הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה

וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ

וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה. (ויקרא כ"ד, י"ד)

 

הוצא את המקלל אמרו בסנהדרין מב, ע"ב: "בית הסקילה היה חוץ לשלוש מחנות"; מחוץ למחנה ישראל, מחוץ לעיר; ואם בית הדין ישב מחוץ לעיר, היה מקום ההריגה מחוץ לבית הדין ורחוק הימנו; וזאת- "כי היכי דלא למתחזי בית דין רוצחין"": לבל ייראה הדבר, כאילו עיקר תפקידו של בית הדין לאחוז ב"חרב נוקמת". ויפה הוכח במאמר על דיני עדות במשפט הפלילי העברי (ע"י דר' נפתלי הירש, בנו של הרש"ר הירש בישורון כרך יב, עמ' 147 ואילך): עיקר תפקידו של בית הדין היה - לא לחייב את הנאשם אלא לזכות אותו. גזר הדין, המטיל את העונש, כבר הובא לידי בית הדין על ידי התראת העדים המאשימים; וזה תפקידו העיקרי של בית הדין: עליו לבדוק אותו גזר דין מוכן ולחפש נימוקים המזכים את הנאשם.

"אי נמי" (סיבה נוספת) - משום כך היה מקום ההריגה רחוק מבית הדין "כי היכי דתיהוי ליה הצלה": על פי דין, יש להרוג את החוטא מיד לאחר שנגמר דינו; אך המרחק שבין המקומות גרם, שיעבור זמן בין ההרשעה לבין ההריגה; באותו זמן אפשר למצוא נימוקים המזכים את הנאשם והמבטלים את גזר הדין.

(הרש"ר הירש כד, יד)

 

הכֹּהנים בני אהרֹן

פנחס לייזר

מוקדש לכבוד חותני היקר

ר' ישראל הולנדר

במלאת לו תשעים שנה

שיזכה לבריאות טובה ולרוב נחת לעוד שנים רבות

מאז חורבן בית המקדש ומתקופת חז"ל ואילך חל שינוי במעמד הכהונה. אם בימי המקדש היה להם תפקיד מרכזי בהנהגה הרוחנית ובעבודת ה', אין להם היום כל תפקיד משמעותי בהנהגת העם וגם תחומים חשובים אחרים אינם נחלת הכהנים בלבד.

מעניין לראות שדווקא האיסורים המרכזיים המוזכרים בתחילת פרשתנו האיסור להיטמא למתים, האיסור לשאת אישה גרושה נהוגים גם היום. מלבד זה, הם מברכים "ברכת כהנים" וממלאים תפקיד חיוני בפדיון הבן. גם מקובל לתת להם לעלות ראשונים בקריאת התורה "משום דרכי שלום".

לעומת זאת, מבחינת ההייררכיה הרוחנית, עם השלכות הלכתיות ברורות לגבי הצלתם, קובעים חז"ל (משנה מסכת הוריות פרק ג משנה ח ): 'ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ'. כלומר, הישגיו הרוחניים של האדם הקובעים את עדיפותו לחברה תלויים במאמצים שהוא משקיע כדי להשיגם, ולא ב"ייחוס" ההמשפחתי שלו.

התלמוד (בבלי יומא עא, ע"ב) מספר לנו על קבוצת אנשים שעזבו את הכהן הגדול וליוו את שמעיה ואבטליון:

תנו רבנן: מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש, והוו אזלי כולי עלמא בתריה (והלכו כולם אחריו). כיון דחזיונהו לשמעיה ואבטליון - שבקוהו לדידיה ואזלי בתר שמעיה ואבטליון. (מכיוון שראו את שמעיה ואבטליון, עזבו את הכהן הגדול והלכו אחרי שמעיה ואבטליון). לסוף אתו שמעיה ואבטליון לאיפטורי מיניה דכהן גדול אמר להן: ייתון בני עממין לשלם! (כשבאו שמעיה ואבטליון להיפרד מהכהן הגדול, אמר להם: יבוא בני העמים (שמעיה ואבטליון היו צאצאי נכרים, מבני בניו של סנחריב לפי המסורת) לשלום. אמרו ליה: ייתון בני עממין לשלם - דעבדין עובדא דאהרן, ולא ייתי בר אהרן לשלם - דלא עביד עובדא דאהרן." (אמרו לו: יבואו בני העמים שלום שעושים מעשה אהרון (אוהב שלום ורודף שלום) ואל יבוא בן אהרון לשלוםף שאינו עושה מעשה אהרון)

סיפור זה מבטא בצורה ברורה את המהפכה שחלה בתפיסת המכובדות ובהערכה החברתית אצל חז"ל. החכם, בן התורה, עדיף על הכהן וחז"ל גם קבעו (בבלי בבא בתרא יב, ע"א): 'חכם עדיף מנביא'. הסולם החברתי השתנה.

כבר במקרא אנו רואים את הידרדרות הכהונה אצל בני עלי, שניצלו את מעמדם לרעה; כמו-כן, הפכו הכנים לעתים שבויים בידי השלטון בתקופת המלכים. מלכות החשמונאים גם היא הידרדרה ותופעה זו בוודאי יכולה לעורר מחשבות לגבי הקשר ההדוק מדי, לא רק בין הון לשלטון, אלא בין הנהגה רוחנית לכוח פוליטי.

ובכל זאת, כיהודים הנאמנים למסורת ההלכתית, אנו שומרים על האיסורים המוזכרים בפרשתנו, מעלים את הכהן "ראשון", משמרים את תפקידם בפדיון הבן ואומרים בתפילותינו: 'והשב כהנים לעבודתם'.

דומני ששאלה זו חורגת מהרלוונטיות של מעמד הכהונה, או מהרלוונטיות של 'אריסטוקרטיה מולדת' בחברה המודרנית, שאימצה, לפחות מבחינה עקרונית, את ערך השוויון ההתחלתי בין בני אדם והערכתם על פי הישגיהם, אם כי, כמובן, אןי להתכחש לעובדה שגם בימינו, מקום הולדתו ומוצאו של אדם עשויים לקבוע לא מעט את מעמדו בחברה.

האם עלינו להתייחס לשימור מעמד הכהונה כשריד הכרחי הנובע מאילוץ חברתי, מכיוון שבכל חברה יש "אצולה" כזו או אחרת? דומני שהסבר זה אינו מתייחס ברצינות מספקת לדברי התורה ולמסורת חז"ל שהקפידו, למרות המהפכה הרדיקלית שהכניסו ביהדות, לשמר משהו ממעמד הכהונה.

כאמור, השאלה אינה מוגבלת למעמד הכהונה; היא נוגעת בעצם גם לכל דבר שאנו אומרים בתפילותינו על כמיהה לעבודת המקדש, על הקרבנות.

האם כאשר אנחנו אומרים, שלוש פעמים בכל יום "והשב את העבודה לדביר ביתך" אנו באמת שואפים לכך שבהקדם תחודש עבודת הקרבנות, כפי שהיתה נהוגה בימי בית ראשון ובית שני?

אפילו הרב קוק, שכנראה ככהן הקפיד ללמוד יחד עם ה"חפץ חיים" סדר קדשים, שמא יבנה בית המקדש, כתב (בפירושו על הסידור) שהקרבנות לעתיד לבוא יהיו רק מן הצומח.

גם בגמרא (תענית יז, ע"א) מוזכרת דעתו של רבי האוסר על הכהנים "בימינו", לא לשתות יין לעולם, שמא יבנה בית המקדש ויצטרכו כהנים כשרים לעבודה

רבנים אחרים, כמו הרב הירשנזון, חשבו שלא יעלה על הדעת שעבודת הקרבנות תחודש, מכיוון שסוג זה של פולחן אינו מתאים לעידן זה.

הרמב"ם במורה נבוכים רואה בעבודת ה' באמצעות קרבנות שלב התפתחותי הכרחי שהתחשב במעמדו הרוחני של העם, שלא היה מסוגל לחשוב על צורת פולחן אחרת וראה בתפילה שלב התפתחותי גבוה יותר.

דומני שמצד אחד, נכון לנו לאמץ את גישת הרמב"ם (הלכות מלכים פרק יב הלכה ב) לגבי ימות המשיח:

וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא יֵדע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו.

איננו יודעים איך תתפתח החברה האנושית, לכן כל תיאור שניתן מבטא את העולם, כפי שאנו מכירים אותו עכשיו ולכן, אין באפשרותנו לדעת בבירור איזה אופי תישא עבודת ה' "לעתיד לבוא" ומה יהיה מעמד הכהונה.

ומה בכל זאת?

נראה לי שחשוב היה לחז"ל, שעיצבו את המסורת ההלכתית לדורות, לשמֵר חלק מהסמלים המקשרים אותנו לדורות הקודמים וביניהם את הכהן כביטוי של זיכרון לימי קדם, כאשר תפקידם היה מרכזי. דרך הכהן, המייצג את המקדש, אנו מתחברים לשרשים מהם אנו יונקים את ההשראה להתפתחות רוחנית נוספת. דומני שגם הקביעה התמוהה לחגוג את חג הפורים בט"ו באדר בערים מוקפות חומה "מימי יהושע בן נון" דווקא, כדי לתת כבוד לארץ ישראל שהיתה חרבה באותם ימים, מבטא רעיון דומה.

התרבות ההלכתית שעוצבה על ידי חז"ל מחייבת אותנו מחד גיסא להתחבר לזיכרון העבר, אך דורשת מאיתנו גם לא להתקבע בו וגם לדעת שאיננו יודעים באמת מה יהיה בעתיד.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג

 

תורתנו תורת חיים

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו...

(ויקרא  כ"א, א)

 

אליליות עתיקה וחדישה נוהגת לצרף את הדת עם המוות. רק בִגְוַע האדם תצמח מלכות האל; גויעה ומוות הם הגילוי העיקרי של האלוהות; כי הא-ל הוא לדידם אלוהי המוות, ולא אלוהי החיים; הוא ממית ולא מחיה; והוא שולח את המוות ואת מבשריו, החולי והעוני, - למען יירא ממנו האדם, יזכור את כוח האל ואת חוסר האונים של האדם. משום כך מקדשיהם עומדים בצד קברות, והמקום הראשון של כהניהם הוא ליד גופת המת... לא כאלה כהני ישראל, כי לא כן תורת אלהי ישראל, ולא זו היא דת ישראל. האל, המורה לכהן את מעמדו בישראל, הוא אלוהי החיים; התגלותו הנעלה ביותר איננה בכוח המוות, השובר את הגבורה ואת החיים; אלא הוא מתגלה בכוח החיים המשחרר והמחיה, המקים את האדם לרצות בחירות ולחיות חיי נצח. אין הוא מורה לאדם כיצד למות אלא איך לחיות; הוא מורה לו איך ינצח את המוות בעודו בחיים, איך יתגבר על חוסר החירות, על השיעבוד הגופני ועל החולשה החושנית... שעה שהמוות קורא את בני העם לגמול חסד עם מעטה הגוף של נפש נשאספה אל עמיה חייבים כהני ה' להתרחק; בעצם עמידתם מרחוק יעלו את נס החיים בצד גופת המת; יעוררו בלב העם את רעיון החיים; יזכירו להם את דעיון החירות המוסרית... יחזקו בלבם את דעיון החיים לבל ינוצח על-ידי רעיון המוות.

 (מתוך פירוש הרש"ר הירש ויקרא כא, ה)

 

 

קוראים מגיבים

"שבת שלום" פרשת שמיני - "איזו חדשנות דתית רצוייה" הכותב אביעד סטולמן מקשר בין חטאם של נדב ואביהוא לבין "חדשנות דתית" כלשונו ומנסה לקבוע קווים לחדשנות רצויה וכזו שאינה רצוייה.

נדמה שהכותב הציגב את המטרה ולאחר מכן ירה את החיצים.

הפרשנות הקושרת בין מעשה נדב ואביהוא (שיש לומר שלא ברור שהוא חטא!) לבין חידושים או שינויים הלכתיים ידועה ואף מקובלת, אבל לדעתי, רחוק ואף מופרך לקשר בין ארוע שהתרחש במשכן לפי המסופר לפני אלפי שנים לבין האווירה התרבותית-דתית של ימינו.

האמנם פעולתם היתה בגדר "חדשנות דתית"? האם פעולה המנוגדת לציווי היא חדשנות או פעולה כנגד החוק? האם הכותב רומז (מה שעולה מן ההשוואה) שעל "חדשנות" כזו על האדם לשלם בחייו? האם זו הצדקה של העונש הכבד? (יש לומר שהזעם האלוקי קשה להסברה בכל מקרה וקל וחומר אם נקיש מפרשה זו לזמננו).

בהמשך הוא כותב שלא החדשנות היא חטאם אלא "הגררות אחרי רגשנות ונטייה נפשית להתלהבות" האם זהו המסר הדתי העולה מן הפרשה (שלעזרתו מביא הכותב לא פחות מאשר את הרמב"ם, הרב סולוביצ'יק וישעיהו ליבוביץ כאחד) שקרירות ושכלתנות הם התכונות הנדרשות מהאדם הדתי?

בכלל יש לשאול האם חדשנות חייבת להיות בלתי מחושבת ופזיזה או שהיא יכולה להיות מחושבת ושקולה, ואם הבעייה היא ההתייעצות עם הגורם האחראי תחילה (משה ואהרן בפרשה), יש לשאול האם ישנם מוסדות כאלה כיום שבהם מחליטים על הדרך התורנית או שמא אנשים בני-חורין מחליטים על דרכם הדתית, בהתאם להבנתם את ערכיהם ואת המסורת.

האם נלמד את ילדינו שהעונש על הפרת החוק הוא מיידי מידי ההשגחה, או שנניח להשוואות מיידיות וחסרות בסיס כאלה ונתמקד בפשט ובהקשר שבו נאמרה הפרשה.

בפרשה שלנו עולה לפחות הקשר אחד. ההשוואה לקורח ועדתו ולמאתיים וחמישים מקטירי הקטורת שנשרפו באש אלוקית (במדבר טז, לה), ואם כך מה שבקשו נדב ואביהוא הוא להחליף את אהרן ומשה ולרשת את הכהונה בפועל, מה שמתאים למדרש חז"ל שהכותב עצמו הביא.

כמובן שאיני טוען שזהו ההסבר היחיד או הנכון, אבל כדאי לדעתי להזהר בהסברים ובפרשנויות אקטואליות יתר על המידה. לבד מהבעייתיות בהסבר, יש בהם משום זילות המסר המקראי והורדת הויכוח למישור המיידי.

מאיר זלבסקי, ירושלים

 

אביעד סטולמן, כותב המאמר, מעיר:

מאיר זלבסקי טוען שכדאי "להיזהר בהסברים ובפרשנויות אקטואליות יתר על המידה ... יש בהם משום זילות המסר המקראי והורדת הויכוח למישור המיידי". מכלל הדרשות שנשאתי ושכתבתי ברור כי כופר אני בגישתו של זלבסקי. כלל לא "רחוק ואף מופרך לקשר בין ארוע שהתרחש במשכן לפי המסופר לפני אלפי שנים לבין האווירה התרבותית-דתית של ימינו". אדרבה, אני מאמין כי תפקידו של הדרשן לקשר בין ארועי המקרא לאקטואליה. בהרצאתו על האגדה שנשא בשנת תרצ"ד, סיפר ח"נ ביאליק כי היה זמן שהמשכילים טענו וגיחכו כנגד הדרשנים שאינם מתחשבים בפשטי הכתוב, "ומכניסים לתוכו כונות זרות, בעוד שהמשכילים הרציונליסטים וה'מתנגדים' היבשים נאחזו תמיד בפשטם של הדברים, כלומר, השתדלו להכיר את הפסוקים בכונתם הישנה". על כך השיב ביאליק, כי "הם לא התחשבו, לא מתוך זלזול, חלילה, בתוכן הישן, אבל הם הצמיחו מתוכו גם תוכן חדש, הם העלו את התוכן הישן לספירה יותר גדולה, מפני שבאמת חזיונות העולם כוללים בתוכם חוץ מהפשט והדרש, גם רמז וגם סוד... והם דרשו את הכתובים, הכל לפי רוח הזמן, לפי רוח המקום ולפי רוח הטבע. אם כן, אני אומר, אין זה חסרון מה שהם מוציאים, לפעמים, את הכתובים מפשוטם או מכריחים אותם שיאמרו מה שהם רצו. מה זה פסוק? זהו רעיון מקובל שנהפך לכלל החיים ואנו נסמכים עליו בחפצנו אפילו לעשות קפיצה חדשה לשדה אחר, אז אנו מוכרחים להסמך, להשען עליו כדי לקפוץ ממנו לנקודה חדשה". בגישתי אני רואה עצמי ממשיך קטן לסבי הגדול, הרב יצחק סטולמן ז"ל שהייתה דרכו לדרוש דרשות חז"ל ולהפיק מהן תובנות חדשות ומעוררות לדורו. ויפים הדברים שכתב מורי ורבי ר' חיים סבתו נר"ו על דרשותיו של סבו הדגול, שידע, שלא כרבים, להבחין בין פרשנות אקדמית לבין דרשה לבית הכנסת: "לא היתה הדרשה לא כהרצאה, ולא כסיפור, ולא כשיחה, ולא כנאום, דרשה היתה".