אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם.

(ויקרא כג, ד)

 

 

שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁתָּבוֹא אֶצְלִי בְּמַקֶּלְךָ וּבָמָעוֹתֶיךָ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנָךְ. הָלַךְ וּמְצָאוֹ רַבִּי עֲקִיבָא מֵצֵר, אָמַר לוֹ, יֶשׁ לִי לִלְמוֹד שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עָשׂוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כג) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְיָ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם, בֵּין בִּזְמַנָּן בֵּין שֶׁלֹּא בִזְמַנָּן, אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ.

(משנה ראש השנה ב, ט)

 

רֹאשׁ בֵּית - דִּין אוֹמֵר, ,מְקֻדָּשׁ', וְכָל הָעָם עוֹנִין אַחֲרָיו, ,מְקֻדָּשׁ, מְקֻדָּשׁ' וְכוּ'. גְּמָרָא. מְנָא הָנֵי מִילֵי? אָמַר רַבִּי חִיָּא בַר גַּמְדָּא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶן שָׁאוּל, אָמַר רַבִּי, אָמַר קְרָא: (ויקרא כג) "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מוֹעֲדֵי ה'". מִכָּאן שֶׁרֹאשׁ בֵּית - דִּין אוֹמֵר, ,מְקֻדָּשׁ', וְכָל הָעָם עוֹנִין אַחֲרָיו, ,מְקֻדָּשׁ, מְקֻדָּשׁ'. מְנָלַן? אָמַר רַב פַּפָּא, אָמַר קְרָא, (שם) "אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם". קָרֵי בֵּיהּ "אַתֶּם".

(בבלי ראש השנה כד, ע"א)

 

"אלה מועדי ה' מקראי קודש... אתם" בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: לשעבר היה בידי, שנאמר (תהלים קד, יט) 'עשה ירח למועדים' אבל מכאן ואילך, הרי מסורה בידכם ברשותכם, אם אמרתם הן הן, אם אמרתם לאו לאו, מכל מקום יהא החדש הזה לכם, ולא עוד אלא אם בקשתם לעבר את השנה, הריני משלים עמכם, לכך כתיב החדש הזה לכם.

(שמות רבה טו)

 

 

 

על בעלי מומים - עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה

יהודה פינצ'ובר

בפרשתנו, פרשת 'אמור', מופיעה המצווה האוסרת על כוהן בעל מום לשרת במקדש: "דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר. אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם, אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם - לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו... אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא, וְאֶל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ. וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי, כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם." (ויקרא כא, יז). כלומר, כוהן בעל מוגבלות גופנית אינו רשאי לעבוד במקדש, כי הוא עלול לחלל את המקדש! יתר על כן, הרמב"ם מוסיף על כך ואומר "לא רק מומים, אלא גם מיני זוהמה (כיעור!?) פוסלים את הכוהנים, כמו שהובהר בדיני מצוָה זאת. כי בעיני ההמון אין מכבדים אדם בצורתו האמיתית, אלא בשלמות איבריו ויפי בגדיו. והכוונה היא שתהיה לבית הזה רוממות וכבוד בעיני הכול" (מורה הנבוכים ג', מה, תרגום שוורץ). נימוקו של הרמב"ם דומה לנימוקו של הנביא בשם ה' "וְכִי תַגִּישׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע? וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע? הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ, הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ? אָמַר, ה' צְבָאוֹת" (מלאכי א' ה').

ומהי העבודה המותרת לכוהנים בעלי מומים? "הכהנים בעלי מומין מתליעין את העצים, וכל עץ שנמצא בו תולעת - פסול מעל המזבח" (משנה, מידות ב, ה)...

דינים אלו ונימוקיהם אינם מתיישבים עם תפיסת החברה המודרנית הרואה באדם בעל מוגבלות כנברא בצלם אלוהים וכשווה מעלה. אנו שואפים כי חברתנו תפעל במרץ לקידום השוויון של אנשים עם מוגבלות פיסית ונפשית, ולשילובם ולשיתופם בחברה בכל תחומי החיים. אך למען האמת, יש לזכור כי תפיסת עולם זו קנתה לה אחיזה רק בדור האחרון - הזדקקותו של נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט (1882-1945) לכיסא גלגלים הוסתרה מעין הציבור בימי חייו, ולא בכדי. ומצד שני, משה עבד ה', שהיה כבד פה וכבד לשון, הנהיג את בני ישראל, ודיבר עם ה' פנים אל פנים.

וכאן עולה בקשתו של הפייטן יקותיאל בן משה "יוצרי הבינני מורשה להנחיל". כיצד נסביר לעצמנו ולילדינו את יחס היהדות לבעלי מוגבלויות המתבטא במקומות רבים במקרא ובספרות חז"ל? אפשר אולי למצוא נחמת מה לתהייתנו בכמה מדברי הנביאים ודברי חז"ל, למשל בנבואה "הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאות. מִי עִוֵּר כִּי אִם עַבְדִּי וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח מִי עִוֵּר כִּמְשֻׁלָּם וְעִוֵּר כְּעֶבֶד ה'?" (ישעיהו מב, טז-יט)

אני מצאתי קצת מזור בסיפורו הידוע של ר' נחמן מברסלב "שבעה קבצנים" המספר על תינוק ותינוקת הנשכחים ביער ושבעה קבצנים בעלי מומים מכלכלים אותם ומברכים אותם שיהיו כמותם! הילדים גדלים כמקבצי נדבות ובבוא העת שבעת הקבצנים מחתנים אותם. בכל יום משבעת ימי המשתה מברך אחד מהקבצנים את השניים שיהיו כמותו! ונותן להם כמתנת חתונה - סיפור. הסיפור הידוע והיפה מכולם הוא "הלב והמעיין" שהוא דווקא סיפורו של כבד הפה. ואותו בחרתי להביא:

כִּי זֶה הָאִישׁ חֶסֶד הָאֱמֶת הוּא בֶּאֱמֶת אִישׁ גָּדוֹל מְאד, ואני - כך מספר והולך אותו קבצן כבד פה - הוֹלֵךְ וּמְקַבֵּץ כָּל הַחֲסָדִים שֶׁל אֱמֶת וּמֵבִיא אוֹתָם אֶל זֶה הָאִישׁ חֶסֶד הָאֱמֶת, וְעִקַּר הִתְהַוּוּת הַזְּמַן [כִּי הַזְּמַן בְּעַצְמוֹ הוּא נִבְרָא] הוּא עַל יְדֵי הַחֲסָדִים שֶׁל אֱמֶת, וְזֶה הַכְּבַד פֶּה הוּא הוֹלֵךְ וּמְקַבֵּץ כָּל הַחֲסָדִים שֶׁל אֱמֶת וּמֵבִיא אוֹתָם אֶל זֶה הָאִישׁ חֶסֶד הָאֱמֶת.

בקצה העולם יש הר גבוה, ועל ההר נתונה אבן גדולה, ומן האבן נובע מעיין. וְהנה לכָל דָּבָר יֵשׁ לוֹ לֵב וְגַם הָעוֹלָם בִּכְלָלוֹ יֵשׁ לוֹ לֵב וְזֶה הַלֵּב שֶׁל הָעוֹלָם הוּא קוֹמָה שְׁלֵמָה עִם פָּנִים וְיָדַיִם וְרַגְלַיִם וְכוּ', אֲבָל הַצִּפּרֶן שֶׁל הָרֶגֶל, שֶׁל אוֹתוֹ הַלֵּב שֶׁל הָעוֹלָם הוּא מְלֻבָּב יוֹתֵר מִלֵּב שֶׁל אַחֵר.

ובקצהו האחר של העולם, שוב יש הר גבוה, ושם לב העולם. ולב העולם עומד וצופה תמיד כנגד המעיין, והוא נכסף וכָּמֵהַּ ומשתוקק לבוא אליו; וְצוֹעֵק מְאד לָבוֹא אֶל אוֹתוֹ הַמעיין, גוועלד. והמעיין נכסף גם הוא ומשתוקק לבוא אל הלב.

ולב העולם - שתי חולשות יש לו: חולשה אחת מפני החמה שמכה עליו ושורפת אותו, וחולשה שנייה מחמת הכיסופים וההשתוקקות. וכשלב העולם מבקש להינפש מעט ולהשיב רוחו, באה ציפור גדולה ופורשת כנפיה וסוככת עליו מפני החמה. אך גם בשעת מנוחתו צופה הלב כנגד המעיין והוא שואג ומנהם מרוב געגועים והשתוקקות.

ומאחר שהוא נכסף ומשתוקק כל כך לבוא אל המעיין, מפני מה אינו הולך אליו? אלא כל זמן שהוא עומד על פסגת ההר, הוא רואה את ראש ההר השני ששם המעיין, אבל אם ירצה להתקרב אליו, יצטרך לרדת מעל פסגת ההר, ואז יעלם מנגד עיניו ראש ההר השני, ושוב לא יוכל לראות את המעיין. ואם לב העולם לא יראה את המעיין אפילו רגע אחד תצא נפשו חס ושלום ויגווע. יגווע הלב יתבטל כל העולם כולו, כי הלב הוא החיות של כל דבר בעולם.

והמעיין אין לו זמן משלו, כי אין הוא נמצא בתוך הזמן כלל, והוא מתקיים מן הזמן שהלב נותן לו במתנה. ועיקר התהוותו של הזמן הוא על ידי החסדים של אמת. ואני - כך מספר והולך אותו קבצן כבד פה - אני הוא שמתהלך בעולם, מלקט ומקבץ את כל החסדים של אמת ומביא אותם אל זה האיש הגדול, איש חסד של אמת, והוא עושה מהם את הזמן. כילה לעשות יום אחד מיד הוא מביאו במתנה ללב העולם ולב העולם נותנו במתנה למעיין. ובכל יום ויום, כשנוטה היום לערוב, מתחילים הם להיפרד זה מזה באהבה רבה בחיל ובזיע, שאם לא יספיקו החסדים אשר בידי האיש הגדול, איש חסד של אמת, כדי לעשות מהם יום חדש, יהיה זה יומם האחרון, ואף הם יסתלקו עם הסתלקותו של היום. והם אומרים זה לזה חידות וזמירות ושירים נפלאים של געגועים וכליון נפש. וגם היום המסתלק נפרד ויוצא בזמירות ובשירים נפלאים, וכלולות בהם כל החכמות שבעולם. וכל יום שונה מחברו: יש ימים של חג ומועד ויש ימים של תענית ואבל. יום יום וזמירותיו, יום יום ושיריו. (מעשה בשבעה קבצנים, סיפורו של כבד הפה, סיפורי מעשיות של ר' נחמן)

קשיים גדולים עומדים בפני הלב להגשים את ייעודו ולהגיע למעיין. כנראה הלב לא יגיע למעיין, כי אין אפשרות להגיע ליעד הנכסף. נוצר מתח גדול וכל הקיום מוטל בספק. זהו מצב בלתי אפשרי המתבטא בצעקה. האדם הבודד מול האלוהות.

אבל לריחוק, לגעגועים ולכמיהה, ולמצב הקטסטרופלי, יש עוצמה וחשיבות גם ללא ההגשמה השלמה של המאוויים. בזכותם הלב מתקיים. כי מהגעגועים נוצרים שירים, ומתגלות כל החוכמות שבעולם. כלומר, יצירה חדשה ותגליות משמעותיות אפשריות רק כשיש קושי וגעגוע. יתר על כן, בזכות השירים ששרים הלב והמעיין זה לזה, הם מתגברים על המרחק ביניהם ונפגשים ומתאחדים. יוצא, כי הגשמת היעד, מימוש הגעגוע. למעשה אינו רצוי. והלב משלים ומקבל זאת.

ומה נותן למעיין את חיותו? בזכות מה הוא מתקיים? הקבצן מספר לנו במפתיע שיש עוד שותף לסיפור: "עולם חסד ייבנה". כמו שאמר מיכה הנביא: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב, וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ". האפשרות היחידה למפגש מעבר לקיר הברזל של המציאות הקשה והאבסורדית הוא דרך מעשה החסד. "כִּי-אָמַרְתִּי - עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה. שָׁמַיִם, תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם ... צֶדֶק וּמִשְׁפָּט, מְכוֹן כִּסְאֶךָ, חֶסֶד וֶאֱמֶת, יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ." (תהילים פט). החסדים מעניקים לנו את הזכות לחיות והופכים את חיינו לשירה.

יהודה פינצ'ובר הוא ממייסדי "נתיבות שלום"

 

 

התורה דוגלת בשוויון בפני החוק

משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה כי אני ה' אלהיכם.

(ויקרא כד , כב)

 

'אני ה' אלהיכם': אלהי כולכם; כשם שאני מיחד שמי עליכם, כך אני מייחד שמי על הגרים.

 (רש"י שם, שם)

 

'כגר כאזרח יהיה, כי אני ה' אלהיכם': אלהי הגר ואלהי האזרח, ולא נכר שוע לפני דל.

(ספורנו שם, שם)

 

'כגר כאזרח יהיה': הנכרי הבא מארץ אחרת ונפרד מארצו נקרא גר, מלשון גרגיר הנפרד מן האילן, ומי שאבותיו מן העיר נקרא אזרח, מלשון (תהלים לז) 'ומתערה כאזרח רענן', כדמיון הנטיעה הנטועה מימי קדם, ולכך אמר כי המשפט הזה יהיה שוה בכולן.

(רבינו בחיי שם, שם )

 

 

"כגר כאזרח"

ולא אמר 'הגֵר כאזרח', שאז יהיה נשמע כי מדרגת גֵר למטה ממדרגת אזרח שהקטן נתלה בגדול, לזה אמר "כגר כאזרח" - פירוש: האזרח כגר והגר כאזרח, ששקולים הם במשפט.

 (אור החיים ויקרא כד, כב)

 

ולמה ניתנה התורה במדבר? לומר: מה המדבר מופקר לכל בני אדם, אף דברי תורה מופקרין לכל מי שירצה ללמוד, שלא יהא אדם אומר 'אני בן תורה ותורה נתונה לי ולאבותי ואתה ואבותיך לא הייתם בני תורה, אלא אבותיך גרים היו' לכך כתיב (דברים לג) 'מורשה קהלת יעקב' - לכל מי שמתקהל ביעקב, אפילו הגרים שעוסקין בתורה שקולים הם ככהן גדול, שנאמר (ויקרא יח) 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה' אלהיכם' כהן ולוי וישראל לא נאמר, אלא אדם, לפיכך 'תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם' (במדבר טו).

 (תנחומא ויקהל סימן ח)

 

הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה.

(ויקרא כד, יד)

 

הוצא את המקלל - אמרו בסנהדרין מב, ע"ב: "בית הסקילה היה חוץ לשלוש מחנות"; מחוץ למחנה ישראל, מחוץ לעיר; ואם בית הדין ישב מחוץ לעיר, היה מקום ההריגה מחוץ לבית הדין ורחוק הימנו; וזאת - 'כי היכי דלא למתחזי בית דין רוצחין'": לבל ייראה הדבר, כאילו עיקר תפקידו של בית הדין לאחוז ב"חרב נוקמת". ויפה הוכח במאמר על דיני עדות במשפט הפלילי העברי (ע"י דר' נפתלי הירש, בנו של הרש"ר הירש בישורון כרך יב, עמ' 147 ואילך): עיקר תפקידו של בית הדין היה - לא לחייב את הנאשם - אלא לזכות אותו. גזר הדין, המטיל את העונש, כבר הובא לידי בית הדין על ידי התראת העדים המאשימים; וזה תפקידו העיקרי של בית הדין: עליו לבדוק אותו גזר דין מוכן ולחפש נימוקים המזכים את הנאשם. "אי נמי" (סיבה נוספת) - משום כך היה מקום ההריגה רחוק מבית הדין - "כי היכי דתיהוי ליה הצלה": על פי דין, יש להרוג את החוטא מיד לאחר שנגמר דינו; אך המרחק שבין המקומות גרם, שיעבור זמן בין ההרשעה לבין ההריגה; באותו זמן אפשר למצוא נימוקים המזכים את הנאשם והמבטלים את גזר הדין.

(הרש"ר הירש כד, יד)

 

 

העצמאות ומשמעותה הדתית?

בעיית עיצוב דמותם של יום העצמאות ויום ירושלים מבחינה דתית העסיקה את המוסדות הדתיים הרשמיים ומוסיפה להעסיק חוגים שונים בציבור הדתי. היא לא תוכל לבוא על פתרונה אלא מתוך תשובה על בעיית הבנתנו את המשמעות הדתית של מאורעות ימים אלה. וייאמר מיד: לא במשמעותם של "חזון נבואי" או "ייעוד משיחי" בדבר "מלכות ישראל" סאקראלית אנו עוסקים, אלא במשמעותה של הקמת מדינת ישראל הריאלית, כפי שקמה בתש"ח - באופן ובתנאים של הקמתה, במלחמותיה וכיבושיה. רק מן ההבחנה הזאת ולא מתוך העיון במסורת ובהלכה הפסוקה, שמעולם לא התכוונה למציאות זאת, ייתכן לקבוע יחס דתי לימים אלה.

מהכרעה ברורה לגבי יום העצמאות הזה אין להימנע. יום זה אינו ניתן להערכה לחצאין. מבחינת סברא אחת, אין הוא חג אלא יום אבל: היום שבו מרד עם-ישראל בתורה. מבחינת סברא אחרת אין יום הראוי ל"שהחיינו" ולהלל ולכל סימני יום טוב כיום הזה, שבו פתח עם-ישראל את האפשרות לקיום התורה, שער אשר בו יוכל להיכנס - אם ירצה וישתדל לקיים את התורה. הערכה זו אינה נפגמת ע"י העובדה שדור זה ברובו אינו רוצה בקיום התורה.

 (מתוך י.ליבוביץ: יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, עמ' 90, 91, 96, 97)

 

ודאי שאנחנו רואים במדינת ישראל תהליך של ריפוי. אינני יכול לתאר לעצמי את שהיה קורה לעם ישראל אילמלא באה תקומת המדינה. כמה זה היה דרוש לשיקומם של השרידים! אם אני רואה את שרידי החרב, אם אלה היו צריכים להמשיך ולהתגלגל מחוף אל חוף ולא היו מוצאים חוף מבטחים בארץ ישראל, מה היה קורה לעם ישראל? מבחינה זו, בוודאי שיש קשר...

הביטוי הראשון של עצמאות היה "מושיב יחידים ביתה". אין דבר גדול מבית... לא רק יחידים שבאו ומצאו בית אחרי שנים במחנות הסגר והשמדה.

 (מתוך: י. מיה - עולם בנוי, חרב ובנוי, עמ' 68 - דברי הרב עמיטל זצ"ל)