וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת

מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה

 שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. (ויקרא כג, טו)

 

וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה

הטעם שצוה הקב"ה לספור את העומר, מפני שכל איש ישראל היה עסוק בקציר שלו, וכל אחר בגרנו מפוזרים וישכחו עלייתם לרגל. ובמדרש טעם אחר: משל לאחד שהיה חבוש בבית האסורים וצעק למלך להתירו, אמר המלך להתירו ולתת לו בתו, והיה מונה והולך עד בוא הזמן, כך עשו ישראל בצאתם ממצרים שאמר להם שיהיו בני חורין ויתן להם התורה, שנאמר (שמות ג יב) 'תעבדון את האלהים על ההר הזה'.

ויש אומרים טעם אחר: מפני שהעולם בצער מפסח עד שבועות על התבואות והאילנות, כדאיתא בפרק קמא דר"ה (טז א) "מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח? מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב"ה: הקריבו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות, ומפני שעצרת זמן פירות הוא, אמר הקב"ה הקריבו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות אילן, ומפני מה אמרה תורה נסכו לפני מים בחג, מפני שחג זמן גשמי שנה הוא, אמר הקב"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה וכו'" ולפיכך צוה הקב"ה לספור ימים אלו כדי שנזכור צער העולם ולשוב לפניו בתשובה שלימה ולהתחנן לו לרחם עלינו שיהיו התבואות כתקנן, זהו שאמר הכתוב (ירמיה ה כד) "ולא אמרו בלבבם נירא נא את יי' אלהינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו שבועות חוקות קציר ישמור לנו" - אלו שבעה שבועות שבין פסח לעצרת.

 (תולדות יצחק לרבי יצחק קארו- ויקרא כג , טו)

 

קֹדֶשׁ, קָדוֹשׁ, קְדֹשִׁים

נַחֵם אילן

בפרשת 'אמור' מהדהד השורש קד"ש יותר מאשר בפרשה הקודמת לה, פרשת 'קדושים'. עיון בכמה מהיקרויותיו של שורש זה מלמד פרק חשוב בענייני אמונות ודעות. בשורות הבאות אתמקד בעיקר בתרגום לתורה לערבית שחיבר רב סעדיה גאון (רס"ג) במחצית הראשונה של המאה העשירית. במקומות רבים הלך רס"ג בעקבות תרגום אונקלוס והתרגומים הארמיים הארץ-ישראליים, ועל כן אַשווה לעתים בין תרגום הגאון לתרגומי קודמיו.

בשלושה מקומות בפרשת 'קדושים' נצטוו ישראל להיות קדושים: 'דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶ:ם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם' (יט, ב); 'וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם' (כ, ז); 'וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה', וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי' (כ, כו). בשלושת הפסוקים הללו תרגמו אונקלוס והמיוחס ליונתן בן עוזיאל 'קַדִישִׁין', היינו קדושים, ואילו רס"ג תרגם בעקיבות 'מֻקַדַּסִין', היינו מקוּדָשים. תרגומו מבטא את ההשקפה ולפיה אין קדושה עצמית בבני ישראל; ההתקדשות היא משימה, אתגר, ולא תיאור מצב.            

על רקע זה מעניין לראות כיצד תרגם את הפסוק הבא סמוך לתחילת פרשת 'אמור': 'קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם, כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ' (כא, ו). התרגומים הארמיים נקטו את הצורה 'קַדִישִׁין' בראש הפסוק ובחתימתו, ובזה הביעו את תפיסתם הספרותית כי לפסוק יש מבנה מעגלי והוא חותם במה שפתח בו. רס"ג נקט גישה אחרת. הוא תרגם את 'קְדֹשִׁים' שבראש הפסוק - 'קִדִּיסִין'. למילה זו יש שתי הוראות: מצד אחד היא משמשת בערבית היהודית של ימי הביניים כינוי לקדוש ברוך הוא, ומצד אחר היא מתפקדת כמילה נרדפת ל'מֻקַדַּס', ואז היא באה כתואר לאדם ומדגישה אף היא שאין מדובר בקדושה עצמית הטבועה בו. רס"ג הסכים עם המתרגמים הארמיים כי הסיפא של הפסוק הוא מעין הרישא שלו ותרגם את המילה החותמת אותו - 'מֻקַדַּסִין'. מתברר אפוא כי הוא לא קיבל את עמדתם לגבי העניין המהותי, היינו מה טיב הציווי שבראש הפסוק, וכדרכו במקומות רבים אחרים בתרגומו נקט עמדה עקיבה באשר לטיב הקדושה. כך תרגם את המילה 'קדֹשים' גם בפסוק 'וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם: רַב לָכֶם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?' (במדבר טז, ג).

נשוב לפרשת 'אמור'. מגמה זו חוזרת כעבור שני פסוקים, שם נאמר 'וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב, קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם' (כא, ח). אף כאן לא הבחינו התרגומים הארמיים בין שתי ההיקרויות של 'קָדֹשׁ'/'קָדוֹשׁ' שבפסוק - אשר הראשונה מוסבת על הכוהן והשנייה על האל - ותרגמו בשתיהן 'קַדִישׁ'. רס"ג, לעומתם, תרגם בהיקרות הראשונה 'מֻקַדַּסַא' (האל"ף נוספה מטעם תחבירי) ובשנייה 'אַלְקַדּוּס', הכול לשיטתו וכדרכו.

כך נהג רס"ג גם כשתרגם את המילה 'קֹדֶשׁ'. בפסוק 'וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא, כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה' חִלֵּל, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ' (יט, ח) תרגם 'קֻדְס', ואילו בפסוק 'וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לה'' (יט, כד) דייק ותרגם 'מֻקַדַּסַא', שהרי אין לייחס לעצם כלשהו - במקרה הנדון כאן, פרי - קדושה עצמית. הפרי מתקדש באמצעות מעשה מוגדר ומכוון של האדם.

ביטוי נועז יותר של העמדה העקרונית שנקט רס"ג עד כה משתקפת בתרגומו לפסוק 'דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי, אֲנִי ה'' (כב, ב). התרגומים הארמיים תרגמו את 'שֵׁם קָדְשִׁי' באופן מילולי - 'שְׁמָא דְקוּדְשִׁי', אך רס"ג הקפיד לתרגם 'מַא סַמַיְתֻהֻ קֻדְסַא', ובתרגום חוזר לעברית - 'מה שקראתיו קֹדש'. נראה כי רס"ג ביקש להבהיר בדבריו כאן, שאם אהרן ובניו לא יינזרו מקדשי בני ישראל הם יחללו את מה שה' קרא לו 'קֹדֶש', אך אין במעשה הבלתי ראוי הזה משום איזושהי פגיעה בשמו של ה', כעמדת שיטות מגוונות של מקובלים.

המגמה שהסתמנה עד כה ניכרת גם בצירוף 'מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ', הבא שלוש פעמים בפרשת המועדות (פרק כג), ובצירוף 'מִקְרָא קֹדֶשׁ', החוזר שמונה פעמים בפרק זה. בפסוק הפותח את העניין - 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי' (כג, ב) - תרגמו אונקלוס והמיוחס ליונתן את 'מִקְרָאֵי קֹדֶש' 'מְאַרְעֵי קַדִישׁ', אך רס"ג דקדק ותרגם 'יַגִבֻּ אַן תֻסַמּוּהַא בִּאַסְמַא כַ'אצַּה', ובתרגום חוזר לעברית 'עליכם לקרוא להם בשמות מיוחדים (אפשר גם: נכבדים)'. לשון אחר: לשיטתו אין בשמות החגים קדושה כלשהי אלא הם כינויים המציינים את ייחודם של המועדות השונים. עצם הענקת שם מיוחד לכל חג הוא מחווה של כבוד, של הערכה.

והנה דוגמה אחת לתרגום 'מִקְרָא קֹדֶשׁ'. בפסוק 'בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ' (כג, ז) השתמשו התרגומים הארמיים בצירוף 'מְאַרַע קַדִישׁ', ואילו רס"ג תרגם 'אִסְם מֻקַדַּס', היינו שם מקוּדש.

*

כל הדוגמאות (למעט אחת) שנדונו ברשימה הקצרה הזאת נלקטו מפרשת 'קדושים' ומפרשת 'אמור'. כדי להגיע להערכה כוללת של דרכו של רס"ג בתרגומו יש לעיין במפעל התרגום שלו באופן שיטתי ומקיף. עם זאת אפשר לומר דבר מה בזהירות גם על סמך הממצאים המעטים הללו. רס"ג נקט דרך כלל עמדה עקיבה בתרגומיו. תרגומיו שנדונו כאן מלמדים כי הקפיד לייחס קדושה מהותית רק לאלוהים. בני האדם נקראים להתקדש אך אין בהם קדושה משל עצמם. בוודאי אין לייחס קדושה עצמית לחפצים או לזמנים מוגדרים, שהרי זו עמדה אלילית מובהקת.

עמדתו של רס"ג בשאלת טיבה של הקדוּשה לא נתקבלה על דעת כל חכמי ישראל בדורות שאחריו, בוודאי לא בחוגי המקובלים והנוהים אחריהם. דומה שבימינו משתמשים בצירוף 'מקומות קדושים' או 'איש קדוש' בלא לחשוב על המשמעות העיונית של ייחוס קדושה למקומות, לאישים ולחפצים מוגדרים. עמדתו של רס"ג בסוגיה זו מציבה אתגר מחשבתי שראוי להתמודד עמו בלא קשר לעמדה פוליטית כלשהי.

פרופ' נַחֵם אילן מלמד בתוכנית לתואר שני בלימודי היהדות במכון לנדר בירושלים (מיסודו של טורו קולג').

 

 

לֹא יִקְרְחֻה קָרְחָה בְּרֹאשָׁם, וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת. קְדֹשִׁים יִהְיוּ, לֵאלֹהֵיהֶם, וְלֹא יְחַלְּלוּ, שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם.

(ויקרא כא, ה-ו)

 

 

"וחי בהם - ולא שימות בהם"

קרחה ושריטה הן אותות כניעה; מקריבים אותן לאל המוות, שכוחו מלא עולם. על-פי זה יובן, על שום מה נשנו איסורים אלו לכוהנים בייחוד... אליליות עתיקה וחדישה נוהגת לצרף את הדת עם המוות. רק בגווע האדם תצמח מלכות האל; גוויעה ומוות הם הגילוי העיקרי של האלוהות; כי האל הוא לדידם אלוהי המוות, ולא אלוהי החיים; הוא ממית ולא מחיה; והוא שולח את המוות - ואת מבשריו, החולי והעוני, - למען יירא ממנו האדם, יזכור את כוח האל ואת חוסר האונים של האדם. משום כך מקדשיהם עומדים בצד קברות, והמקום הראשון של כוהניהם הוא ליד גופת המת; במקום שהעין עששה והלב נשבר, שם ימצאו את הקרקע הראוי לזרע הדת. והנושא על בשרו את אות המוות, את סמל כוח המוות המתגבר על הכל - וכך משווה את המוות לנגדו תמיד - הרי הוא עושה מעשה דתי מובהק... לא כאלה כוהני ישראל, כי לא כן תורת אלוהי ישראל, ולא זו היא דת ישראל. האל, המורה לכוהן את מעמדו בישראל, הוא אלוהי החיים; התגלותו הנעלה ביותר איננה בכוח המוות, השובר את הגבורה ואת החיים; אלא הוא מתגלה בכוח החיים המשחרר והמחיה, המקים את האדם לרצות בחירות ולחיות חיי נצח. אין הוא מורה לאדם כיצד למות, אלא איך לחיות; הוא מורה לו איך לנצח את המוות בעודו בחיים. איך יתגבר על חוסר החירות, על השעבוד הגופני ועל החולשה החושנית; איך יחיה כך כל רגע של חיי חירות מוסרית, של חיי מחשבה ורצון, יצירה ומעש וגם של הנאה; הנה זו התורה, שה' הקדיש את מקדשו למכון לה...משום כך נאמר לכוהנים בייחוד: "לא יקרחה קרחה בראשם..." - אל ישאו עמם את סמל המוות; בהופעתם יטיפו לכוח החיים, ולא לכוח המוות.

(הרש"ר הירש ויקרא כא, ה)

 

 

"כגר כאזרח יהיה"

'כגר כאזרח יהיה, כי אני ה' אלהיכם': אלהי הגר ואלהי האזרח, ולא נכר שוע לפני דל.

                                                                                                                                        (ספורנו ויקרא פרק כד, פסוק כב)

 

'כגר כאזרח יהיה': הנכרי הבא מארץ אחרת ונפרד מארצו נקרא גר, מלשון גרגיר הנפרד מן האילן, ומי שאבותיו מן העיר נקרא אזרח, מלשון (תהלים לז) 'ומתערה כאזרח רענן', כדמיון הנטיעה הנטועה מימי קדם, ולכך אמר כי המשפט הזה יהיה שוה בכולן.

(רבינו בחיי שם, שם)

 

'כי אני ה' אלהיכם': אם עשיתם אותו משפט אני ה' אלהיכם, ומכלל הן אתה שומע לאו, לפי שכל מי שאינו נוהג אותו משפט, הרי זה כאלו הוציא עצמו מאלהותו וכפר בעיקר, שהרי דבר ידוע שכל האמונות שיש לאומות ומשפטיהן פירוש התורה הן, והמשפטים שבתורה הן מעקרי תורה, וכשאין אנו עוסקים בהם הנה זה חלול השם, ואותן שאפשר להם למחות ואינן מוחין, הרי הם מחללים את השם וחולקין כבוד לעכו"ם ומבזים תורת משה ומכלין ממונם של ישראל, שכל העולם כלו תלוי בדינים.

(רבינו בחיי שם,שם)

 

 

וכל תורה שאין עמה מלאכה...: רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי

תנו רבנן: 'ואספת דגנך' - מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (יהושע א'): 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' - יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: 'ואספת דגנך' - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחאי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: (ישעיהו ס"א) 'ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו''. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר (דברים י"א) 'ואספת דגנך'; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר (דברים כ"ח) 'ועבדת את אויבך' אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל - ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחאי - ולא עלתה בידן.

 (בבלי ברכות לה ע"ב)

 

 

על אשליות ומשיחיות שקר

בר כוזיבא (בר כוכבא) מלך שנתיים וחצי, אמר להם לרבנן: אני משיח. אמרו לו: במשיח כתוב שמריח ודן, נראה אם הוא מריח ודן, מכיוון שראו שאינו מריח ודן - הרגוהו.

(בבלי סנהדרין צג ע" ב)

 

 

'דרך כוכב מיעקב' - אל תקרי 'כוכב' אלא 'כוזב'

רבי עקיבא, כאשר ראה את אותו בר כוזיבא (בר כוכבא), היה אומר: 'זהו מלך המשיח'. אמר לו רבי יוחנן בן תורתא: עקיבא יעלו עשבים בלחייך ועדיין אינו בא.

(איכה רבה פרשה ב)

 

ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת, ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.

(רמב"ם: משנה תורה, הלכות מלכים יא, ג)