וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת

מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה

שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.

(ויקרא פרק כג, טו)

 

 

וספרתם לכם. יש מפרשים (פי' רי"ח עה"ת", ספר הרוקח סי' רצד) טעם לספירת העומר, לפי שהם ימי הקציר והעם טרודים ואינן מצויין בבתיהם לשמוע משלוחי בית דין היוצאין, ולא היו יודעין מתי יקדשו החודש, ולכך צוה לספור, שידע כל אחד מתי יהיה שבועות, ומטעם זה נמי הספירה בלילה, כי ביום הם טרודים.

(הטור הארוך שם, שם)

 

אמרו על ר' עקיבא ששנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו וכלן מתו בפרק אחד על שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם בלא תורה, עד שבא לו אצל רבותינו שבדרום ושנה להם לר' מאיר ור' שמעון ור' יהודה ור' יוסי ור' אלעזר בן שמוע והם הם העמידו את השעה, ותלמידים אלו הוזכר כאן שכולם מתו מפסח ועד עצרת וקבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו, וכן נוהגים מתוך כך שלא לישא אשה מפסח עד אותו זמן.

 (המאירי יבמות סב, ע"ב)

 

שמעתי מזקן אחד שהעיד שהיה בק"ק קראקא בשנת של"ג שנפטר רמ"א ז"ל ביום ל"ג בעומר והיו מסופקים אם לומר צידוק הדין. עמד אדם חשוב אחד והעיד ששמע מפי רמ"א שיש לומר צידוק הדין על אדם גדול ותיכף אמרוהו על רמ"א בקול רם ונראה לסמוך ע"ז בימים שאין בהם תחנון כגון ל"ג בעומר או ט"ו באב ובשבט דאינם מועד. ובפרט שכתב הרא"ש בשם רש"י דצדוק הדין וקדיש אינן הספד אלא הודאה וקבלת דין שמים, אבל לא בר"ח חנוכה ופורים וחודש ניסן, דאֵלו יש בהם איסור מדין התלמוד כנלע"ד.ׁ

ׁ(טורי זהב על או"ח, סימן תכ)ׂׂ

 

שבתון זכרון תרועה

יהונתן אברהם גורנברג

שני פסוקים בלבד מייחדת התורה בפרשת המועדות (ויקרא כ"ג) בפרשת אמור לחג החל "בראשון לחודש השביעי". תוכנו נותר עמום ביותר, וייחודו לעומת שאר החגים מתמצה בשלוש מילים "שבתון זכרון תרועה". בנוסף על כך, זהו החג היחיד החל בראש חודש ("מלבד עולת החודש ומנחתה"). בספר נחמיה מתואר מועד זה כיום שבו קרא עזרא את התורה באוזני שבי הגולה, ועליו נאמר "כי קדוש היום לאדנינו", אך לא מצויין האופי המיוחד של החג; ואילו מימות חז"ל ועד ימינו, מוכר מועד זה כ"ראש השנה".

נראה כי כדי להבין את אופיו של ראש השנה, כבר בתורה שבכתב, יש לעיין מעט פסוקים אחרי פרשת המועדות, כאשר התורה מצווה (ויקרא כה, ב-ה): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ".

לא ברור כאן מהו מועד תחילת השנה הנמנית, ועל פניו, נראה כי מועד זה בפשט הוא הראשון לחודש הראשון "ראשון הוא לכם לחדשי השנה", אף כי הביטויים "ספיח קצירך" ו"ענבי נזירך" עשויים לרמוז על סוף תקופות הקציר והבציר (ואכן חכמי המשנה נחלקו בתחילה, מתי מתחיל ומסתיים תוקף כל אחד מהאיסורים). ואולם אחר הציווי אודות שבת הארץ התורה ממשיכה:

וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ (שם, שם ח-י).

בתיאור קידוש שנת החמישים, נראה כי התורה מתארת תקבולת כפולה: על ידי "והעברת שופר תרועה בכל הארץ", מתקדשת שנת החמישים שנה; ומשמעות הדבר היא, קריאת דרור ליושבי הארץ, וחזרת איש לנחלת אבותיו. לטובת ההבנה ששנת החמישים מתקדשת בתקיעת השופר, נוסף גם שמה "יובל הִוא"  ומשמעות המילה יובל היא שופר. ואם שנת החמישים מתקדשת בחודש השביעי דווקא, אפשר שגם שבע שבתות השנים המובילות אליה נמנות מחודש זה. אף חז"ל כנראה הבחינו בכך, בקבעם (משנה ראש השנה פרק א'): "באחד בתשרי ראש השנה לשנים, לשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות".

נמצא, אם כך, פירוש למילים התמוהות "שבתון זכרון תרועה", ולמעֵט הפסוקים שהתורה מקדישה למועד זה וחוסר הפירוט. עיקר התוכן והמצוות הן של שנת היובל, ואלו האחד לחודש השביעי עצמו הוא יום המניין "זכרון תרועה" לקראת שנת היובל "שופר תרועה" כאשר זה וזאת נקראים בשם "שבתון". בדרך זו מובן, מדוע לא פורט כיצד יש להריע את התרועה ב"יום תרועה", בשופר או בחצוצרות - השופר עצמו נזכר בהקשר של שנת היובל.

ומכאן לתוכנו של החג, שהוא תוכנה של שנת היובל. התרועה עצמה עשויה להזכיר מלכות ("וּתְרוּעַת מֶלֶך בֹּו" במדבר כג, כ), אולם העיון בדיני היובל מבהיר עוד יותר את משמעות ראש השנה כמועד "מלכויות". המשמעות של קידוש שנת החמישים, כפי שאמרנו לעיל היא "וקראתם דרור בארץ" וכן "ושבתם איש אל אחוזתו". בהמשך התורה מפרטת את משמעות הדינים האלה. בנוגע לקריאת הדרור, מוסבר אודות העבד (ויקרא כה, נד-נה): "וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ. כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם." העבדים אינם עבדי בשר ודם אלא עבדי ה', ועל כן עבדותם בטלה.

כן לגבי הקרקעות, השבות לבעלי הנחלה בשנת היובל, התורה מסבירה כי לה השיבה לבעלים אינה העיקר, אלא ביטול הבעלות על ידי הממכר שהיה במהלך חמישים השנים: "וְהָאָרֶץ לֹא תִּמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי כָל הָאָרֶץ כְּי גֵּרִים וְתֹושָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי". הן העבדים והן הקרקעות אינם שייכים לבעליהם האנושיים, אלא למלך כל הארץ המוציא אותם מארץ מצרים.

לא זו אף זו, פרשת שמיטה ויובל פותחת במילות המסגרת "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר" (ויקרא כה א). סיום המסגרת הזאת הוא בפרשת בחֻקותי, לאחר פרשת הברכות והקללות "אלה החֻקים והמשפטים והתורֹת אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה" (שם כו מו). גם הלשון מקרבת את פרשת הברכות והקללות לפרשת השמיטה והיובל: אודות השמיטה נאמר "ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשבע וישבתם לבטח עליה" (ויקרא כה יט) וכן "וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעִת עד-בוא תבואתה תאכלו ישן" (שם שם כב). לשונות אלו חוזרים כמעט מילה במילה בברכות (שם כו ד-ה): "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע וננתי לחמכם לשבע וישבתם לבתח בארצכם" וכן (שם שם י) "ואכלתם ישן נושן וישן מפני חדש תוציאו". ואמצע פרשת הקללות, השממה בארץ מוצדקת במילים (שם שם לד-לה) "אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ אֹיביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתתיה. כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתתיכם בשבתכם עליה".

מערכת השמיטין והיובלות היא בעלת זיקה לברכות ולקללות ובלב הברית שהן מבטאות. בסוף הקללות התורה מציינת את המשך תקפה של הברית (ויקרא כו מב-מג): "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר. והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתתיה בהשמה מהם..." וכן (שם שם מה) "וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לא-להים אני ה'".

בפרשת ברית השמיטה והיובל, הברכות והקללות, מצויים שלושת היסודות שהמשנה קובעת (כמובנים מאליהם) לתפילת ראש השנה: מלכויות, זכרונות ושופרות, אף שאלה נזכרים רק במרומז בתורה בהקשר של הראשון לחודש השביעי. ואכן המשנה קובעת (ראש השנה פרק ג, משנה ה) "שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות" - יום הכיפורים של שנת היובל זהה לראש השנה, הן בדיני תקיעת השופר והן בברכות המיוחדות, מלכיות זכרונות ושופרות, הנלוות אליה. אמור מעתה: הברכות הנאמרות ביום הכיפורים של היובל, נאמרות בראש השנה, המזכיר מדי שנה את התוכן של שנת היובל.

מדי שנה, בראשון לחודש השביעי, אנו ממליכים את מי שלו כל הארץ המוציא אותנו למצרים, בשופר תרועה. בשנת היובל, בתרועת השופר של החודש השביעי, הצהרות אלו מקבלות את משמעותן הלכה למעשה, בקריאת דרור לעבדים ולארץ.

יהונתן אברהם גורנברג, בוגר ישיבת מעלה גלבוע, הוא סטודנט לתלמוד ושפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית.

 

 

"עין תחת עין, שן תחת שן… כאשר יתן מום כן ינתן בו"?

ומנין שזה שנאמר באיברים 'עין תחת עין וכו'' תשלומין הוא? שנאמר (משפטים כ"א, כ"ה) 'חבורה תחת חבורה' ובפירוש נאמר 'וכי יכה איש את רעהו באבן או באגרוף וגו' רק שבתו יתן ורפא ירפא' הא למדת שתחת שנאמר בחבורה תשלומין והוא הדין לתחת הנאמר בעין ובשאר איברים.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות חובל ומזיק א , ה)

 

עין תחת עין. כך היה ראוי כפי הדין הגמור שהיא מדה כנגד מדה, ובאה הקבלה שישלם ממון (קמא פרק החובל) מפני חסרון השערתנו, פן נסכל ונוסיף על המדה לאשמה בה.

 (ספורנו שמות כא, כד)

 

ויש לשאול היאך נקיים הכתוב 'כאשר עשה כן יעשה לו' אם לא בעשיית חבורה ממש, שהרי הוא חבורה עשה ואם זה שעשה חבורה הוא חייב לשלם דמים, היאך יתקיים 'כאשר עשה כן יעשה לו'? ויש לומר כי פירוש 'כאשר עשה כן יעשה לו' כאשר הרע כן ירעו לו, והראיה מדברי שמשון שאמר (שופטים טו) 'כאשר עשו לי כן עשיתי להם' והלא הם גזלו את אשתו והוא שרף את תבואתם והרי מעשה שלהם לא היה כמעשה שלו, אלא ודאי כיון שהרעו זה לזה, כאלו השתלמו הגמול. וכן מצינו בדברי הנביא שמתנבא על עשו (עובדיה) 'כאשר עשית יעשה לך גמולך ישוב בראשך, כי כאשר שתיתם על הר קדשי', והא למדת מן הדעת ומן הכתוב ומדברי חכמים שאין פירוש עין תחת עין ממש, אלא דמים, כן כתב רבינו חננאל ז"ל.

 (רבינו בחיי שמות כא , כד)

 

 

"והאלוהים יבקש את נרדף"

"והאלהים יבקש את נרדף" - (קהלת ג) רב הונא בשם רב יוסף אמר: לעולם "והאלהים יבקש את נרדף"; אתה מוצא צדיק רודף צדיק "והאלהים יבקש את נרדף", רשע רודף צדיק "והאלהים יבקש את נרדף", רשע רודף רשע "והאלהים יבקש את נרדף" אפילו צדיק רודף רשע, "והאלהים יבקש את נרדף" מכל מקום "והאלהים יבקש את נרדף".

רבי יהודה ב"ר סימון אמר בשם ר"י ב"ר נהוראי: לעולם הקב"ה תובע דמן של נרדפין מן הרודפין, תדע לך שכן הוא, שכן הבל נרדף מפני קין ובחר הקדוש ברוך הוא בהבל, שנאמר (בראשית ד) "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו" נוח נרדף מפני דורו ולא בחר הקב"ה אלא בנח, שנאמר (שם ז) "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", אברהם נרדף מפני נמרוד ובחר הקדוש ברוך הוא באברהם, שנאמר (נחמיה ט) "אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם" יצחק נרדף מפני פלשתים ובחר הקב"ה ביצחק, שנאמר (בראשית כו) "ראה ראינו כי היה ה' עמך" יעקב נרדף מפני עשו ובחר הקדוש ברוך הוא ביעקב, שנאמר (תהלים קלה) "כי יעקב בחר לו יה" יוסף נרדף מפני אחיו ובחר הקב"ה ביוסף, שנאמר (שם פא) "עדות ביהוסף שמו" משה נרדף מפני פרעה ובחר הקדוש ברוך הוא במשה, שנאמר (שם קו) "לולי משה בחירו" - דוד נרדף מפני שאול ובחר הקב"ה בדוד, שנאמר (שם עח) "ויבחר בדוד עבדו" שאול נרדף מפני פלשתים ובחר הקדוש ברוך הוא בשאול, שנאמר (שמואל א יב) "הראיתם אשר בחר בו ה'" ישראל נרדפין מפני האומות ובחר הקב"ה בישראל, שנאמר (דברים יד) "ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה"

רבי אליעזר ב"ר יוסי בן זמרא אמר: אף בקרבנות כך, אמר הקדוש ברוך הוא: שור נרדף מפני ארי, עז נרדף מפני נמר, כבש מפני זאב, לא תקריבו לפני מן הרודפים, אלא מן הנרדפין ככתוב (ויקרא כג): "שור או כשב או עז כי יולד".

(ויקרא רבה פרשה כז)

 

 

"ושור או שה, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד"

ולא על האדם לבדו ציוותה התורה החמלה והחנינה, כי גם על הבהמה והעוף, וזה מצד אחד לטובת בעלי החיים עצמם כי רחמיו על כל מעשיו, ומצד אחר הוא לתועלת האדם עצמו, כדי שיתרגל במידת החמלה, ולא ילמד מידת האכזריות.

 (מתוך "יסודי התורה" לרבי שמואל דוד לוצאטו, מובא ב"שבת שבתו" מאת ד"ר אברהם שטאל ז"ל, עמ' 447)

 

וחסידים מספרים:

מעשה ברבי דוד מלילוב שבא לראש השנה להקביל פני רבו ה"חוזה" מלובלין. קודם תקיעות הרגישו חבריו החסידים שרבי דוד איננו. הלכו אל האכסניה שלו לחפשו. כיוון שבאו לשם, מצאו את רבי דוד עומד באורווה ומאכיל את הסוסים מספוא. הסייס, טרוד בתפילות ובתקיעות היום, השתהה בבית הכנסת ושכח להאכיל ולהשקות את הסוסים. עמד רבי דוד ונטל המצווה לעצמו.

(שם, עמ' 454)

 

 

מתוך פרקי אבות, פרק רביעי

"מי שרוצה להיות חסיד... שיקיים את הדברים שנאמרו במסכת אבות"

(בבא קמא ל, ע"א)

 

שמואל הקטן אומר: בִּנְפֹל אוֹיִבְיךָ אַל-תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ, אַל-יָגֵל לִבֶּךָ. פֶּן-יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּו (משלי כד, יז-יח)ֹ.

אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותקנה. לשנה האחרת שכחה. (בבלי ברכות כח, ע"ב)

את מי ביקש רבן גמליאל [לחבר את ברכת המינים]? מה דרש מאת האיש אשר נשאו רוחו לבוא ולחדש מטבע זו של ברכה?...

האיש אשר סמך עליו רבן גמליאל את ידיו והזמינהו לתקן את ברכת המינים נתפס כולו למידת החסד. היא זרמה ממנו בכוח רב ובעוז. אם מחמת אירועי פורענויות הוצרכו חכמי ישראל לנטות מקו הרחמים והחיבה לכל בשר ולהתייצב באומץ ובגבורת פלאים נגד תנועה קשוחה ומסואבת, שבאה לסלף את פני האומה והאמונה, הרי הרשות להסתער ניתנה רק לאיש, שנשמתו ינקה משורשי חסדים עליונים ולא משורשי הגבורות. רק האיש הזה, שכל נפשו ומאודו שתולים היו על פלגי חנינה, אהבה ורחמים, שבמעמקי נשמתו היה מפכה מעיין החסד, רשאי היה לתקן ברכת המינים ולתבוע מאת אביו שבשמים השבתת הרע והשמדת הזדים. בדקו ומצאו את שמואל הקטן, שסיסמת חייו התבטאה בפתגם ספר החכמה "בנפול אויבך אל תשמח ובהכשלו אל יגל לבך". שמואל, החסיד והעניו, הצנוע והנחבא אל הכלים, שמעולם לא טעם טעם שנאה וחימוד פרעון מידה כנגד מידה, שמימיו לא קבל על הזולת ולא התאונן על עלבון ועוול שגרם לו, נבחר למלא משימה זו, שהיה הדור צריך לה.

(מתוך: הרב י.ד סולובייצ'יק: בסוד היחיד והיחד - פליטת סופריהם בעריכת הרב ד"ר פנחס פלאי)

 

ספירה / בלה שור

יהודי אוהב לספור

ששת ימים הוא סופר

לשבת

שש שנים לשמיטה

ארבעים ותשע

לדרור של היובל

שמונה למילה

שבעה נקיים

פותח מסכתות

עם מספרים

 

אך עם ברכה

סופר הוא

רק ספירת העומר

סופר הוא הימים

יום אחר יום

עד יום קבלת

ספר הספרים