלקטרוני: ozshalom@netvision.net.il) - חברות בתנועה הופכת
אתכם לשותפים לפעילות התנועה, כולל פרסום "שבת שלום", מאפשרת לכם לקבל
הנחה בימי עיון, שבתות-עיון וכו' , לבחור ולהיבחר למוסדות התנועה באסיפה הכללית
שתתקיים בקרוב.
-
ג. בסוף חודש
מאי (אחרי שבועות) תתקיים שבת-עיון - לפרטים ולהרשמה, נא לדבר עם נעמה ( 054-762042) בהקדם.
-
ד. באתר
האינטרנט של עוז ושלום-נתיבות שלום (http://www.netivot-shalom.org.il
(תוכלו לקרוא את כל גיליונות
"שבת שלום" (בשנתיים האחרונות גם באנגלית), מאמרים על דרכה הרעיונית של
הציונות הדתית, מידע על פעילות התנועה ומדור חדש בשם "שבוע טוב"
העוסק בבעיות השעה.