וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה

שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו.

מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם.

(דברים י, ו-ז)

 

משם נסעו הגדגדה - מתחיל במ"ם ומסיים במ"ם לומר שכל ארבעים שנה היה הבאר עמהם. בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי. סמך כאן לומר שהלוים החזירו את ישראל. סמך מים ללשאת את ארון ולברך לומר שטעון ליטול ידיו כדי לישא כפיו.

(בעל הטורים שם, שם)

 

מות אהרן לא יעכב את גורל העם ואת ייעוד העם בדרכו לקרא עתידו. אהרן נפרד מקרבם, בנו מכהן תחתיו והעם ממשיך ללכת לקראת ייעודו.

(הרש"ר הירש שם, שם)

 

יש ציבור או יחידים ששליחותם למלאכת ה' היא חשובה ביותר, אולם אל יתפתו לחשוב ביהירות שמלאכת ה' לא תוכל להתקיים בלעדיהם ולפיכך לא ייענשו על חטאותם... הנהגת ה' הולכת ומתקדמת לקראת מטרותיה, ובמהלך זה היא עוברת על הדורות ועל האישים שבכל תקופה, יהיו גדולים כאשר יהיו. גם אהרן נקרא להיפרד מתקופתו כדי להיקבר בראש ההר, ואילו העם החונה בעמק המשיך במסעו אל מטרותיו (להלן י, ו-ז). וכאשר הזכיר משה את מות אחיו, אולי חשב גם על עצמו ועל מותו הקרוב. מותו מזהיר את כל אישי ישראל בעתיד: אל תשכחו, אפילו משה לא היה בגדר הכרח גמור לה משך ההנהגה של מטרות ה'. גם משה מת בראש הפזגה, ואילו העם המשיך ללכת בדרכו אל עתידו.

(הרש"ר הירש דברים ט, ז)

 

מה מקומו של התנאי בקיום מצוות - עיון לפרשת "עקב"

גילי זיוון

שמה של פרשתנו בתרגום לעברית מדוברת הוא "אִם" (IF). אם תשמרו מצוותיי, אז תזכו לרוב טובה, ואם לא תשמרו את מצוותי, צרות נוראות יבואו עליכם.

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ, אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ. וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ; וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ (דברים, פרק ז' פס' יב-יג).

פרשתנו אף מסתיימת בתנאי המפורסם: "וְהָיָה, אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹתַי, [...] וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ; וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ (שם, פרק יא, פס' יג-טו).

כיצד ניתן להסביר תנאי זה בקיום המצוות? האומנם זו המוטיבציה לה אנו מחנכים בקיום מצוות? האם לא מטיפים אנו ל"שכר מצווה - מצווה"?

ולא רק שאלה של חינוך לפנינו אלא גם שאלה של תיאום בין תפיסת עולמנו ודברי הכתוב. האומנם התנהגותנו היא האחראית לשקע הברומטרי? האומנם נוכל להצביע על החטא שגרם לרוח המזרחית החמה או למצווה שהביאה לגשמים בעיתם? והרי ישנם אזורים גשומים ושחונים בשל מיקומם הגיאוגרפי ולא מעשי המתגוררים בהם עשויים לשנות את טבעם המטאורולוגי.

פרשנים והוגים רבים עסקו בשאלות אלו, ואני מבקשת להציע עוד שתי פרשנויות מודרניות לסוגיה זו.

לתמיהה הראשונה התייחס פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל ואף העצים את השאלה החינוכית על ידי זה שעימת בין פסוקי "שמע ישראל" המצווים "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ [...] " (שם, פרק ו, פס' ד-ט) ללא נימוק והתניה, לבין פסוקי "והיה אם שמע". ואלו דבריו:

הניגוד ממש לכל המשתמע מ"שמע" הוא "והיה אם שמוע". [...] כיצד ייתכן ש"שמע" ו"היה אם שמע" כלולות יחד במצות קריאת-שמע?

ותשובתו, הנשענת על הבנתו בדברי הרמב"ם, מבקשת להבחין בין מטרתם של שני הציוויים. שמירת המצוות שיש בה תנאי נועדה לבעלי התפיסה התיאולוגית הילדותית, ואילו הציווי העומד בפני עצמו ללא תנאי וללא כל הבטחת שכר - הוא הביטוי לאמונה הרצויה. ואלו דבריו:

 התשובה (בה"א הידיעה) ניתנת - בצורה המעמיקה והנוקבת ויורדת עד תהום האמונה הדתית - ע"י הרמב"ם. [...] ...יש שני מישורים של עבודת ה': יש המישור של "לשמה" ויש המישור של "לא לשמה" [...] פרשה ראשונה של קריאת שמע היא הביטוי לאמונה לשמה, המכונה אהבה ... תכליתה היא עצמה. לכן היא חסרת כל הנמקה, ואילו אפשר היה לנמק אותה, היתה מאבדת את משמעותה כצו קטגורי. [...] הרמב"ם ידע שהתכלית האמורה בפרשה ראשונה של קריאת-שמע היא "מדרגה גבוהה מאֹד וקשה, ולא ישיגוה אלא מעטים אחרי הכשר הרבה מאֹד...לכן התירו להמון - כדי שיתיישבו על אמונתם - לעשות המצוות לתִקוָת השכר ולהינזר מן העברות מיראת העונש ... עד שישיג המשיג וידע האמת..." "התירו" היא מילת המפתח להבנת "והיה אם שמע"... (ליבוביץ, אמונה, הסטוריה וערכים, עמ' 14-13).

גישה אחרת להתמודדות עם שאלות אלו מציע חברו של ישעיהו ליבוביץ, פרופ' אליעזר גולדמן ז"ל, שהיה מוטרד מהפער בין התודעה המדעית-חילונית שלנו ("עולם כמנהגו נוהג") לבין צווי התורה, התולים את אסון הטבע (בצורת, שיטפון וכיו"ב) בחטא האדם. גם הוא כ"רמבמיסט" מושבע פותח בציטוט מדברי הרמב"ם בהלכות תענית:

"מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על צרה שתבוא [...] ודבר זה מדרכי התשובה הוא [...] אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג עולם אירע לנו [...] הרי זו דרך אכזרית וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים". לפי דרכו של הרמב"ם (בהלכות תענית) בפירוש מושג ההשגחה כוונתו, שאנו מצווים לראות את הצרה כעילה לתשובה. הצרה צריכה להיות לנו תמרור המציין את הצורך לפשפש במעשינו, לחזור בתשובה (גולדמן, עיונים ומחקרים, עמ' 357-356).

על פי גולדמן, אם כן, הגשם שלא יורד בעתו, או אסון אחר הבא על האדם, הם תוצאת חוקי הטבע הפועלים מכוחם הם, "עולם כמנהגו נוהג". אלא שהמסורת היהודית הדתית בחרה שלא להניח לאירועים טרגיים אלו להישאר ללא משמעות נורמטיבית, והיא הפכה אותם לזָרזים בהתפתחותם הדתית והמוסרית של היחיד ו/או הקהילה.

אדם מישראל, שקרה לו אסון, חייב לחשוב... כיצד צריך הוא לקשר את האסון למעשיו, האסון הוא עילה לבחינת מעשיו... אנחנו מצווים להתייחס לאירועים מנקודת מבט מסוימת. אין כאן תחליף לתפיסה הסיבתית, אלא תפיסה אחרת לגמרי שאיננה סיבתית ואיננה רוצה להתחרות עם הסיבתיות הטבעית. [...] ההלכה מְצַווה עלינו להתייחס לגילויים מסוימים של העולם הטבעי הסובב אותנו או העולם ההיסטורי שבו אנו חיים, לא רק כפי שהם ניתנים במציאות אלא גם מנקודת מבט אחרת (שם, עמ' 356).

גולדמן היה מוטרד מאד מהשניות של חיינו הדתיים-חילוניים, בהם אנו מדברים בשפה סיבתית בשדה, בבית חולים או בכביש, ובשפה הדתית בקוראנו בפרשת השבוע או בלימודנו הלכות תענית על בצורת. בניגוד לליבוביץ הוא לא הסכים להציג חיים של מידור בין האדם במעבדה לאדם כשהוא בית כנסת וחיפש פתרון לשתי התפיסות הסותרות שאנו מחזיקים בהן בו זמנית.

כאשר מזיק פוקד את שדותינו, טען גולדמן שהיה גם בעברו מרכז משק בקיבוץ שדה אליהו שבעמק בית-שאן, אנו אצים רצים לחפש חומרי הדברה, כשחס וחלילה מחלה קשה פוגעת ביקירינו, הרי אנו הולכים לרופא ומחפשים תרופה שתוכל למחלה, וכשחס וחלילה משאית מתדרדרת בכביש וגורמת לתאונת דרכים קשה, אנו בודקים את מצב הבלמים, את מהירות הנסיעה ואת מעקה הביטחון. לעומת זאת כאשר מאחר הגשם לבוא, אנו מוסיפים תפילה, קוראים לתענית ציבור ושואלים במה חטאנו.

כדי להתמודד עם שניות זו, מציע גולדמן קריאה חדשה של הציוויים הדתיים. הוא מבקש לשמֵר את שתי השפות הדתית והסיבתית-מדעית - כשתי שפות המתייחסות לאותו אירוע אך מעניקות לו שני סוגים של תגובה. שפה אחת פרגמאטית והשנייה - חינוכית. שפה אחת מתקיימת בעולם הסיבתיות, והשנייה בעולם הפנימי והמוסרי שלנו. השפה "החילונית" תרה אחרי הגורם לאסון, השפה הדתית מנגד לא מחפשת את הגורם לאסון, אלא היא באה להגיד לנו שאם נפל עלינו אסון (כמו בצורת) עלינו לראות בו הזדמנות לתיקון חברתי.

בפתח ספרו הוא מסביר את עולמו המורכב ואומר:

בהרצאה על ההשגחה העליתי את האפשרות כי משמעו של פסוק חיווי דתי יוכל להיות איתות לנקיטת עמדה. צרות הבאות על האדם חייבות לשמש מניעים לתשובה; אירועים משמחים מחייבים שבח והודיה. פסוק חיווי אינו אלא תביעה נורמטיבית מוסווית (מחקרים, עמ' 11).

דברי המשנה "מי שבאים עליו ייסורים יפשפש במעשיו" (ברכות, ה) - אינם באים לשיטתו להעניק הסבר לסבל, אלא תפקידם להנחות את האדם כיצד להגיב ולהתמודד עם סבלו. כך עצירת השמים ואדמה שאיננה נותנת יבולה - הינם על פי קריאה זו, הזדמנות לבחון את חיינו ולבדוק האם לא הרחקנו יותר מידיי מ"הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה", האם לא רם לבבנו ולא שכחנו את ה' אלוהנו המוציאנו מארץ מצרים.

דר' גילי זיוון היא מנהלת שותפה במרכז יעקב הרצוג.

 

 

'וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם' - הלקח המוסרי הרצוי מהגלות

"ואהבתם את הגֵר" - הֶיו דומים לה' באהבת הגר בנלווה עליכם מהנכר, ובקבלת הגר תגלו שאנושיות טהורה היא המעלה העליונה בעיניכם. השוויון בפני החוק והאהבה שישראל מתייחסים בה אל הגר מאפיינים את העם ואת הארץ כעם ה' וכארץ ה'. בחוגים אחרים מעמד האדם תלוי במוצאו וברכושו, ואילו בעם ה' ובארץ ה' רק אנושיות טהורה הנכנעת לה' קובעת את מעמד האדם.

(הרש"ר הירש דברים י, יט)

 

"כי גרים הייתם" - כל אסונכם במצרים היה זה, שהייתם "גרים" שם, ובתור שכאלה לא הייתם זכאים, לפי השקפת העמים, לאדמה, למולדת, לקיום, ומותר היה לעשות בכם ככל העולה על רוחם. בתור גרים הייתם משוללי זכויות במצרים, וזה היה שורש העבדות והעינוי שהוטל עליכם. על כן הישמרו לכם - זה לשון האזהרה - פו תעמידו את זכויות האדם במדינתכם על יסוד אחר מאשר האנושיות הטהורה, שהיא שוכנת בלב כל אדם באשר הוא אדם. כל קיפוח של זכויות האדם יפתח שער לשרירות ולהתעללות באדם - הוא שורש כל תועבת מצרים.

 (הרש"ר הירש שמות כב, כ)

 

...ויושם לב לכך, שבכל המקומות אשר בהם הנכרי ישובח, על כי יש בלבו יראת אלוקים או יגונה על כי איננה בו, בכל אותם מקומות "יראת האלהים" מתבטאת בהתנהגות אל בן עם אחר, אל בן המיעוט. כי יחס זה אל הזר, אל חסר הכוח ונטול החסות, הוא הוא אבן הבוחן - אם יש יראת אלוקים בלב או אין.

(נ.ליבוביץ: עיונים בספר שמות, עמ' 33)

 

 

"כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ"

"וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" - ידוע כי ישראל גיבורים ואנשי חיל למלחמה, כי נמשלו לאריות ולזאב יטרף, ומלכי כנען במלחמה נצחו אותם, על כן אמר אם תחשוב "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" תזכור השם שהוציא אותך ממצרים ולא היה לך שם כח ועצם יד כלל. ותזכור עוד כי במדבר אשר אין לאל ידך לחיות שם עשה לך כל צרכיך, אם כן גם החיל הזה אשר עשית בכחך, השם הוא שנתן לך הכח כאשר עשית אותו. ואם תשכח את השם, יכלה כחך ושארך ותאבד כאשר אבדו הם, כי כל עוזבי ה' יכלו... וזהו שאמר דוד (תהלים מד ד) "כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמו ֹ כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם" ימין השם וזרועו בתקיפים, ואור פניו שרצם, בהרוגי המלחמה, שנתן להם כח עליהם...

(רמב"ן דברים ח , יח)

 

...נאמר "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה" - "כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו" כי אם "ימין ה' רוממה" לתת להם נחלת גויים ואין מקום לצרי עין לומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" שהרי ה' הוא הנותן לך כוח ואת זה ואם כן דין הוא שתתנו משלו לעניי עמו. ואם לא תשמעו בקול דברו ותהיו מן צרי העין המייחסים האחוזה אל עצמם, אז "ונתתי נגע הצרעת בבית אחוזתכם", רוצה לומר: במקום שאתם מייחסים האחוזה לכם, כאילו אתם האוחזים בה בכוח ידכם...

 (כלי יקר ויקרא יד, לד)

 

 

"כֹחי ועֹצם ידי": הסכנה הטמונה בשיכרון הכוח

הפיתוי המוזכר כאן (דברים ח, יב-יז) אינו פיתוי הלוכד ברשתו את ישראל מיד בבואם לארץ והתוועדותם אל נופה, אלא פיתוי שלאחר זמן, לאחר היאחזות והתנחלות, לאחר השתרשות בארץ והצלחה בעבודה יוצרת. זה פיתוי הבא מתוך תחושה של "כֹחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה", פיתוי המעמיד במקום עבודת בורא עולם ומלואו, לא את הטבע ואת עבודת אלוהי הטבע, אלא את האדם ואת גאוותו. כנגד הביטחון בכוחו העצמי של האדם מעמידה התורה את זכר ההליכה "במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין בו מים", את ההליכה במדבר שאין בו קיום עצמי לאדם.

(נ. ליבוביץ: עיונים בספר דברים עמ' 95)

 

 

 ארץ אשר ה' אלהיך דֹרש אֹתה (דברים יא, יא-יב)

"דורש אותה" - ניתנה לדרישה להפריש ממנה חלה, תרומה ומעשרות.

או יכול אף שאר ארצות נתנו לדרוש? תלמוד לומר: אותה ניתנה לדרישה ולא שאר ארצות ניתנו לדרישה.

(ספרי עקב פיסקא מ')

 

"כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק והארץ אשר אתה בא שמה לרשתה למטר השמים תשתה מים ארץ אשר עיני ה אלהיך דורש אותה..." ומסיק בילקוט עקב (תתס) "דווקא אותה ניתן לדרישה, להפריש ממנה חלה תרומה ומעשרות ולא שאר ארצות..." וכל אשר לו עינים לראות ולב להבין, ישתומם על המראה מה ענין חלה ותרומה לכאן? ומאי משמע דאותה למעט שאר ארצות מתרומה ומעשר? ולמה נכתב מיעוט זה כאן? אלא, ודאי שרצה ליתן טעם למה ארץ

ישראל חייבת בחלה תרומה ומעשרות יותר משאר ארצות ואמר: לפי שבשאר ארצות כל הטורח שלך שאפילו שדה של תבואה, צריך אתה להשקות ברגלך כגן הירק על כן פטרה אותך התורה מתרומה ומעשרות, אבל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה "למטר השמים תשתה מים" ואם כן, חצי העמל שלך וחצי של גבוה על כן דין שתתן חלק גבוה למשרתי אלהינו. ומזה הטעם היו האנשים שונאים את הארץ לפי שהיו אבירי לבב הרחוקים מצדקה, לא היה להם חפץ ורצון לילך ממקום הפטור למקום החיוב ובפה מלא אמרו כן "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם" (במדבר יא ה) ודרשו בספרי "חנם מן המצות".

 (כלי יקר במדבר כו , סד)