וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד,
כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם
הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי
הָאֲדֹנִים,
הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר
לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד,
עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה
וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה.
וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר,
כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.
אהבת הגר כקנה מידה לאנושיות וליראת ה'
'ואהבתם את הגר' - היו דומים
לה' באהבת הגר הנלווה עליכם מהנכר, ובקבלת הגר תגלו שאנושיות טהורה היא המעלה
העליונה בעיניכם. השוויון בפני החוק והאהבה שישראל מתייחסים בה אל הגר מאפיינים את
העם ואת הארץ כעם ה' וכארץ ה'. בחוגים אחרים מעמד האדם תלוי במוצאו וברכושו, ואילו
בעם ה' ובארץ ה' רק אנושיות טהורה הנכנעת לה' קובעת את מעמד האדם.
(הרש"ר
הירש דברים י, יט)
...ויושם לב לכך, שבכל המקומות אשר
בהם הנכרי ישובח, על כי יש בלבו יראת אלוקים או יגונה על כי איננה בו, בכל אותם
מקומות "יראת האלהים" מתבטאת בהתנהגות אל בן
עם אחר, אל בן המיעוט. כי יחס זה אל הזר, אל חסר הכוח ונטול החסות, הוא הוא אבן הבוחן - אם יש יראת אלוקים בלב או אין.
(נ.ליבוביץ:
עיונים בספר שמות, עמ' 33)
"לא כארץ מצרים היא"
בנימין סגל
"שבעים פנים
לתורה", ולכן רבים הם הפירושים לכל פסוק ופסוק, לכל מילה ומילה, לכל פרק
ופרק. יחד עם זאת, ניתן לומר שיחסית נדירים הם המקרים בהם הפירושים הם מנוגדים
בתכלית הניגוד. דוגמה לכך קיימת בפרשתנו, בה נאמר:
"כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה
לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע
אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים
שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם.
אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי
ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית
שָׁנָה." (י"א,
י-י"ב)
יש המפרשים את הקטע
הזה כשבח לארץ וכהבטחה לבני ישראל:
"לא כארץ מצרים
היא, אלא טובה הימנה, ונאמרה הבטחה זו לישראל ביציאתם ממצרים שהיו אומרים: שמא לא
נבוא אל ארץ טובה ויפה כזו" (רש"י, בעקבות הספרי).
לפי גישה זו, מדובר
בכך שבמצרים "צריך אתה לנדוד משנתך ולעמול", להביא מים לשדות, אבל בארץ
ישראל "אתה ישן על מטתך והקב"ה משקה" (לשון רש"י). לפי הגישה הזאת, ההרים הם אדמות משובחות יותר
מהמישור, "ועיני ה' אלוהיך בה לראות מה היא צריכה תמיד". לכן לא מוטל על
האדם לדאוג או לעמול.
מנגד, יש המפרשים את
הקטע הזה כאזהרה וכאיום , ולא כהבטחה. לפי הגישה הזאת, מדגישים הפסוקים שבארץ
מצרים יש מים תמיד - שהרי המים שאובים מהנילוס ומהתעלות היוצאות ממנו, ואין תלות
בגשמים, ואכן, כאשר ירדו בני יעקב למצרים מצאו שם שבר, בעוד שבכנען היה רעב, עקב
עצירת גשמים. במצרים הוצרכו רק ללכת ולהביא את המים, בעוד שבארץ ישראל הכל תלוי
בגשמים. כלשון רמב"ן (וברוח זאת, רוב המפרשים):
"ואם תעברו על
רצון ה', ולא ידרוש אותה בגשמי רצון, הנה היא רעה מאוד - לא תזרע ולא תצמיח ולא
יעלה בה כל עשב"
הדגש לפי הגישה הזאת
שונה לחלוטין - קיימת בדיקה אלוהית מתמדת, ולכן הכל תלוי בהתנהגות העם.
במידה מסוימת, אפשר
להבין את שתי הגישות כחילוקי דעות בנוגע להקשר: האם על הקורא לפרש את הסעיף הזה
כהמשך למה שקדם לו, או כהקדמה למה שבא אחריו? רמב"ן מצביע על כך שפירושו
משתלב בדיוק עם הבא אחריו. ("ויחזר ויפרש כל זה בפרשה השנייה, כי אם שמע
תשמעו... השמר לכם פן יפתה לבבכם.") לעומת זאת,
גישת "ההבטחה", משתלבת יפה עם מה שקדם לפסוקים אלה, הבטחת "ארץ זבת
חלב ודבש". לפי רש"י וההולכים בעקבותיו, אפוא, יש על מה לסמוך גם
כשמדובר בפשוטו של מקרא, אף על פי שמקור הערותיו הוא במדרש.
נטיית רוב המפרשים
(רש"י יוצא-דופן בנדון) היא להביא רק פירוש אחד, זה שאותו פרשן מקבל, ולפעמים
גם לשלול גישות אחרות. מעניין הצורך של כמה מפרשנינו לעמד על עמדתם כפרוש הנכון -
כדברי רמב"ן כאן, לאחר סיכום דברי רש"י,
"ופשוטו של מקרא בדרך האזהרות..." גם מי שלא שולל בדבריו את הגישה
האחרת, איננו מביא אותה כאפשרות שניה, למרות שיש "שבעים פנים לתורה".
ואף על פי ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים", התווכחו על איזה פירוש הוא
הנכון, היחיד האפשרי. יתכן שבמקרה שלנו הלחץ לבחור נובע גם מהניגוד שבין הפירושים.
נולדנו אנו לדור שהתברך
בכלים חדישים בהם ניתן לפרש את הכתוב. מביקורת הספרות המודרנית בכלל, ומביקורת
השירה בפרט, לומדים אנו על העדפת המשמעות הכפולה (ולפעמים הרב ממדית) על הניסיון
לבודד הבנה אחת שהיא כוונת המחבר. במקרים רבים עדיף להניח באותם המקרים בהם אפשר
לפרש לשני כיוונים, ששניהם נמצאים במקור - וגם המחבר התכוון לכך. הרי הגיוני להניח
שהמחבר היה ער לאפשרויות השונות בדיוק כמונו. ואם בסתם משורר עוסקים כשמדובר
בשירים, הרי על אחת כמה וכמה אפשר להניח שבמקרא המחבר היה מודע לדו-משמעות אפשרית.
בעצם, אפשר לטעון
שעמנו חש מזמן שיש להביא בחשבון "פשט" שהוא רב-ממדי, כאשר הפירושים
משלימים זה את זה. הרי דף תלמוד מודפס עם פירושים שונים, ותנ"ך אנו לומדים
מתוך "מקראות גדולות". טועה מי שחושב שהמטרה היחידה היא לבחור בין
הפירושים. ובמידה מסוימת, נהפוך הוא - יש להוסיף את האחד על השני, וכך להגיע להבנה
מושלמת יותר של המקרא.1
לעניין הפירושים
המנוגדים בפרשתנו, יש הרבה מה ללמוד מהפירוש הכפול. בין
היתר:
א.
אם הכלל "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" חל אפילו על פשוטו של מקרא,
אז כנראה בהרבה רבדים מחיינו, צריכים להביא בחשבון שהזולת צודק - אם לא
"ממני" אז בטח "כמוני". ברור שעלי ללמוד, לחשוב, לשקול, וכו', וחשוב שאעשה כל מאמץ כדי שאגיע לפירוש, או למסקנה, או
לעמדה, הנראים לי נכונים. ויחד עם זאת, עלי להיות פתוח לכך שלזולת יש גם על מה
לסמוך.2
ב.
יש בעולם שלנו דברים שמותנים בהמשך הדרך. מדובר לא רק בספרות, כשהפרק הבא
משפיע על הפרק הקודם. גם בחיי היום יום, גם בהיסטוריה, יש אירועים המשתנים עם
הזמן. היו אפילו בין מלחמותינו כאלה שעשו רושם בזמנן שהיו או הצלחה או כישלון
גמור, ובמרוצת הזמן התברר שתוצאותיהן היו הרבה יותר מסובכות, ובמידה מסוימת,
הפוכות. עלינו לראות את התמונה כולה לפני שקובעים משמעותה של תופעה כלשהי.
ג.
ארצנו היא ברכה ואזהרה באותו הזמן. לא כארץ מצרים היא, כי אין ארץ נאה
יותר, ברוכה יותר, שלנו יותר, מהארץ הזאת. היא באמת ארץ זבת חלב ודבש. ולא כארץ
מצרים היא, כי אין ארץ אחרת שנתנה בתנאי, שמיועדת לחיי מוסר, שתכליתה מעבר להיותה.
אין ארץ שהתקבלה כמתנה המלווה באיום גירוש. "אחת דיבר אל ה', שתיים זו
שמעתי" (תהילים ס"ב י"ב). ארץ ישראל היא שתיהן.
בכל שלושה
העניינים המוזכרים לעיל, הדבר קרוב אלינו, בפינו ובלבבנו לעשותו. בסופו של דבר
ברצוננו להישאר על אותו העמוד - רש"י ורמב"ן
יחד, אני וזולתי יחד. עלינו לעמוד על עמדותינו, אבל רק דרך כבוד והבנה לזולת.
עלינו גם להיות נכונים לשינויים שיביא המחר. המתרחש יום יום
בכוחו להביא לפירושים שונים של מה שקרה אתמול.
ולגבי ארץ ישראל,
עלינו לזכור, גם בימים אפלים, את היופי שיש בה. ובמקביל, עלינו לזכור יום יום שהיא שלנו על תנאי, והיותה "טובה" או
"רעה" תלויה במידה רבה במעשי ידינו.
"פשוטו של
מקרא" אינו פשוט, אלא מורכב ומשתנה והוא מסור בידי אדם - ועל כך יש לשבח את
א-ל עליון בכל יום ויום.
1. כדאי לציין תופעה דומה בביקורת המקרא בימינו. במקרים מסוימים מוצאים במילה הבודדת דו- משמעות הדומה למה שיש כאן - משמעות אחת כשקוראים את הטקסט עם מה שבא לפניו, ומשמעות אחרת שקוראים את הטקסט עם מה שבא אחריו. קוראים לזה הקבלה ע"ש Janus - על שם האל הרומאי עם שתי פנים, קדימה ולאחור (או להפך).
2. מן הראוי לזכור
שאין מילה בעברית למונח "paradox", אמת שהיא לכאורה
סתירה "מיניה וביה." הסיבה היא, כנראה, שדו-קיום בין עמדות מנוגדות הוא
חלק אינטגרלי ומשמעותי במסורת, ואין צורך במונח המביע
השתאות על כך.
הרב בנימין
סגל הוא נשיא "המלי"ץ", המכונים לחינוך
יהודי-ציוני, ויו"ר הנהלת מפלגת מימ"ד.
קוראים
מגיבים (תגובות נוספות למאמרה של שירה ליבוביץ-שמידט - בגיליון פ' בלק)
טיעונה העיקרי של שירה ליבוביץ-שמידט - שערך הצניעות הוא עניין לכלל החברה, ושחוסר האיכפתיות כלפיו פוגע במרקם החברתי בארץ ומערער את אשיות
קיומנו - חשוב שיישמע, ואני מודה לה על הצגתו הברורה והחדה.
עם זאת, אני מבקשת להביע שלוש הסתייגויות
לדבריה:
1. משתמע מנימת דבריה שההומוסקסואליות כלולה
בין התופעות של חוסר הצניעות. אולי הכותבת איננה מכירה אישית הומואים ולסביות
החיים בינינו בקהילה הדתית ושומרים מצוות. פעילותם המינית מתקיימות במקום המתאים
לפעילות כזאת: בצנעת חדר המיטות, וכך גם לגבי הומואים ולסביות רבים מחוץ לקהילה
הדתית. בעייתם ההלכתית, שאתה מתמודדים בחלק מהקהילה הדתית, אינה קשורה בהכרח או
באופן מהותי לבעיית הצניעות.
2. הכותבת יורה חץ גם כלפי בג"ץ, שמתיר
הקרנת סרטי פורנוגרפיה בטלוויזיה בכבלים. האם היא באמת רוצה שבג"ץ, שאינו גוף
בקיא בהלכה, יתחיל לפסוק בבעיות הלכתיות-מוסריות? ואם הוא יעשה זאת, האם היא תקבל
את פסיקותיו? בג"ץ הוא גוף חילוני, והוא אינו יכול להכריע אלא בגבולותיו של
החוק החילוני.
3. לבסוף, משתמע מדבריה שהצניעות היא בעיקר
עניין של לבוש והתנהגות מינית. ומה עם הצריכה הראוותנית הגואה בחברתנו, והפער בין
העשירים, החיים בווילות רחבות ידיים ונוסעים במכוניות פאר, והעניים החיים בחוסר
כל? האם ייתכן שבלעם התרשם מאוהלי יעקב גם בגלל הדמיון והשוויון היחסי ביניהם,
שהעידו על יחסי חברה תקינים?
דבורה גריינימן
מאמרה של שירה לביבוביץ-שמידט מעורר עניין מכיוון שהוא מציג זווית בלתי שגרתית של
הקשר בין צניעות לפוליטיקה. אמנם, הטלת האשמה של העדר צניעות אצל יהודים וראייתה
כסיבה לתסכולם ולהתנכרותם של שכניננו הערבים נראית בעיני כביטוי אומלל של הלקאה
עצמית מיותרת, המאפיינת לעתים חוגים נאורים. כמו-כן, קיימת כאן לדעתי נטייה להכללה
נמהרת:
"היהודים הישראלים חוטאים בהעדר צניעות
ולכן התנהגות בלתי מתחשבת זו גורמת לאלימות מהצד הערבי." ושוב: אנחנו אשמים.
אם נכניס את הציטוט ממאמרי להקשר הנוכחי: הכותבת רשאית לכתוב בישראל ככל העולה על
דעתה בזכות הצניעות או בגנותה. מעניין לראות מה יקרה אם תנסה לעשות דבר דומה בשכם.
מה שהטריד אותי היתה מידת הסובלנות הקיימת בחברה
הפלשתינית. ונראה לי שלא יתכן שלום אמיתי עד שתהיה התייחסות לסוגיה זו אצל שכנינו.
גם הקפדה יתרה בעניין הצניעות בישראל לא תשנה את המצב הפוליטי; האיבה, התוקפנות
וחוסר נכונותם של שכנינו לקבל את היהודים החלו זמן רב לפני הופעת הביקיני ומצעדי
הגאווה.
אדריאן מירוויס
הטרידה אותי הפרפרזה על הציטוט של דברי בלעם
שבחרת כפתיחה למאמרך. אני מבינה, אמנם, שכוונתך היתה
ליצור הנגדה, אך נראה לי שיש לנקוט במשנה זהירות כאשר באים לגנות את עם ישראל
באופן גורף, גם כאשר מתכוונים לביקורת בונה. קשה לי במיוחד לראות דברים אלו יוצאים
כאילו מפי בלעם, שהיה בוודאי שמח, אם היה מתאפשר לו, לבטא דברים בסגנון זה.
דר' חנה זילברשטיין - אוניברסיטת קורנל
שירה ליבוביץ-שמידט, כותבת המאמר מגיבה:
א. דבורה גריינימן
ויוסקה אחיטוב מאשרים את טיעוניי: מנהיגים רבים בציבור הציוני-דתי מכחישים את
ההפרות הבולטות בתחום הצניעות ומעדיפים להתחמק מדיון בסוגיה זו על ידי העברת הדיון
לצניעות בתחומים חברתיים וכלכליים.
ב. דבורה גריינימן
טוענת שהיא "מכירה אישית הומואים ולסביות החיים בינינו בקהילה הדתית ושומרים
מצוות ופעילותם המינית מתקיימת במקום המתאים - בצנעה" - כאילו כתבה שרוצחים
וגנבים צנועים כאשר הם עושים את מעשיהם בצנעה. התורה מונה את "משכב זכר"
במפורש כאחת העברות העלולות להביא ל"הקאת הארץ" אותנו.
ג. פרופ' מירוויס כותב: שלא יתכן שלום אמיתי עד שתהיה התייחסות לסוגיה
זו (של העדר סובלנות) אצל שכנינו. טענתי היא שעד שלא תהיה התמודדות מצדנו עם
הסובלנות המופרזת בחברה היהודית החילונית והדתית המודרנית, לא יתכן שלום
אמיתי עם חברה ערבית שאיננה מתירנית.
פנחס לייזר, עורך שבת שלום, מעיר:
א.
מאמרה של שירה ליבוביץ-שמידט
פורסם ב"שבת שלום", לא מכיוון שהוא מייצג את עמדת המערכת או את עמדתה של
תנועת "עוז ושלום-נתיבות שלום", אך מכיוון שהוא העלה, מנקודת ראות של
אישה חרדית הדוגלת בשלום, שתי סוגיות חשובות: התניית קיומנו בארץ ישראל בהתנהגותנו
והתייחסות לאוכלוסייה הערבית המקומית כגורם שיש להתחשב בו, בניגוד לתפיסה של
"עם ללא ארץ לארץ ללא עם".
ב.
הדגשת ערך הצניעות בתחום החברתי איננה התחמקות, אלא הצגת סדר עדיפויות דתי
שונה מזו שמציגה שירה ליבוביץ-שמידט
במאמרה.
ג.
ההתמודדות דתית עם סוגיית ההומוסקסואליות ראויה לדיון נפרד ורציני ואינה קשורה
לנושא הנדון.