דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם
כִּי תָבֹאוּ
אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם
וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ
וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן
(ויקרא כג, י)
בארבעה פרקים העולם
נידון: בפסח על התבואה...
(משנה ראש השנה
א, ב)
תניא, אמר רבי יהודה
משום רבי עקיבא: מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח? - מפני שהפסח זמן תבואה הוא. אמר
הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות.
(בבלי ראש השנה
טז, ע"א)
משרשי המצוה: כדי שנתבונן מתוך
המעשה החסד הגדול שעושה השם ברוך הוא עם בריותיו לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה, לכן
ראוי לנו שנקריב לו ברוך הוא ממנה, למען נזכור חסדו וטובו הגדול טרם נהנה ממנה, ומתוך
שנהיה ראויין לברכה בהכשר מעשינו לפניו תתברך תבואתינו ויושלם חפץ השם בנו, שחפץ מרוב
טובו בברכת בריותיו. ונצטוינו בזה בשני של פסח ולא בראשון, כדי שלא נערב שמחה בשמחה,
כי הראשון נכון לזכר הנס הגדול שהוציאנו ברוך הוא מעבדות לחירות, מיגון לשמחה.
(ספר החינוך מצוה שב)
"וָחַי בָּהֶם" - לא שימות בהם
רמי פינצ'ובר
סה"כ בכל המקרא,
ישנם כ 700 מילים שבהם מופיע השורש קד"ש. באופן צפוי, בספר ויקרא השורש מופיע
יותר מבכל שאר 24 כתבי הקודש כ 125 פעמים, מתוכם בפרשת אמור 40 פעמים!! במקום השני
באזכורי השורש קד"ש נמצא ספר יחזקאל (שאף הוא שייך לאסכולת הכהונה) ובו מופיע
השורש כ 90 פעמים.
כשאנו מדברים על
הקדושה במקרא, אנו מיד מפנים את עיונינו לפרקים פרקים יז, יח ויט בספר ויקרא, (המכונים בפי חוקרי
המקרא "ספר הקדושה", המשתרע על חלק מפרשות אחרי מות וקדושים) ואולם באופן מפתיע
מתברר, שבספר הקדושה מופיע השרש קד"ש רק 4 פעמים ובכל פרשת קדושים (פרקים יט וכ') מופיע השורש 9 פעמים בלבד!
עובדה זו זועקת
דורשני ומחייבת אותנו לעסוק בנושא הקדושה בפרשת אמור, שכפי שנראה בהמשך הפרשה,
עוסקת בקדושה מכל היבטיה.
נפתח בפסוק המסיים את
פרק קדושת המקדש ומשרתיו, פסוק שהייתה לו השפעה מכרעת על תולדות עם ישראל בכלל ו"קידוש
השם" בפרט:
וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי
בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם (ויקרא כב 32)
לחכמינו
ז"ל, נראה היה שפסוק זה סותר לכאורה פסוק אחר בספר הקדושה, שאף הוא חשוב
ביותר: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה
אֹתָם הָאָדָם וָחַי
בָּהֶם אֲנִי ה" (ויקרא י"ח 5).
כמענה לקושי זה
נדרשה בתקופת
השמד בארץ ישראל ההלכה הידועה:
"וָחַי
בָּהֶם" (ויקרא י"ח 5) - לא שימות בהם,
היה ר' ישמעאל אומר: מנין אתה אומר שאם אמרו לו לאדם בינו לבין עצמו עבוד עבודה זרה
ואל תיהרג - יעבור ואל יהרג? תלמוד לומר: "וחי בהם" - לא שימות בהם, יכול
אפילו ברבים ישמע להן? ת"ל: "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי" (ויקרא כב 32), אם מקדשין
אתם את שמי, אף אני אקדש את שמי על ידיכם" (ספרא אחרי מות
יג, יג, מתוקן לפי כ"י אססמאני 66 עמ' שע"ד).
על פי הפרשנות של ר' ישמעאל - בניגוד לפשט הפסוק "וָחַי בָּהֶם" והדרשה הכוללנית בפתיחת המדרש - הפסוק החשוב מפרשתנו, מצווה
אותנו למסור את נפשנו על "קידוש השם" בפרהסיה. יתרה
מזאת, ר' ישמעאל סבור שקדושת הקב"ה תלויה בקידוש שמו על ידי ברואיו.
אולם כבר לפני ארבעים שנה, הראה והוכיח פרופ' איתמר גרינוולד, כי המושג
"קידוש השם" במובן המרטיריולוגי אינו קיים במקרא. בפסוק שלנו ובמקרא כולו
פוגשים אנו פעמים רבות במושג "חילול השם", אך הצירוף "קידוש
השם" אינו קיים כלל במקרא.
גרינוולד אומר כי: "שמו
הקדוש של האל - הוא השם המורה על קדושתו, וחילול שמו - הוא חילול קדושתו. בחייה של
אומה, אין קדושתו של האל נתפסת כקטגוריה מטאפיסית, אלא כהתגלמות האלוהות בחיי היום
יום של המאמין. קדושתו של האל אינה רק אחד האספקטים של האלוהות, אלא היא תמציתה של
ההוויה האלוהית ולכן מתפרש כל חילול הקדושה, כפגיעה באלוהות עצמה. לעומתו כל קידוש
השם הוא כל מעשה הבא להוסיף על הקדושה הזאת ולאושש אותה" (גרינולד מולד 214).
נמצאנו למידים שעל פי פשוטו של מקרא והתנא קמא בספרא, אין צווי על
מסירת הנפש מרצון, לא לשם קיום המצוות וגם לא לשם קדושת השם. להיפך, בפסוק הקודם
והסמוך לפסוק שלמדנו נאמר: "וּשְׁמַרְתֶּם
מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה" (ויקרא כב 31), פסוק מוכיח כי על
פי פשוטו של מקרא, שמירת המצוות ועשייתם היא היא "קידוש השם", כנאמר
בספרא: "וָחַי בָּהֶם- לא שימות בהם" (שם).
הדבר בא לידי ביטוי באופן המוחשי ביותר בסוף פרשתנו בפרשת המקלל.
לכאורה היינו יכולים לסבור כי גדולתו של האל לא תפגע כהוא זה, גם במקרה שבו אדם
"מברך" את שמו של האל, קבל עם. כי הרי מהו דיבורו של אדם מול עוצמתו של
האל, אשר בדברו מעריב ערבים ובמאמרו ברא שחקים, תבל וכל יושבי בה?
תמוה הדבר, שמשה עומד חסר אונים לכאורה ואינו יודע מה דינו של המגדף.
הדברים מוקשים עוד יותר, עם נזכור לרגע, כי אנו נמצאים אחרי אירועים קשים ביותר
שבהם נגרם "חילול השם" מובהק כמו במעשה העגל, ששם משה לא היסס לרגע וציווה
את בני לוי: "שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר
לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת
קְרֹבוֹ" (שמות לב 27), ולמרות כל זאת,
בסיפור המגדף, משה אינו יודע מה דינו ונצטרך לשאול את השם, מה דינו של מקלל השם? תשובת
האל מתקבלת, בחרון ובעוצמה רבה: "הוֹצֵא
אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים
אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה" (ויקרא כד 14).
אנו עומדים נפעמים מעוצמת העונש, המוטל על המגדף ומתהליך ביצועו, לו
שותפים כל אחד ואחת בעדת ישראל. אולם אין הדבר חריג בדרכי הענישה המקראית.
באותה מידה אנו עומדים אובדי עצות מול פרשות כמו: קין והבל, המבול, העקידה, מכת
הבכורות במצרים, המקושש, בן סורר ומורה, עיר הנידחת, צווי השמדת שבעת העממים,
מחיית עמלק, אליהו בכרמל, נבואות הזעם בספרות הנבואה ועוד כהנה וכהנה פרשות קשות רבות,
שבהם אין אנו יכולים להבין ולהסביר את פשרם של אירועים, נבואות והלכות חמורות, שאינםמבחינים
בין חוטא לצדיק, בין חף מפשע לפושע, בין הרשע ושכנו, בין זקן לנער, בין טף לנשים
ובין עולל ליונק.
בהקשר של אירוע מזעזע וסתום לא פחות, דן הספרא במות נדב ואביהו בני
אהרון (שהסיבות למותם אינן ברורות ר' דבריו של מו"ר פרופ' אביגדור
שנאן שבת שלום גיליון 77 פרשת שמיני תשנ"ט): "היה אהרן
עומד ותוהא אומר: אוי לי, כך עבירה בידי וביד בני שכך הגעתני? נכנס משה אצלו והיה מפייסו.
אמר לו, אהרן אחי, מסיני נאמר לי, עתיד אני לקדש
את הבית הזה, באדם גדול אני מקדשו. הייתי סבור, או בי או בך הבית מתקדש, עכשיו נמצאו
בניך גדולים ממני וממך - שבהם הבית נתקדש" (ספרא שמיני פרשה
א ד"ה ויהי ביום).
מדרש נועז זה, טוען שנדב ואביהו לא חטאו, להיפך. המדרש מלמדנו, כי בסדר
היום המתוכנן מראש להתקדשות המשכן, תוכנן סדר הקורבנות של פרשת שמיני וסדר זה כלל
בתוכו גם קורבן אדם, לא סתם אדם אנונימי, אלא שני קרובים שהפכו למוקרבים.
חלק נכבד בפרשתנו, מוקדש לקדושת המועדים ובראשם קדושת השבת. מעניין הדבר
שבדומה למות בני אהרון ותהליך קידוש המשכן, גם סקילתו של האיש המקושש עצים ביום
השבת (במדבר טו 32) קידשה את השבת,
כנדרש במכילתא: "'עַל כֵּן בֵּרַךְ ה אֶת יוֹם
הַשַּׁבָּת
וַיְקַדְּשֵׁהוּ' רבי יצחק אומר ברכו במן וקדשו במקושש" (מכילתא יתרו בחדש ז). המן והמקושש, הברכה והקידוש - נמצאים
במישור אחד. במדרש זה, לא מוזכר כלל החטא ועונשו, אלא הצורך לקדש את השבת במותו של
אדם.
כפי שפתחנו, מיוחדת היא פרשת אמור מכל הפרשות בכך שכולה עוסקת, בכל
היבטי הקדושה. פרשתנו עוסקת בקדושת המקום - המקדש ומשרתיו, בקדושת הזמן - השבת
והמועדים ובקדושה שמעל הזמן והמקום - קדושת השם יתברך.
עם כל הקושי שבדבר, יש לזכור כי במקרא ישנו כפל פנים ביחס לקורבן אדם (ר' ניתוח מרתק
של סיפור העקידה ועוד בספרו החדש של פרופ' ישראל קנוהל "אמונות המקרא"
עמ' 109 ואילך) אם כי הנושא זוכה לגינוי חמור במיוחד בפרשת קדושים (ויקרא כ' 5-1) נמצאנו למדים,
כי יש בסיס מקראי ומדרשי לסברא, ששלושת הערכים המקודשים ביותר בעולם המקרא: קדושת
השם, קדושת השבת וקדושת המקדש לא היו מתקדשים ללא קורבן אדם, או בלשון פחות חמורה ונחרצת
- מעיון בפרשות הקדושה במקרא, נראה שקיים קשר בין התקדשות ערכי יסוד ודין מוות
המבוצע בידי האל או בצוויו המפורש.
סתומים וקשים הדברים לאומרם, לכותבם ולקוראם ועל כן נסיים את דברינו
בדברי נועם מאירי פנים, במדרש המכילתא הנ"ל בשלמותו:
"עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם
הַשַּׁבָּת
וַיְקַדְּשֵׁהוּ" - ברכו במן וקדשו במן, דברי רבי
ישמעאל; רבי עקיבא אומר: ברכו במן וקדשו בברכה; רבי יצחק אומר: ברכו במן וקדשו במקושש;
רבי שמעון בן יוחאי אומר: ברכו במן וקדשו במאורות; רבי שמעון בן יהוד, איש כפר עכו,
אומר משום רבי שמעון: ברכו במן וקדשו - במאור פניו של אדם. (מכילתא יתרו בחדש ז)
דברים אלו מוקדשים
לזכרו המבורך של אבי מורי, ר' אליעזר פינצ'ובר ז"ל, שהכניסני לעולם מקרא,
מדרש ומקדש, שחייו היו קודש לחינוך נערי ישראל לערכים ו
רמי פינצ'ובר הוא מהנדס
השואה כעונש? כשלב
הכרחי בתהליך הגאולה? האם בכלל מסוגלים אנו להבין?
בעבר
נאמרו דברים חמורים ביותר ביחס לשואה: היו שטענו כי השואה היא מכשיר, מעין מחיר
שעם ישראל היה צריך לשלם כדי שתקום מדינת ישראל.יש שטענו שמדינת ישראל היא פיצוי
לחורבן השואה. טענו שגם זו היתה הדרך היחידה, שגרמה ליהודים, או למעשה אילצה אותם,
לעלות לארץ ישראל. אלו הם דברים חמורים ביותר שקשה לשמוע אותם... אין בעולם הישג
ואין בעולם ברכה שיכולים לשמש פיצוי על שרֵפת אותם הרבבות שלא טעמו טעם חטא. כל
הדברים בהקשר זה על הקמת המדינה בעקבות השואה - הם דברים נבובים. לא מדינת ישראל
במציאות, זו שמדי פעם מקיזה את דמה על קיומה, אף לא מדינת ישראל האידיאלית, שבחזון
"איש תחת גפנו ותחת תאנתו" יכולה להצדיק במשהו את מה שעבר על עם ישראל
בשנות השואה.
(מתוך מאמרו של הרב
י. עמיטל "אף על פי שמיצר ומימר לי" ומתוך הרצאה של הרב המובאים בספרו
של משה מיה "עולם בנוי וחרב ובנוי" - ספריית הגיונות- הוצאת תבונות,
מכללת יעקב הרצוג ליד ישיבת הר עציון - הספר מומלץ
ביותר)
העצמאות ומשמעותה הדתית?
בעיית עיצוב דמותם של
יום העצמאות ויום ירושלים מבחינה דתית העסיקה את המוסדות הדתיים הרשמיים ומוסיפה
להעסיק חוגים שונים בציבור הדתי. היא לא תוכל לבוא על פתרונה אלא מתוך תשובה על
בעיית הבנתנו את המשמעות הדתית של מאורעות ימים אלה. וייאמר מיד: לא במשמעותם של
"חזון נבואי" או "ייעוד משיחי" בדבר "מלכות ישראל"
סאקראלית אנו עוסקים, אלא במשמעותה של הקמת מדינת ישראל הריאלית, כפי שקמה
בתש"ח - באופן ובתנאים של הקמתה, במלחמותיה וכיבושיה. רק מן ההבחנה הזאת ולא מתוך
העיון במסורת ובהלכה הפסוקה, שמעולם לא התכוונה למציאות זאת, ייתכן לקבוע יחס דתי
לימים אלה...
מהכרעה ברורה לגבי
יום העצמאות הזה אין להימנע. יום זה אינו ניתן להערכה לחצאין. מבחינת סברא אחת,
אין הוא חג אלא יום אבל: היום שבו מרד עם-ישראל בתורה. מבחינת סברא אחרת אין יום
הראוי ל"שהחיינו" ולהלל ולכל סימני יום טוב כיום הזה, שבו פתח עם-ישראל
את האפשרות לקיום התורה, שער אשר בו יוכל להיכנס - אם ירצה וישתדל לקיים את התורה.
הערכה זו אינה נפגמת ע"י העובדה שדור זה ברובו אינו רוצה בקיום התורה.
(מתוך י.ליבוביץ: יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל,
עמ' 90, 91, 96, 97)
ודאי שאנחנו רואים
במדינת ישראל תהליך של ריפוי. אינני יכול לתאר לעצמי את שהיה קורה לעם ישראל
אילמלא באה תקומת המדינה. כמה זה היה דרוש לשיקומם של השרידים! אם אני רואה את
שרידי החרב, אם לאה היו צריכים להמשיך ולהתגלגל מחוף אל חוף ולא היו מוצאים חוף
מבטחים בארץ ישראל, מה היה קורה לעם ישראל? מבחינה זו, בוודאי שיש קשר...
הביטוי הראשון של
עצמאות היה "מושיב יחידים ביתה". אין דבר גדול מבית... לא רק יחידים
שבאו ומצאו בית אחרי שנים במחנות הסגר והשמדה.
(מתוך: י. מיה - עולם
בנוי, חרב ובנוי, עמ' 68 - דברי הרב עמיטל)
רבותי, יכול להיות שכל אלו אשר דיברו על
ראשית צמיחת גאולתנו טעו. יכול להיות שתלמידי הגר"א טעו, יכול להיות שתלמידי
הבעש"ט טעו, יכול להיות שתלמידיו של רבי עקיבא איגר טעו כשדיברו על ראשית
צמיחת גאולתנו כפי שמובא בספרים. יכול להיות שהרב קוק טעה, יכול להיות שהרב חרל"פ טעה. רבי עקיבא, גודל התנאים, גם כן טעה.
(מתוך מאמרו של הרב עמיטל "לשמוע קול
בכיו של תינוק" עמ' 85, מובא בספרו של משה מיה: "עולם בנוי וחרב
ובנוי", עמ' 40)
...עם העצמאות עברנו לרשות
עצמנו, זכינו בבחירה חופשית. אין אנו תלויים בדעת אחרים ותהליך הגאולה יכול להתבצע
עד סופו, אם נרצה.
הגאולה אינה מתרי"ג מצוות, ומשמעה
ההלכי של הגאולה הוא בעצמאות המדינית - באפשרות לקיים את המצוות הדורשות ריבונות
וטריטוריאליות בארץ ישראל. "ראשית הגאולה" היא האפשרות לקיים את
המצוות על ידי הריבונות שניתנה לנו. הגאולה עצמה - קיומן של המצוות בפועל.
(דב רפל:"פתחי
שערים" , עמ' 213)