וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל
הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ
זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה
בַּמִּדְבָּר...
שִׂמְלָתְךָ
לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה
זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה. (דברים ח, ב-ד)
שמלתך - יש אומרים:
דרך אות. ואחרים אומרים: כי הוציאו מלבושים רבים ממצרים. ויתכן שאין בתולדת המן להוליד
זיעה. לא בצקה - מגזרת ויאפו את הבצק (שמות יב, לט), כי מנהג רגל האורח,
שהלך רגלי דרך רב, שינפחו רגליו. ויתכן, שנתן להם השם כח, או הוליכם אט.
(אבן עזרא שם,
שם)
שמלתך - גם זה
היה כדי להודיענו שאפשר להיות במלבושי כבוד גם בתוקף הגלות, ואין לנו גידולים
הממציאים צרכי לבישה, כמו שהיה במדבר בדרך פלא, ועיין להלן (כ"ט, ד) תנחומי
משה רבנו על עומק הגלות בזה הרעיון.
(העמק דבר לנצי"ב מוולוז'ין שם, שם)
ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר... לא בלו - להודיע
כי זה הפיזור והצרות אינם רעים כל כך כפי הנראה לאדם השומע, שהרי נגזר ארבעים שנה
להיות במדבר, והיה מדומה לישראל שהוא צרה גדולה, כמבואר בפ' דברים א, מ"ה כמה
בכו על זה והפצירו לבטל גזרה של ארבעים שנה, וכל זה הוא משום שכמדומה להם איך יסבלו
כל זה המשך בלי כסות ושמלה ומנעלים במדבר, והרי נתקיים הגזרה הזאת, ומכל מקום לא
בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך. - ...וכל זה הראה לדעת אשר השגחת ה' עליכם אפילו
בהסתר פנים, שהרי לא נברא שלמות ונעלים כמו המן והבאר בדרך נס, אלא בהשגחה נסתרת
לא בלו השמלות והנעלים, כך תבינו ןתשכילו כי גם בעת עומק הצרות תהיה ההשגחה חזקה
עליכם, ויודע הקב"ה חוסי בו, גם בשעת רעה זו, ואם אינו כל כך רע.
(העמק דבר
דברים כט, ד)
שלבי האמונה
דיויד יסלזון
"מה ה' אלוהיך
שואל מעמך - כי אם ליראה אותו" (דברים י' י"ב)
"אטו יראת
שמים מילתא זוטרתא היא (וכי יראת שמים דבר קטן היא)?!?!" (בבלי ברכות ל"ג ע"ב)
פרשת עקב עמוסת
"דרישות" שיש לקב"ה מבני-ישראל. משה נעמד מול העם ופורש לפניהם רשימת
בקשות, שאת כולן אפשר להגדיר כדברים פשוטים שעלינו לקיים כדי שהמציאות תאיר לנו
פנים. הפרשה כולה בנויה כמעין תנאי - תוצאה שחוזרת על עצמה: אם תחטאו - אז מגיפות
יבואו, אם תסורו מהדרך - האדמה לא תיתן את יבולה, אבל אם לא תחטאו - אז התבואה
תצמח ואם תלכו בדרך - אז יהיו גשמים. הכול נראה פשוט מאוד.
ופתאום בפסוק אחד משה
פונה לבני ישראל ובלשון של שכנוע שואל אותם "מה בסך הכול ה' רוצה מכם? להאמין?"
ישר קופצת הגמרא אלף חמש מאות שנה לאחר מכן ופונה בחזרה אל משה "זה מה שאתה
'בסך-הכול' מבקש?" לא הגזמנו קצת? האם אפשר להגדיר את יראת השמים כמשהו קטן
וקל? כאן ממשיכה הגמרא ומנסה לתרץ את דברי משה "אין - לגבי משה מילתא זוטרתא
היא" (כן, לגבי משה זה דבר קטן), משה היה ענו מכל אדם ולפעמים ניסה להתחמק
מהמשימות שהוטלו עליו, אבל לא הייתה חסרה לו אמונה כמנהיג, ומבחינתו אין דבר יותר
פשוט מלהאמין, אז - משה חושב לעצמו - אם זה כל מה שהקב"ה מבקש מבני ישראל,
כמה קשה זה כבר יכול להיות?! ייתכן ויש כאן בעיה של משה, יכול להיות שהוא לא הבין
את העם כמו שצריך. הרי הוא ציפה שאם יגיד לעם להאמין הם יעשו זאת בקלות. לו זה היה
מובן מאליו, והוא שיער שגם העם יבין זאת.
"ועתה
ישראל" - אחרי כל תלונות
בני ישראל במדבר וסטיותיהם מהדרך, יש כאן מעין סיכום של מצב רוחם של הקב"ה
ושל משה. עתה, הם מבקשים: חִדלו מכל ספקותיכם והאמינו, לכו בדרך הישרה שהראֵינו
לכם. "לשמור מצוותיו... לטוב לך".
והרמב"ן מחבר בין
הדרישות ל"טוב לך", כלומר: דרישות אלו הן לטובתך.
נוח לנו להעביר ביקורת
על בני-ישראל במדבר. אנחנו רואים איך 'ראו את קולות', אך לא היססו לבנות עגל, איך
קיבלו מָן מהשמים, אך לא חדלו לבקש תוספות לתפריט המדברי, איך המשיכו לערער על משה
שהוביל אותם משיעבוד לחירות וצעקו אליו ועליו ודרשו שינוי. אין ספק שהעם מצטייר
כעם כפוי טובה. מה קשה כל כך בציפיה לאמונה?
אך ייתכן שאין דבר
פשוט יותר או מורכב יותר מהאמונה. הרי אין ביכולתנו לאמוד את רמת אמונתו של מישהו,
או אפילו את אמונתנו. האמונה היא כמו האהבה; אין לכמֵת אותה בדרך כלשהי, אך כשהיא
שם מרגישים בקיומה ובכוחה.
אך דווקא כאן האמונה
משחקת תפקיד חשוב מאוד.
"כי אם
ליראה" - רש"ימביא את דברי חז"ל במסכת ברכות (ל"ג
ב') "הכל בידי שמים חוץ
מיראת שמים." נהוג להשתמש במאמר זה דווקא כשנתקלים במישהו שמודיע כי האמונה
קשה לו - אך ייתכן ואין דבר קשה יותר לומר למי שנתקל בקשיי אמונה, כי אם
הקב"ה בכבודו ובעצמו לא יכול לתת לך אמונה - מי אתה שתמצא אותה לבד? איך בני
ישראל אמורים למצוא אמונה, אם כל דבר אחר הם פשוט קיבלו משמים, ופתאום הם נדרשים
להאמין?
אמונה אפשר ללמוד לא
רק מהבקשה הזאת של משה, אלא גם מהמצוות שספר החינוך מונה בפרשתֵנו. שלוש מתוך שמונה
המצוות האלו מצביעות על שלשה סוגי אמונה שיש בפרשה, וייתכן שמצוות אלו עוזרות לנו
להבין את גודל כוחה של האמונה.
המצווה הראשונה בפרשה,
ברכת המזון, מעידה על המשך אמונה גם כששבֵעים. כי לכאורה ברור לנו שעלינו
לברך כשמשהו מופיע לפנינו, אז אנחנו מודים על מה שקיבלנו והולכים לאכול, אבל אחרי
ששבענו והתענגנו - אנחנו שוכחים שהיינו בכלל רעבים, שחסַר לנו פעם. אך אם האמונה
מושרשת בנו - אנחנו זוכרים מהיכן הגיע האוכל שממנו שבענו - ואז אנחנו מברכים. כאן
אנו רואים כי ישנה אמונה שהיא בזיכרון - אחרי שהדבר שקיבלנו כבר לא עומד לפנינו - ניזכר
במקור האמונה.
הסוג השני של אמונה מצוי
במצוות התפילה, המצווה השנייה בפרשה. כאן האמונה היא מתוך חיבור, כי התפילה
היא הדרך שלנו להתחבר לקב"ה. הרמב"ם מציין כי באידיאל, המדיטציה היא
הדרך הכי טובה להתקרב לאל, ושכל שאר הדרכים הן סוג של ברירת מחדל - אם כך, היום, התפילה
היא הדרך שבה אנחנו יכולים לבטא את האמונה שלנו במילים, היא הכלי שבעזרתו אנחנו מדגישים
ומבטאים את אמונתנו בקב"ה.
המצווה השלישית מובילה
אותנו אל הסוג השלישי של האמונה, אהבת הגרים. הייחוד שבמצווה זו היא שדרכה אנו
רואים את החיבור לאמונה דרך עשייה. בתוך עם-ישראל, כבר מרגע הפיכתם לעם,
חיים הערב-רב, הגרים. באה התורה ומצביעה על משהו שבכלל לא מובן מאליו: עלינו לאהוב
את הגר, עלינו להיזהר איתם ולא לתת להם אף פעם תחושה של זרות. הסיבה ברורה: הרי גם
אנחנו היינו גרים, ואולי שכחנו פרק זה מעברֵנו, כי טבעם של בני-אנוש הוא לשכוח מה שעבר
עליהם או לא תמיד להסיק את המסקנות הנדרשות ממה שנעשה לו.
אולי כדי ללמד אותנו
את השיעור הזה, שלשת המצוות האלו מופיעות בצורה כרונולוגית בפרשתֵנו. לפרשה העוסקת
בשיאה בבקשה להאמין, צורפו מצוות האמורות לעורר בנו את האמונה בצורה הדרגתית. זכרון
העבר עשוי, להזין את אמנותנו. אמונה זאת תיתן לנו את הכוח למצוא את הדרך לבטא את אמונתנו
ולהתחבר אליה דרך התפילה והביטוי המעשי יהיה דרך קיוםמצוות
אהבת הגר. אם זכרנו מאיפה באנו ואם אנו יודעים מה מקורותינו ובֵמה אנחנו מאמינים,
נוכל לעשות את התיקון הציבורי והחברתי הנדרש. עשיית משפט היתום והאלמנה ואהבת הגר,
יאפשרו יצירת חברה טובה יותר שמושתת על אמונה ועל ערכים בריאים יותר, לתקן את מה
שיש, לשפר מה שאפשר - זהו השלב השלישי של האמונה: עשייה למען תיקון חברתי.
להמשיך ולהבין את
העניין צריכים לעיין בפסוק דומה במבנה שלו בספר מיכה "מה ה' דורש ממך, כי אם
עשות משפט ואהבת חסד" (מיכה ו' י"ד). על זה אומר החבר בספר הכוזרי "ומי שלא
החזיק באלה - ביראה, במשפט ובאהבת החסד - אין מחזיק בקרבנות ובשבת והמילה וזולתם...
הייתכן ויחזיק הישראלי ב"עשות משפט ואהבת חסד", ויעזוב המילה והשבת ותורות
הפסח ושאר התורה ויצליח?!" המצוות לא נועדו להקשות עלינו, אלא כדי לתת לנו
כיוון ולהתוות לנו את הדרך שנוכל להפוך את אמונתנו לדבר מוחשי. העשייה נובעת מהאמונה
ומשלימה אותה.
"סוף דבר הכל נשמע: את
האלוהים ירא ואת
מצוותיו שמור, כי זה כל האדם" (קהלת, י"ב, י"ג).
"כל האדם" מבטא
מורכבות גדולה יותר של מהות האדם. אך אם נדע שיש הדרגתיות בחתירה לקראת הגשמת ייעודו
של האדם בעולם ושלא עלינו המלאכה לגמור, ייתכן שנוכל להבין את מה שה' "שואל
מעִמָנו" כדבר פשוט, שאינו בשמים.
דיויד יסלזון הוא מורה בסביבות
ירושלים.
ואהבתם את
הגר - קאי (מתייחס) על המתברך בלבבו כי
הקב"ה ישא פניו בעשרו ובהליכות עולמו, אשר מכל מקום יאהוב את הגר.
כי גרים
הייתם בארץ מצרים - ומכל מקום הרי אתם היום רבי הערך, כך הגר השפל הזה מי
יודע הכוח הצפון בו ובתולדותיו לימים יוצרו. וכתיב כאן 'את הגר' ולא כמו בספר
ויקרא 'ואהבת לו כמוך', דשם מיירי (מדובר) במעשה, וכאן מיירי ברעיון.
(העמק דבר י,
יט)
ואהבתם את
הגר - היו דומים לה' באהבת הגר הנלווה עליכם מהנכר, ובקבלת הגר
תגלו שאנושיות טהורה היא המעלה העליונה בעיניכם. השוויון בפני החוק והאהבה שישראל
מתייחסים בה אל הגר מאפיינים את העם ואת הארץ כעם ה' וכארץ ה'. בחוגים אחרים מעמד
האדם תלוי במוצאו וברכושו, ואילו בעם ה' ובארץ ה' רק אנושיות טהורה הנכנעת לה'
קובעת את מעמד האדם.
(הרש"ר הירש שם, שם)
כי גרים
הייתם בארץ מצרים - כל אסונכם במצרים היה זה, שלא הייתם זכאים, לפי השקפת
העמים, לאדמה, למולדת,, לקיום ומותר היה לעשות בכם ככל העולה על רוחם. בתור גרים,
הייתם משוללי זכויות במצרים, וזה היה שורש העבדות והעינוי שהוטלו עליכם. על כן - הישמרו
לכם - זה לשון האזהרה - פן תצעמידו את זכיויות האדם
במדינתכם על יסוד אחר מאשר האנושיות הטהורה, שהיא שוכנת בלב כל אדם באשר הוא אדם.
כל קיפוח של זכויות האדם יפתח שער לשרירות ולהתעללות באדם - הוא שורש כל תועבת
מצרים.
(הרש"ר הירש שמות כב, כ)
הארץ נדרשת ודורשת מהיושבים עליה
"כי הארץ
אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך
כגן הירק והארץ אשר אתה בא שמה לרשתה למטר השמים תשתה מים ארץ אשר עיני ה אלהיך דורש
אותה..." ומסיק בילקוט עקב (תתס) "דווקא אותה
ניתן לדרישה, להפריש ממנה חלה תרומה ומעשרות ולא שאר ארצות..." וכל אשר
לו עינים לראות ולב להבין, ישתומם על המראה מה ענין חלה
ותרומה לכאן? ומאי משמע דאותה למעט שאר ארצות מתרומה ומעשר? ולמה נכתב
מיעוט זה כאן? אלא, ודאי שרצה ליתן טעם למה ארץ
ישראל חייבת
בחלה תרומה ומעשרות יותר משאר ארצות ואמר: לפי שבשאר ארצות כל הטורח שלך שאפילו
שדה של תבואה, צריך אתה להשקות ברגלך כגן הירק על כן פטרה אותך התורה מתרומה
ומעשרות, אבל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה "למטר השמים תשתה מים" ואם כן, חצי
העמל שלך וחצי של גבוה, על כן דין שתתן חלק גבוה למשרתי אלהינו. ומזה הטעם היו האנשים
שונאים את הארץ, לפי שהיו אבירי לבב הרחוקים מצדקה, לא היה להם חפץ ורצון לילך
ממקום הפטור למקום החיוב ובפה מלא אמרו כן "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם" (במדבר יא ה) ודרשו בספרי "חנם
מן המצות".
(כלי יקר
במדבר כו , סד)
"ואכלת את כל העמים... לא תחוס עינך
עליהם": המצוה ויישומה
אין המלך נלחם
תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה
עממים וכו'...
(רמב"ם הלכות מלכים ה, א)
מצות עשה להחרים
שבעה עממין, שנאמר: "החרם תחרימם" וכל
שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה, שנאמר: "לא תחיה כל נשמה" וכבר
אבד זכרם.
(רמב"ם
הלכות מלכים ה, ד)
"צעקת הדל יקשיב ויושיע"
"עושה
משפט": אף-על-פי שהוא נשגב, הוא עושה משפט יתום ואלמנה שאין להם עוזר,
כטעם אבי יתומים וכן הגר, ויכלכלהו בהשענו עליו
ואחר שהשם אוהב הגר, אתם חייבים שתאהבוהו.
(אבן עזרא
דברים פרק י, יח)
"ושמתם את דברי אלה על לבבכם"
אצל לבבכם
כמו וסכות על הארון, ונתת על הכפורת, והוא ששנו רבותינו שתהא שימה כנגד הלב.
(חזקוני
דברים יא, יח)
רבי מנחם
מנדל מקוצק היה אומר: למה כתוב "על לבבכם" ולא "בלבבכם"? כי
לפעמים הלב אטום ואינו יכול להיפתח לדברים מסוימים, אז בינתיים שיהיו מונחים על
לבבכם, כדי שפעם, כאשר הלב ייפתח, הם יוכלו להיכנס...