נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים

כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם, וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר.

(ויקרא כב, ו-ז)

 

 

כי אם רחץ בשרו במים - יכול יהא מרחיץ אבר אבר ?ת"ל 'ובא השמש וטהר' - מה ביאת שמשו כולו כאחת, אף כאן כולו כאחת.

(חזקוני שם, שם)

 

נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים, ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים - יאמר הנוגע בטומאה באופן שתגע בנפשו, שהחטא יפגע ויפגום עד נפשו ממש, אזי 'וטמאה עד הערב' מלפפתו והולכתו עד יום המיתה, וגם אז לא יזכה לאכול מן הקדשים של מעלה הואיל ומת מתוך רשעו, כ"א שהי' רוחץ בשרו במים של תורה או דמעות מעיניו 'ובא השמש' ואז 'וטהר', אבל זולת זה ואחר יאכל מן הקדשים במקום שהי' לו לאכול קדשי מעלה יאכל אחר הוא הקליפה קדשים שלו.

(חתם סופר שם, שם)

 

זה הוא הסדר של בעלי תשובה: טבל ועלה, אוכל במעשר - זו התשובה הפשוטה, המדריגה הראשונה: תשובה מיראה, דמעשר הוא יראה כדכ' ביה 'למען תלמד ליראה', והמדריגה השניה היא 'העריב שמשו אוכל בתרומה', הערב שמש היינו שתשובתו היא במסירות נפש שהעולם מחשיך לו, כדאיתא 'עד שלא שקעה שמשו וכו'' שזה ענין מיתה וכ' 'הנפש החוטאת היא תמות', וכשאדם שב במסירות נפש נאמר על זה 'ובא השמש וטהר' והוא מגיע למדריגה יותר גבוהה של אוכל בתרומה שזה מדריגת קריאת שמע, כדאיתא 'מאימתי קורין את שמע בערבין? משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן' וכשעושין מצוה במסירות נפש זה נקרא הערב שמש, והמדריגה השלישית היא הביא כפרה אוכל בקדשים, הבאת כפרתו היינו שעושה מהחטא גופו דורון כדאיתא שבתשובה מאהבה זדונות נעשות לו כזכיות וזו המדריגה הכי גבוהה, הכפרה באה ביום השמיני שהוא למעלה מהטבע, למעלה מהעולם שהוא רק ז' ימים, וזהו מקום שבע"ת עומדין וכו' שהבע"ת באופן זה מגיע למדריגה שהיו בה בנ"י קודם החטא.

 (רבי אברהם מרדכי אלתר מגור: אמרי אמת - פרשת אמור תרס"ה)

 

 

כהן בעל מום

דבורה גריינימן

בין ההנחיות התוחמות את התנהגותם ופעילותם של הכוהנים, אנו למֵדים שלכוהן בעל מום גופני אסור לשמש בקודש:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּר אֶֽל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִֽזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָֽיו. (ויקרא כא, יז)

דברים אלה, שמרבית הפרשנים המסורתיים מטפלים בהם בדברי הסבר בלבד, ללא הערה מיוחדת, מעוררים חוסר נוחות בחברה ליברלית השואפת להתייחס לכל בני הקהילה כשווים, גם אם הם שונים זה מזה מבחינת מאפייניהם הגופניים. למה יופלו כוהנים אלה, שאולי שואפים לשרת בקודש בהתאם לייעודם המורשתי, אבל נפסלים מכך בגלל מום שאינו פוגע ביכולתם לעשות את העבודה באותה מיומנות שבה היא מתבצעת על-ידי אחיהם הכוהנים? (זאת, מבלי להיכנס לאפלייה על בסיס מגדרי שמאפיינת את תפקודם של הכוהנים ואת היחס אליהם עד עצם היום הזה).

הוגים ופרשנים שעסקו בסוגיה הזאת מייחסים את הדרת בעל המום לתפקידם הייצוגי של הכהנים במקדש. רש"י מפנה בהקשר הזה לנבואתו של מלאכי, שמשווה בין עבודת המקדש להדר המאפיין את חצר הפחה: "'כי כל איש אשר בו מום לא יקרב' - אינו דין שיקרב, כמו 'וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ, אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה' צְבָאוֹת'" (מלאכי א, ח).

הסברו של הרש"ר הירש, המושפע אולי מרוחות הרומנטיציזם שנשבו בגרמניה בתקופתו, עומד גם על מה שמייצג הכוהן בשירותו בקודש: "התמימות הגופנית הנדרשת [הן מהכהנים והן מהבהמות המוקרבות]... מבטאת גם את שלמות התמסרותנו - וגם את שלמות החיים שנזכה בהם בקירבת ה'. מזבח ה' לא הוקם לצורך שבורים ורצוצים, עוורים ופסחים, נכים ודווים וחולים: לא לשם כך נבנה המזבח, כדי שהאדם העייף ישתרך למעלותיו וימצא שם ניחומים לאבליו או רפואות פלאים לחוליו. כי החיים בשלמותם, ברעננותם ובגבורתם יתקדשו שם לחיי מעש של עבודת ה'; וכך יזכו בברכת ה' של רעננות נעורים וכוח חיים. החיים והגבורה, לא המוות והחולשה שוכנים במזבח ה'; והוא דורש את התמסרות האדם השלם, האדם בשלמותו יעלה שם ויפרח."

בימינו, נוקט גם הרב יובל שרלו, בתשובה באתר "מורשת", בקו דומה לזה של הרש"ר הירש:

מדובר בחוסר שלמות, והרצון הוא שהעבודה במקדש תהיה בשלמות, גם בשלמות גופנית. כהן בעל מום אינו אשם בדבר. להֵפך, הוא יכול להיות צדיק הדור... כהן בעל מום אינו יכול להיחשב כמי שהוא מושלם, המבטא גם בשלמותו החיצונית את העבודה במקדש.

במקרה יצא לי לקרוא את הפסוקים האלה בזמן שבני משפחתי צפו בסרט ישן שעניינו מחזמר אמריקאי בסגנון של שנות ה-20 וה-30 של המאה שעברה, עם שורות של רקדניות ורקדנים שמבצעים פעלולים מורכבים ומסונכרנים בלבוש ססגוני. על-מנת להתקבל להצגה, לפי המסופר בסרט, נדרשו הרקדניות להציג לא רק את מיומנותן בשירה ובריקוד, אלא גם את שוקיהן. רגל בעלת צורה שונה הייתה פוגמת במראה האחיד של שורת המקהלה ובשלמות המחזה.

אמנם אין הכהן המשרת ברוב הדר ומיומנות במקדש דומה לרקדנית במחזמר, אבל בדיוק כך, חשבתי, נדרש מהכהנים להיות בעלי מראה "שלם", סטנדרטי ולא חריג, כדי לא לפגום בהודם וחגיגיותם של הטקסים, שמן הסתם התנהלו לפי כוריאוגראפיה מוקפדת, בליווי שירתם ונגינתם של הלוויים. פחות מזה, לפי התפיסות המתבטאות לעיל, לא היה מכבד את המעמד גם מבחינת הרצון לעבוד את ה' בטקס מרהיב ומהודר וגם מבחינת הרושם שהמחזה היה אמור לעשות על הצופים.

אולם נראה שאין פירוש הדבר שאותם כהנים נשארו מובטלים, ללא תפקיד ייעודי. לפי מדרש ההלכה בספרא (ויקרא, תזריע, נגעים פרק א'), גם כהן בעל מום היה ראוי לדון בנגעים ובריבים: "'והובא אל אהרן הכהן' - אין לי אלא אהרן עצמו, מנין לרבות כהן אחר? ת"ל 'הכהן'. מנין לרבות בעל מום? ת"ל 'מבניו'... דבר אחר: מה תלמוד לומר 'או אל אחד מבניו הכהנים'? לפי שנאמר 'ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע' - הקיש ריבים לנגעים - מה נגעים במום אף ריבים במום, מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים." ניתן אף לשער שדווקא אותם הכהנים שלא היו עסוקים בעבודת המקדש היו פנויים יותר לתפקיד זה, שדרש רגישות מיוחדת. בהתייחסו לויקרא יג, ג - "וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ" - מדייק הספרא מצמד המילים "וראהו הכהן", שנראה כייתור, שעל הכהן להסתכל לא במקום הנגע בלבד, אלא באדם השלם העומד מולו. כפי שמסביר הרב עובדיה מספורנו: "ויורו למנוגע לפשפש במעשיו, ויתפלל על עצמו, ויתפלל גם הכהן עליו, ובלעדי זאת בהיות על פיהם כל נגע יקנו טביעות עין במדרגות המראות להבחין בין נגע לנגע". ומי כאדם שהוא בעצמו בעל מום, שיפתח את הרגישות הדרושה כדי לראות בבעל הנגע אדם שלם שאינו מסתכם בפצע הבולט לעין ושזקוק באותו רגע להנחיה רוחנית?

הדיון בשלמות הכהנים לא התמצה בעבודת המקדש. במשנה, במסכת מגילה ד, ז, אנחנו לומדים: "כהן שיש בידיו מומין, לא ישא את כפיו... מפני שהעם מסתכלין בו". כאן החשש אינו מפגימה במחזה מהודר, אלא להיפך - מכך שתשומת לב המתפללים יוסט מהברכה אל המראה החריג של הכהן. עם זאת, בדיון בגמרא מעלים מקרים של כהנים בעלי מומים שונים שאכן נשאו את כפיהם בבית הכנסת. לכך משיב התלמוד: "ההוא דש [= רגיל] בעירו הווה": כיוון שאנשים בעירו הכירו אותו, חריגות ההופעה שלו לא הסיטה את תשומת ליבם. וכך אכן נקבע להלכה (ובנוסף התקבל הנוהג שהכהנים מכסים גם את ראשיהם וגם את ידיהם בטליתותיהם כדי שהמתפללים לא יסתכלו בהם). כפי שמציין הרב בני לאו בדרשה שכתב בנושא, אנו למדים מהדיון בתלמוד שהחברה היא הקובעת את היחס לאנשים בעלי שונות כלשהי; יש לה כוח להדיר אותם או להכילם.

מה ניתן ללמוד מהנאמר לעיל לגבי היחס לבעלי חריגות גופנית בימינו? היום קיימת נטיה ברוכה להכלת אנשים שגופם שונה משל אחרים בכל מסגרות החברה. עם זאת, בבמות הייצוגיות, בעולם הבידור והמדיה, קיימת עדיין סגידה לשלמות הגופנית ולבעלי המראה ה"שלם" והצעיר. נטיות אלה יכולות לעורר במי שחש שמראהו "פגום" כמיהה להיות "כמו כולם" ואף לחצים (פנימיים ומאנשי הסביבה) לעצֵב את הגוף (או את הנפש) על-מנת להקנות לו את המראה "המקובל". ההלכה המתייחסת לכהן בעל מום בעבודת המקדש קובעת גבול למאמצים אלה. לדברים מסויימים, אכן לא יתקבל האדם שהופעתו אינה מתאימה לכך. אולם מדובר במדור צר ומחוצן בחיי החברה, ולעומת זאת קיימים תפקידים בחיים ובחברה, שההתמודדות עם החריגות אולי תתאים את האדם אליהם במיוחד מבחינת פיתוח החכמה, הרגישות ושאר הרוח הדרושים להם. ומאידך מוטל על כולנו לפתֵח חברה שבה לא יוסט תשומת הלב אל ה"חריגות" של האדם בעל המראה השונה. עלינו להרגיל את עצמנו לראות את האדם השלם העומד מולנו, גם כאשר אנו יודעים שהשלמות אינה קיימת לא בנו ולא באחר אלא למראית עין בלבד.

דבורה גריינימן, עורכת, מתרגמת וכותבת, היא העורכת הכללית של "נשים: כתב עת ללימודי נשים ומגדר ביהדות." היא חברה ב"קהילת ידידיה" בירושלים.

 

 

"והאלוהים יבקש את נרדף"

"והאלהים יבקש את נרדף" - (קהלת ג) רב הונא בשם רב יוסף אמר: לעולם "והאלהים יבקש את נרדף"; אתה מוצא צדיק רודף צדיק "והאלהים יבקש את נרדף", רשע רודף צדיק "והאלהים יבקש את נרדף", רשע רודף רשע "והאלהים יבקש את נרדף" אפילו צדיק רודף רשע, "והאלהים יבקש את נרדף" מכל מקום "והאלהים יבקש את נרדף".

רבי יהודה ב"ר סימון אמר בשם ר"י ב"ר נהוראי: לעולם הקב"ה תובע דמן של נרדפין מן הרודפין, תדע לך שכן הוא, שכן הבל נרדף מפני קין ובחר הקדוש ברוך הוא בהבל, שנאמר (בראשית ד) "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו" נוח נרדף מפני דורו ולא בחר הקב"ה אלא בנח, שנאמר (שם ז) "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", אברהם נרדף מפני נמרוד ובחר הקדוש ברוך הוא באברהם, שנאמר (נחמיה ט) "אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם" יצחק נרדף מפני פלשתים ובחר הקב"ה ביצחק, שנאמר (בראשית כו) "ראה ראינו כי היה ה' עמך" יעקב נרדף מפני עשו ובחר הקדוש ברוך הוא ביעקב, שנאמר (תהלים קלה) "כי יעקב בחר לו יה" יוסף נרדף מפני אחיו ובחר הקב"ה ביוסף, שנאמר (שם פא) "עדות ביהוסף שמו" משה נרדף מפני פרעה ובחר הקדוש ברוך הוא במשה, שנאמר (שם קו) "לולי משה בחירו" - דוד נרדף מפני שאול ובחר הקב"ה בדוד, שנאמר (שם עח) "ויבחר בדוד עבדו" שאול נרדף מפני פלשתים ובחר הקדוש ברוך הוא בשאול, שנאמר (שמואל א יב) "הראיתם אשר בחר בו ה'" ישראל נרדפין מפני האומות ובחר הקב"ה בישראל, שנאמר (דברים יד) "ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה"

 רבי אליעזר ב"ר יוסי בן זמרא אמר: אף בקרבנות כך, אמר הקדוש ברוך הוא: שור נרדף מפני ארי, עז נרדף מפני נמר, כבש מפני זאב, לא תקריבו לפני מן הרודפים, אלא מן הנרדפין ככתוב (ויקרא כג): "שור או כשב או עז כי יולד".

(ויקרא רבה פרשה כז)

 

 

"ושור או שה, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד"

ולא על האדם לבדו ציוותה התורה החמלה והחנינה, כי גם על הבהמה והעוף, וזה מצד אחד לטובת בעלי החיים עצמם כי רחמיו על כל מעשיו, ומצד אחר הוא לתועלת האדם עצמו, כדי שיתרגל במידת החמלה, ולא ילמד מידת האכזריות.

 (מתוך "יסודי התורה" לרבי שמואל דוד לוצאטו, מובא ב"שבת שבתו" מאת ד"ר אברהם שטאל ז"ל, עמ' 447)

 

וחסידים מספרים:

מעשה ברבי דוד מלילוב שבא לראש השנה להקביל פני רבו ה"חוזה" מלובלין. קודם תקיעות הרגישו חבריו החסידים שרבי דוד איננו. הלכו אל האכסניה שלו לחפשו. כיוון שבאו לשם, מצאו את רבי דוד עומד באורווה ומאכיל את הסוסים מספוא. הסייס, טרוד בתפילות ובתקיעות היום, השתהה בבית הכנסת ושכח להאכיל ולהשקות את הסוסים. עמד רבי דוד ונטל המצווה לעצמו.

(שם, עמ' 454)

 

"וחי בהם - ולא שימות בהם"

לֹא יִקְרְחֻה קָרְחָה בְּרֹאשָׁם, וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת. קְדֹשִׁים יִהְיוּ, לֵאלֹהֵיהֶם, וְלֹא יְחַלְּלוּ, שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם.

(ויקרא כא, ה-ו)

 

קרחה ושריטה הן אותות כניעה; מקריבים אותן לאל המוות, שכוחו מלא עולם. על-פי זה יובן, על שום מה נשנו איסורים אלו לכוהנים בייחוד... אליליות עתיקה וחדישה נוהגת לצרף את הדת עם המוות. רק בגווע האדם תצמח מלכות האל; גוויעה ומוות הם הגילוי העיקרי של האלוהות; כי האל הוא לדידם אלוהי המוות, ולא אלוהי החיים; הוא ממית ולא מחיה; והוא שולח את המוות - ואת מבשריו, החולי והעוני - למען יירא ממנו האדם, יזכור את כוח האל ואת חוסר האונים של האדם. משום כך מקדשיהם עומדים בצד קברות, והמקום הראשון של כוהניהם הוא ליד גופת המת; במקום שהעין עששה והלב נשבר, שם ימצאו את הקרקע הראוי לזרע הדת. והנושא על בשרו את אות המוות, את סמל כוח המוות המתגבר על הכל - וכך משווה את המוות לנגדו תמיד - הרי הוא עושה מעשה דתי מובהק...לא כאלה כוהני ישראל, כי לא כן תורת אלוהי ישראל, ולא זו היא דת ישראל. האל, המורה לכוהן את מעמדו בישראל, הוא אלוהי החיים; התגלותו הנעלה ביותר איננה בכוח המוות, השובר את הגבורה ואת החיים; אלא הוא מתגלה בכוח החיים המשחרר והמחיה, המקים את האדם לרצות בחירות ולחיות חיי נצח. אין הוא מורה לאדם כיצד למות, אלא איך לחיות; הוא מורה לו איך לנצח את המוות בעודו בחיים. איך יתגבר על חוסר החירות, על השעבוד הגופני ועל החולשה החושנית; איך יחיה כך כל רגע של חיי חירות מוסרית, של חיי מחשבה ורצון, יצירה ומעש וגם של הנאה; הנה זו התורה, שה' הקדיש את מקדשו למכון לה...משום כך נאמר לכוהנים בייחוד: "לא יקרחה קרחה בראשם..." - אל ישאו עמם את סמל המוות; בהופעתם יטיפו לכוח החיים, ולא לכוח המוות.

(הרש"ר הירש ויקרא כא, ה)

 

"מי שרוצה להיות חסיד... שיקיים את הדברים שנאמרו במסכת אבות"

(בבא קמא ל, ע"א)

 

שמואל הקטן אומר: בִּנְפֹל אוֹיִבְיךָ אַל-תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ, אַל-יָגֵל לִבֶּךָ. פֶּן-יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּו (משלי כד, יז-יח)ֹ.

(מתוך פרקי אבות, פרק רביעי)

 

אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותקנה. לשנה האחרת שכחה.

(בבלי ברכות כח, ע"ב)

 

את מי ביקש רבן גמליאל [לחבר את ברכת המינים]? מה דרש מאת האיש אשר נשאו רוחו לבוא ולחדש מטבע זו של ברכה?...

האיש אשר סמך עליו רבן גמליאל את ידיו והזמינהו לתקן את ברכת המינים נתפס כולו למידת החסד. היא זרמה ממנו בכוח רב ובעוז. אם מחמת אירועי פורענויות הוצרכו חכמי ישראל לנטות מקו הרחמים והחיבה לכל בשר ולהתייצב באומץ ובגבורת פלאים נגד תנועה קשוחה ומסואבת, שבאה לסלף את פני האומה והאמונה, הרי הרשות להסתער ניתנה רק לאיש, שנשמתו ינקה משורשי חסדים עליונים ולא משורשי הגבורות. רק האיש הזה, שכל נפשו ומאודו שתולים היו על פלגי חנינה, אהבה ורחמים, שבמעמקי נשמתו היה מפכה מעיין החסד, רשאי היה לתקן ברכת המינים ולתבוע מאת אביו שבשמים השבתת הרע והשמדת הזדים. בדקו ומצאו את שמואל הקטן, שסיסמת חייו התבטאה בפתגם ספר החכמה "בנפול אויבך אל תשמח ובהכשלו אל יגל לבך". שמואל, החסיד והעניו, הצנוע והנחבא אל הכלים, שמעולם לא טעם טעם שנאה וחימוד פרעון מידה כנגד מידה, שמימיו לא קבל על הזולת ולא התאונן על עלבון ועוול שגרם לו, נבחר למלא משימה זו, שהיה הדור צריך לה.

 (מתוך: הרב י.ד סולובייצ'יק: בסוד היחיד והיחד - פליטת סופריהם בעריכת הרב ד"ר פנחס פלאי)