וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ
תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם
לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.
וְנָתַתִּי מְטַר
אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ ...
הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן
יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים
אֲחֵרִים.
(דברים יא, יג- טז)
ונתתי מטר
ארצכם בעתו. בשעות הראויות לזרוע ושתמצאו בהם נחת רוח, וכן דרשו
חז"ל (תענית כב ע"ב) 'ונתתי גשמיכם בעתם' - לא
שכורה ולא צמאה אלא בינונית, בזמן שהגשמים מרובין מטשטשין
את הארץ ואינה עושה פירות. דבר אחר 'בעתם', בלילי רביעיות ובלילי שבתות, בימי רבי
שמעון בן שטח היו יורדין בלילי רביעיות ובלילי שבתות עד
שנעשין חטין ככליות ושעורים
כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב, וצרו מהן חכמים דוגמא לדורות להודיע כמה החטא
גורם, שנאמר (ירמיה ה, כה) 'עוונותיכם הטו אלה
וחטאותיכם מנעו הטוב מכם', שכך מצינו בימי הורדוס שבזמן שהיו עסוקים בבנין בית
המקדש, אין הגשמים יורדין להם אלא בלילות, למחר נשבה
הרוח ונתפזרו העבים וזרחה חמה והיו משכימים ויוצאים למלאכתם, להודיע שמלאכת שמים
בידיהם.
ואספת דגנך ותירושך. דרשו חז"ל (ברכות לה ע"ב) והלא כתיב (יהושע א, ח) 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'?! אלא, נהוג בהם מנהג דרך
ארץ, עתים לזה ועתים לזה, טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך.
(רבנו בחיי דברים יא יד)
הבן את מה
שאמרנו בדבר האמונות, שיש שהכוונה היא אך ורק שהמצוה
תביא לידי אמונה נכונה, כמו האמונה בייחוד, בקדמות האל ובכך שהוא אינו גוף. ויש
שאותה אמונה הכרחית להרחקת העושק ההדדי או להקניית מידות טובות, כגון האמונה שהאל
יכעס מאוד על מי שעשק, כמו שאמר: 'וחרה אפי והרגתי [אתכם בחרב. והיו נשיכם אלמנות
ובניכם יתמים]' (שמות כ"ב, 23), וכגון האמונה שהוא יתעלה נענה מייד
לשוועת העשוק או המרומה:' והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני'. (שם, שם, 26)
(רמב"ם: מורה נבוכים ג, כח)
לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי*
מוקדש לבתנו
נעמה ולשחר
לכבוד
נישואיהם
שיזכו
לבניין עדי עד בחברה ישראלית שוחרת צדק ושלום
חידוש היישוב היהודי בארץ
ישראל וביתר שאת, קיומה של מדינת ישראל הפגישו את העם היהודי מחדש עם הצורך להשתמש
בכוח (להוציא כמובן את המרד המזוין בגיטאות בתקופת
השואה). הקמתה של מדינה במקום שהיה - בניגוד לאחת הסיסמאות השקריות המיוחסות ללורד
בלפור: 'ארץ ללא עם לעם ללא ארץ' - מיושב בחלקו על ידי בני עם אחר, יצרה מצב של
קונפליקט לאומי שהתפתח במהלך השנים לסכסוך אלים שטרם בא לקיצו.
בהקשר זה, מעניין
לציין שהעולם הרבני החרדי התנגד לתנועה הציונית ולהקמתה של מדינת ישראל לפני ביאת
המשיח, והניסוח החד ביותר של תפיסה זו נוסח על ידי הרבי מסטמאר,
רבי יואל טייטלבוים, בעיקר בספרו "ויואל משה"
ובחיבור שפירסם אחרי מלחמת ששת הימים "על הגאולה
ועל התמורה". בכתביו, ובעיקר ב"ויואל משה", מבסס הרבי מסטמאר את התנגדותו הנחרצת לציונות על מדרש "שלוש
השבועות" בו הוא רואה הנחיה הלכתית, השוללת מאבק להקמת מדינה יהודית. המדרש
מתבסס על שלושה פסוקים המופיעים במגילת שיר השירים:
הִשְׁבַּעְתִּי
אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, בִּצְבָאוֹת, אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה: אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ
אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ. הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, בִּצְבָאוֹת, או, ֹבְּאַיְלוֹת
הַשָּׂדֶה: אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ. הִשְׁבַּעְתִּי
אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם: מַה-תָּעִירוּ
וּמַה-תְּעֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.
המדרש על פסוקים אלה
מתבסס על הפירוש המסורתי לשיר השירים, לפיו המגילה הינה משל ליחסי הקב"ה וכנסת
ישראל.
ג' שבועות הללו למה? אחת- שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת - שהשביע
הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת - שהשביע
הקב"ה את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדי (בבלי כתובות
קיא, ע"א).
רבנים והוגי דעות
דתיים שתמכו בציונות או שלפחות לא התנגדו לה מבחינה תיאולוגית, התמודדו עם טיעוניו
התיאולוגיים של הרבי מסטמאר בדרכים שונות; יש שראו במאמר
זה מאמר אגדי ללא תוקף הלכתי. אחרים טענו שבוטלו השבועות, מכיוון שגם אומות העולם
הפרו אותן. כמו-כן, היו רבנים שפירשו "לא לעלות בחומה" כבניית בית המקדש
ולאו דווקא עלייה המונית לארץ והקמת מדינה.
גם קבוצה בשם ברית שלום שהיתה תנועה שהוקמה בשנת 1925 על ידי קבוצת
אינטלקטואלים יהודיים, וביקשה ליצור דו-קיום בין יהודים לערבים,
באמצעות ויתור על הזכות להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, כפי שנוסחה בהצהרת בלפור. תנועה זו דגלה בהקמת אוטונומיה דו-לאומית תחת המשטר של המנדט הבריטי, שבו יהנו
הערבים והיהודים משוויון זכויות מלא, פוליטי ואזרחי. עם חבריה
ותומכיה של התנועה נמנו בין היתר ארתור רופין, הפילוסוף מרטין בובר, הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן, חוקר הקבלה גרשם שלום, המחנך ארנסט סימון ונשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית
יהודה לייב מאגנס. עוד תומכי התנועה היו איש
העסקים שלמה זלמן שוקן והמדינאי הבריטי הרברט סמואל. תנועה זו הפכה לגורם שולי בציונות לאחר שרובו של הקונגרס הציוני דחה את תפישותיה ושאף להקמת
מדינה יהודית ריבונית שלא תחת המנדט הבריטי. גם אצל הערבים לא היתה
נכונות לשתף פעולה עם תנועה זו. באוגוסט 1930 התפרקה התנועה.
גם הרב אהרון שמואל
תמרת (1931-1869) שהיה מתומכיה של הציונות הרוחנית וממבקריה של הציונות המדינית,
ובעיקר ממתנגדיו החריפים של האדרת הכוח, הצביע על הסכנה הרוחנית האורבת לעם ישראל
וכך לשונו:
מה גדול הכאב! מה נורא ההפסד! פן היהת אומה אחת בעולם, זו כנסת ישראל, שגעגעה אל חזון ישעיהו:
"לא ישא גוי אל גוי חרב" - באו ה'אברכים הבאלפוריים' שלנו וימאו גם אותה...כי הגויים עדיין לא זזה החרב מתוך ידם אף
לרגע, ושקועים הם בהתגוששות והתנגחות מדור דור. וכוח האינרציה דוחפם אפו אל
המלחמות. אבל היהודים כי חמדו פתאום את יפיה של 'ירך
גיבור' חגורת חרב - הרי הם יוצאים לגדף את ישעיהו הנביא ביד רמה. (תמרת: שלשה זיווגים בלתי הגונים, עמ' 40,
מתוך: אלי הולצר, חרב פיפיות בידם- אקטיביזם צבאי
בהגותה של הציונות הדתית, עמ' 151)
אין בכוונתי, במסגרת
דבר תורה זה, לבחון את טיעוניהם של המתנגדים להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל
בפרספקטיבה היסטורית; מדינת ישראל היא עובדה קיימת ויש לברך על כך, אך אין ספק
שזרמים אלו בתוך ההגות היהודית העלו דילמות מוסריות על פני השטח ודומני שאין
להתעלם מהן.
מעניין להתבונן
בפרשתנו כדי לבחון באיזו מידה התורה מזהירה אותנו מהסכנות המוסריות הצפויות לנו עם
כניסתנו לארץ ישראל. בפרק ח, פסוקים יא- כ, מצביע משה רבנו על בעיה אחת: "האל
מביאך אל ארץ טובה "ארץ חיטה ושעורה... אשר לא במסכנות תאכל בה לחם... ואכלת
ושבעת", ומתוך השובע: "השמר לך פו תשכח את ה'
אלהיך, לבלתי שמֹר מצותיו...
פן תאכל ושבעת... ורם לבביך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית
עבדים..." ואז: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה
לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", כי אם תשכח: "וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח
אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ
לָהֶם, הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן.
כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה' מַאֲבִיד
מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן, עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם."
אמירה חריפה זו מזהה
את העמדה של "כוחי ועוצם ידי" עם "שכחת ה' אלוהיך" ועמדה זו
מביאה את עם ישראל לאבדון וגורלו לא יהיה שונה מתושבי הארץ עובדי האלילים. בהמשך
מצביע משה רבנו על סכנה נוספת הצפויה לעם עם כניסתו לארץ (דברים ט, ד-ה):
אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ
בַּהֲדֹף ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר: בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ
הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' מוֹרִישָׁם
מִפָּנֶיךָ. לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת
אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה'
אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת
הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם
לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.
עם ישראל הנכנס לארץ המובטחת, כאשר עמים אחרים
גורשו ממנה בגלל חטאיהם, עלול להשלות עצמו ולחשוב "לנו זה לא יקרה", כי
אנחנו טובים יותר. בפסוקים אלו מזהיר משה רבנו את העם מפני אשליה מסוכנת זו: אינכם
טובים יותר; עמי הארץ גורשו בגלל מעשיהם, הארץ ניתנה לכם כי הקב"ה כרת
ברית עם האבות, אך ארץ ישראל שהיא ארץ "שעיני ה' אלֹהיך
בה" רגישה להתנהגות היושבים עליה ומקיאה את עושי העוול, ואם תנהגו כפי
שהתנהגו קודמיכם, גורלכם יהיה דומה לגורלם.
יש מי שיאמר: דברים
אלו נאמרו על-ידי משה רבנו בשעתו כצוואה של מנהיג היודע שמה שיקרה בהמשך אינו
בשליטתו. אין ספק שפרשות התוכחה בספר דברים משקפות ברובד הספרותי והאנושי את הדאגה
המובנת של מנהיג היודע כי זמנו עבר; יש הרבה כאב בפרשות אלו ומדרשים רבים תיארו את
הקושי של משה לקבל את מותו ואת העובדה שלא ייכנס לארץ ישראל.
אך, האם עלינו להסתפק
בקריאה ספרותית ופסיכולוגית זו ולראות בדברים אלו את סיפורו של משה בדורו בלבד? דומני
שיש באפשרותנו להעביר חלק מחששותיו של משה רבנו ואזהרותיו לכל סיטואציה היסטורית
בה עם שהוגלה מארצו נדרש להתמודד, בעת כינון חברה ריבונית ועצמאית על אדמתו, עם
אתגרים חדשים ודילמות שלא היו מנת חלקו בעת שהותו "במדבר". מצב של שפע
ורווחה עלול להתפרש כדבר שהוא מובן מאליו; הישגים בתחומים שונים (ביטחון, מדע,
טכנולוגיה, ספורט, כלכלה) עלולים לגרום לעיוורון מוסרי. אחרי מלחמת ששת הימים - ושירי
ניצחון רבים הם עדות לכך - התגברה תחושה של שיכרון הכוח ואיכשהו חשבו רבים
ממנהיגינו - ולאו דווקא הטפשים שבהם- ש"הזמן פועל
לטובתנו". דומני שרבים ממנהיגינו וחלקים לא מבוטלים בעם הבינו במוקדם או
במאוחר שאולי אשליה זו מקורה ב"כוחי ועוצם ידי". לצערי, עדיין קיימת
אמונה אצל חלק מאיתנו שכל בעיותינו יכולות להיפתר באמצעות הפעלת כוח ו"מה שלא
הולך בכוח, ילך בעוד יותר כוח" ואפילו מלחמת לבנון השנייה לא הצליחה לעורר
איזשהו ספק לגבי מגבלות הכוח. ומעבר לכך, גם ההיגד "בצדקתי הביאני ה'"
עלול להביא אותנו גם היום לתחושה שאנחנו תמיד צודקים בכל דבר שנעשה. תחושה זו
מביאה אותנו לפעמים לעיוורון לגבי העוולות שנעשו על ידינו, מתוך אותה הרגשה של
יהירות.
גם הרב קוק היה מודע
לסכנה המוסרית והרוחנית הטמונה בחזרה ל"פוליטיקה העולמית" וכך לשונו:
עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד
אשר תבוא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות; זהו הזמן שאנו מקווים.
מובן הדבר שכדי להגשימו אנו צריכים להתעורר בכוחותינו כולם, להשתמש בכל האמצעים שהזמן
מביא: הכל יד אל בורא כל עולמים מנהלת. אבל האיחור הוא איחור
מוכרח, בחלה נפשנו בחטאים האיומים של הנהגת ממלכה בעת רעה. והנה הגיע הזמן, קרוב מאד,
העולם יתבסס ואנו נוכל כבר להכין עצמנו , כי לנו כבר אפשר
יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה האלהית
הברורה. יעקב שלח לעשיו את הפורפירא: 'יעבר נא עבדך לפני
עבדו' - אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת
שתובעת כשרון של רשעה. אנו קיבלנו רק את היסוד כפי ההכרח ליסד
אומה, וכיון שנגמל הגזע הודחנו ממלוך, בגוים נתפזרנו, נזרענו במעמקי האדמה,
עד אשר "עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו. (הראי"ה קוק זצ"ל, אורות,
עמ' יג)
האם הגיעה העת לוותר
על השימוש המושכל בכוח לנוכח סכנות ביטחוניות ממשיות? לצערי, עדיין לא היגענו לעת הזאת, אך דומני שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו ואולי
אף חייבים, "בגיל 64", לא להתעלם מהדילמות
המוסריות המהותיות, ולהבדיל בין השימוש המושכל באמצעים מסוימים מבלי להאדיר אותם
ולהפוך אותם לאידיאל, וכדברי הנביא זכריה (ד, ו):
זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר: לֹא בְחַיִל
וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת.
ורבי אברהם אבן עזרא
מפרש: לא בחיל ולא בכח - כאשר ראיתי השמן נעשה מאיליו
ודולק, ככה יבנה הבית לא בכח גדול שיש לזרובבל ולא ברוב
חילו, כי אם ברוח השם וסיועו.
*גירסה קודמת של דבר תורה זה פורסמה בגיליון 563 של "שבת
שלום"
"ואכלת את כל העמים...לא תחוס עינך עליהם": המצוה ויישומה
אין המלך נלחם תחלה אלא
מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה?
זו מלחמת שבעה עממים וכו'...
(רמב"ם הלכות מלכים ה, א)
מצות עשה להחרים
שבעה עממין, שנאמר: "החרם תחרימם" וכל
שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה, שנאמר: "לא תחיה כל נשמה" וכבר
אבד זכרם.
(רמב"ם הלכות מלכים ה, ד)
ערכים אינם
בעלי ערך ומשקל אלא במידה שהם קשים להשגה ונוחים לאיבוד. וזוהי המשמעות הדתית
והמוסרית האמיתית של תקומתנו המדינית והחזרת האפשרות של
שימוש בכוח לידינו:
עתה אנו
נבחנים, אם אנו מסוגלים לא רק לסבול למען ערכים שדגלנו בהם, אלא אף לפעול
על פיהם. קל לסבול למען ערכים סבל פיסי וחומרי, ואפילו להקריב את קרבן-החיים:
דבר זה אינו דורש אלא גבורה פיסית, והיא מצויה במידה מפליאה בכל קיבוצי בני-אדם.
קשה לסבול למען ערכים, כשסבל זה משמעותו ויתור על דברים שגם הם נחשבים ערכים
מבחינת היצר הטוב - הצרכים והאינטרסים הקיבוציים המוצדקים. הבעיה המוסרית אינה
קיימת אלא בהתנגשות בין היצר הטוב והיצר הטוב; הדברת היצר הרע על ידי היצר הטוב
היא קשה, אך לא פרובלמטית.
נוחה מאד - ולכן
גם זולה ועלובה מאד - היא מוסריות המסתייגת ממעשי אלימות ושפיכות דמים מבלי שתהא
בצידה של מוסריות זו גם האחריות לעניינים ולערכים שלמענם או בשמם נעשים מעשים אלו
ונשפך דם זה. לפני הקמת מדינתנו היינו עדים במחננו
לבעלי מסריות צרופה, שהם עצמם עלו לארץ ישראל נגד רצונם של הערבים וחיו ופעלו בה
בחסותם של הכידונים הבריטיים והאקדחים של ההגנה, אולם את זכות עלייתם של יהודים
אחרים היתנו בהסכמתם של הערבים, ואת העלייה בכוח - שלא
בהסכמת הערבים - פסלו כלא-מוסרית...
בחשבון הנפש
הדתי-המוסרי שלנו אין אנו מצדיקים ואין אנו מתנצלים על שפיכות הדמים של המלחמה כשלעצמה
(שבה נשפך דמינו יותר מזה של אויבינו). הבעיה הגדולה מתעוררת בקשר לאופן ניהול
המלחמה, הנמשכת והולכת עד היום, ולמה שאחרי מלחמה זו. הבעיה גדולה וקשה מאד: מאחר
שניתנה רשות ל"אומנותו של עשיו" - נעשתה ההבדלה בין המותר והאסור, בין
המוצדק והפסול, דקה מאד - ממש כאותו "טפח בין גן עדן וגיהינום" ואנו
חייבים בבדיקה ובבחינה אם פרצנו מחיצה זו או לאו.
(י.ליבוביץ:
"לאחר קיביה" 1953, מתוך "תורה ומצוות
בזמן הזה", עמ' 168-170)
"צעקת הדל יקשיב ויושיע"
"עושה
משפט": אף-על-פי שהוא נשגב, הוא עושה משפט יתום ואלמנה שאין להם עוזר,
כטעם אבי יתומים וכן הגר, ויכלכלהו בהשענו עליו
ואחר שהשם אוהב הגר, אתם חייבים שתאהבוהו.
(אבן עזרא
דברים י, יח)
"ושמתם את דברי אלה על לבבכם"
אצל לבבכם כמו 'וסכות
על הארון', 'ונתת על הכפורת', והוא ששנו רבותינו שתהא שימה כנגד הלב.
(חזקוני דברים יא, יח)
רבי מנחם
מנדל מקוצק היה אומר: למה כתוב "על לבבכם"
ולא "בלבבכם"? כי לפעמים הלב אטום ואינו יכול להיפתח לדברים מסוימים, אז
בינתיים שיהיו מונחים על לבבכם, כדי שפעם, כאשר הלב ייפתח, הם יוכלו להיכנס...