הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר

 כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?

(זכריה ז, ג)

 

 

בחדש החמשי - הזכיר זה הצום בעבור כי הבית נשרף בעשור לחודש החמשי, ואל יהיה ספק בלבך בעבור שתמצא כי בשבעה לחדש נשרף, כי הטעם נשרף קצהו וירושלם חרבה פעם שנית בימי טיטוס בט' באב ועל אותו חורבן שני אנו מתענין.

(אבן עזרא שם, שם)

 

שנינו במסכת תענית בפרק אחרון (כו, ב): חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז בו נשתברו הלוחות ובטל התמיד מבית ראשון והובקעה ירושלם בחורבן שני ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל, ובתשעה באב נגזרה גזירה על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשנייה ונלכדה ביתר שהיתה עיר גדולה לאלהים והיו בה אלפים ורבבות מישראל ובה היה מלך גדול ובן כוזיבא שמו איש מצליח ולבסוף נהרג הוא ועמו וכן בו חרש טורנוס רופוס הרשע שהיה ממלכי אדום את ההיכל ואת סביבותיו לקיים מה שנ' ציון שדה תחרש, גרסינן בירושלמי דתענית (פ"ד ה"ה): בשבעה באב נכנסו גוים להיכל בשמיני היו מקרקרין בו בתשיעי הציתו בו את האור בעשירי נשרף, ר' אבין ור' יהושע בן לוי היו מתענין תשיעי ועשירי (עי' תענית כט, א).

(ספר מצוות גדול, חלק מצוות עשה, מצוה ג' מדרבנן - הלכות תשעה באב)

 

 

הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִי?

דבורה וייסמן

ש"י עגנון מספר את הסיפור הזה, הקצר אבל העוצמתי:

סיפר לי הדר' מאיר ווייס, כשהיה הרמן כהן בפולין התפלל בליל יום הכיפורים בבית תפילה של חסידים. כשהגיעו לפסוקי 'שמע קולנו' הייתה התעוררות גדולה. וכשהגיעו לפסוק 'כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים', אמר שליח הציבור את הפסוק בקול בכייה. הרהר הרמן כהן בליבו, כמה חש ומרגיש יהודי פולני זה בחזון הגדול שחזה הנביא על העולם, שכל העמים יכירו וידעו כי עם אחד הם וכולם יתפללו כאחד בבית תפילה אחד.לאחר התפילה בא לו הרמן כהן אצל בעל התפילה ובירכו ואמר לו: מפני מה בכית באותו פסוק, 'כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים?' אמר לו: היאך לא אבכה שבית קדשנו ותפארתנו יתמלא גויים.¹

אנשים שונים, גם באומרם אותן תפילות באותם מועדים, יכולים להתכוון לדברים שונים לחלוטין. לדוגמא, בית המקדש הוא אחד הסמלים המורכבים והרב משמעיים ביותר בתפילה היהודית. במשך שנים , התפילות לבניין בית המקדש ולהחזרת הקורבנות, והצום בתשעה באב, עוררו משמעויות ואסוציאציות שונות אצל מתפללים שונים. אבל לאחרונה, המימוש הפעיל של התשוקה להקמת בית המקדש הפך מקוריוז שולי לסוגיא אקטואלית שנכנסה לזרם המרכזי של הציונות הדתית. רוב אחינו ואחיותינו החרדים ממשיכים בסוגיא זו, כמו שנהגו בסוגיית הקמת המדינה, לדחות את השאלה לעתיד לבוא ולהשאירה בידי שמיים. אך בציונות הדתית, האמונה על אקטיביזם מצד האדם, נשמעות קריאות רבות לעלות להר ואפילו לתכנן את בניין הבית. ביום ירושלים האחרון, התנוססה הסיסמא הזאת בריקוד הדגלים: "הר הבית הוא ליבה של ארץ ישראל." ובנוסף, התקיים השנה תרגול להרבת קורבן פסח בהשתתפות הרב הראשי לירושלים.

אני תוהה על ההתעלמות של קבוצות אלו מהמציאות של עם ישראל בימינו. ואני שואלת, למשל: אם ייבנה בית המקדש, מי יהיו האחראים לקבלת ההחלטות בו? הרבנות הראשית? מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל? מועצת החכמים של ש"ס? העדה החרדית? המקדש אמור לסמל את אחדות העם היהודי, אך אני חוששת שאנחנו עלולים להגיע למצב כאוטי.²

יהודים רפורמים וליברליים מזמן השמיטו אזכורי בית המקדש מסידוריהם, הקונסרבטיביים מתייחסים לקורבנות בלשון העבר ("עשו והקריבו" במקום "נעשה ונקריב.") חלק מהאורתודוכסים מתפללים את התפילות האלו כלשונם, אך מבינים או מפרשים אותן אחרת. בתפילת "חדש ימינו כקדם" אני למשל מתפללת לחידוש ולקידמה, לא לחזרה לעבודה של ימי קדם. כשבתפילה אומרים "ושם נעבודך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות," אני מדגישה את תכונת היראה, ולמעשה מתפללת שנזכה להגיע ל"תמימות השנייה" עליה כתב ארנסט עקיבא סימון.

אבל הנושא של בעייתיות הבית ופולחנו איננו כה חדש. כבר הזהיר אותנו הנביא ירמיה (בפרק ז', ג-ז):

כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם, וּמַעַלְלֵיכֶם; וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם, בַּמָּקוֹם הַזֶּה. אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם, אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר: הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה, הֵיכַל יְהוָה הֵמָּה. כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ, אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם: אִם-עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט, בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה, לֹא תַעֲשֹׁקוּ, וְדָם נָקִי, אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ, לְרַע לָכֶם. וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם, בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם: לְמִן עוֹלָם, וְעַד עוֹלָם.

דהיינו, קיים מתח מסויים בין הפולחן בבית המקדש לבין הדגש הנבואי על צדק חברתי.

לאחר חורבן הבית, התפילה, האישית והקהילתית, לימוד התורה, גמילות חסדים, הבית השפחתי ובית הכנסת, תפסו את מקומם של הקורבנות והפולחן הכוהני. היהדות הבתר-מקדשית התחזקה והתעשרה, לטעמי. הפיכת הבית היהודי ל"מקדש מעט," החלפת המקדש בבתי הכנסת והקורבנות בתפילות, איפשרו ליהודים הישרדות רוחנית בארצות תפוצותיהם. שינוי המוקד מירושלים ליבנה הביא להתפתחות אינטלטואלית-רוחנית-תרבותית ללא תקדים, של התורה שבעל פה. חז"ל בעצמם אמרו ש"חכם עדיף מנביא" (בבא בתרא י"ב, א').

התפתחות זו גם הטילה יותר אחראיות ויותר משמעות בחיי כל יהודי (ולאחרונה, גם כל יהודייה.) כדוגמא לכך: בראשית העלייה הגדולה של יהודי אתיופיה בשנות השמונים של המאה הקודמת, ידיד שלי הזמין כמה עולים חדשים לליל הסדר אצלו. הודו לו אך ענו שללא השתתפות של כהן, הם לא יבואו. כנראה שזה מהדהד את הימים שבהם קורבן הפסח היה עבודתם של הכהנים. הנהגת ההגדה וליל הסדר כפי שאנחנו מכירים אותו מסמלת את ה"דמוקרטיזציה" של חג הפסח.

כמו כן, הכהנים מילאו בעבר תפקיד חינוכי מרכזי, כמו שכתוב אצל הנביא מלאכי ב' ז': "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ." היום, גברים יהודיים מרקעים משפחתיים-שבטיים מגוונים, שלא לדבר על נשים, משמשים כמורים וכמחנכים. חז"ל אמרו ש"ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" (משנה הוריות ג, ח).

כולנו מכירים את הדיוק בפסוק,"ועשו לי מקדש ושכנתי בְּתוֹכָם..." (שמות כ"ה, ח) "בתוכו" לא כתוב, אלא "בתוכם". כמו שפירש המלבי"ם:

ציווה כי כל אחד יבנה לו מקדש מחדרי ליבו, כי יכין את עצמו להיות משכן לה' ומעוז לשכונת עוזו, וכן מזבח להעלות כל חלקי נפשו לה' עד שימסור נפשו לכבודו בכל עת.³

זה מזכיר את השיר היפה שחובר על ידי הרב יצחק הוטנר,"בלבבי משכן אבנה להדר כבודו..." בית המקדש מיקד את החווייה האנושית של מפגש עם השכינה במקום פיזי אחד. אך ביהדות, תחום החווייה האינדיבידואלית של הטרנסצנדנטי אינו קיים במנותק מהמישור הלאומי. קירבת ה' הנשגבת ביותר מושגת תוך הקשר של גאולת העם. לכן עבורי בית המקדש הוא סמל מרכזי לשאיפותינו הקולקטיביות לעידן של קיבוץ הגלויות, צדק וחסד, אחדות, שלום והתחדשות רוחנית. הרב עמנואל ג'קובוביץ, לשעבר הרב הראשי של בריטניה, דן בשאלה אם בניין בית המקדש השלישי אינו מחייב כתנאי קודם את השגת השלום.⁴

ולגבי שיחזור הקורבנות: הרמב"ם בעצמו סבר שהקורבנות נבעו מההקשר התרבותי בו חיו בני ישראל בימי קדם⁵. פרשנים אחרים ראו בקורבנות וויתור לחולשה אנושית, לאחר חטא העגל. אבל הבעיה איננה רק של תחושות רוחניות שהולכות ומשתנות, היא גם של מציאות חברתית משתנה. קורבנות מן החי ואפילו מן הצומח "מסתדרים" בחברה אגררית. אנשים שהשקיעו זמן ומאמץ בטיפוח בעלי חיים, או בחקלאות, או לפחות נמצאים קרובים לתהליכים הללו, עשויים להעריך במה כרוך הקורבן. כשהרוב המוחלט של העם היהודי חי בחברה עירונית, פוסט-תעשייתית והייטקיסטית, האם ההקרבה של פר, כבש, יונה או אפילו מנחת סולת, אכן תגרום לנו להרגיש קרבת יתר לקדוש ברוך הוא?

מכל זה, אפשר אולי להסיק בטעות שהפסקתי לציין את תשעה באב. האמת היא שאני מכירה יהודי שומר מצוות - שחי בחו"ל - מתפלל שלוש פעמים ביום, שומר כשרות ושבת, לומד תורה וכו' - שאינו מציין את תשעה באב. הוא טוען שחורבן הבית היה דבר חיובי שקרה בהיסטוריה היהודית, ולכן אין צורך לצום באותו יום.

זאת איננה טענתי. אני צמה בתשעה באב והולכת לבית הכנסת לקריאת מגילת איכה והקינות. וכל זה מדוע? משתי סיבות: הסיבה הראשונה היא סיבה היסטורית: כל עם צריך לזכור את עברו, הן הפאר שבו והן הסבל. יש אגדה ידועה על נפוליאון שעבר ליד בית כנסת בתשעה באב והכריז שעם שעדיין בוכה על אבדן מולדתו לאחר אלפיים שנה, מובטח שיחזור אליה. הסיבה השנייה עבורי היא המכרעת. היא גם עשוייה לאזן במקצת את הנרטיב הקורבני העולה מהעיסוק בהיסטוריה. תשעה באב מהווה הזדמנות לחשבון נפש לגבי העוולות החברתיות, כולל שנאת חינם, שהביאו לחורבן הבית. "מפני חטאינו גלינו מארצנו..." יש הקבלה בין צום יום כיפור ברמה האישית וצום תשעה באב ברמה הלאומית. חשבון נפש לאומי-חברתי נחוץ לנו בימינו, אולי יותר מתמיד. להתבונן במה שאבד לנו זה שלב בפיתוח שאיפתנו האמיתית לשינוי ולתיקון. יש להתאבל על הקלקולים שקיימים בחברתנו ועל הקיום השברירי שלנו עם כל הסכנות האורבות לפתחנו במישור החברתי, המוסרי והרוחני.

1. עגנון, תכריך של סיפורים, ירושלים תשמ"ה, עמ' 173.

2. מצב כזה שורר, למשל, בכנייסית הקבר, כאשר כל הזרמים השונים בנצרות מנסים להשתלט על פינה אחרת של המקום הקדוש להם ולעיתים מתפרצות שם קטטות אלימות בין קבוצות שונות.

3. כמובא אצל נחמה לייבוביץ', עיונים בספר שמות, עמ' 354.

 TRADITION, 9:4, Spring 1968, p. 96.4.

5. מורה נבוכים, חלק 3, 32.

ד"ר דבורה וייסמן, אחת ממייסדי קהילת ידידיה בירושלים, כיהנה כנשיאת המועצה הבינלאומית של נוצרים ויהודים.

 

 

"איכה" של משה, ישעיהו וירמיהו

קיימת סמיכות בין דברי הכתוב במגילת איכה, המתייחסים לתשעה באב, ובין הסדרה עצמה. באותו סיפור של ביאת ישראל לארץ, או הליכתם לביאה אל הארץ, מתאונן משה על כשלון עם ישראל בדרכו זו: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם". ו-800 שנה לאחר מכן אומר ישעיהו הנביא על הכשלון שהיה בכיבוש הארץ ובשבת ישראל בארץ, שלא מילאו את החיובים שהוטלו עליהם: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה. מלאתי משפט, צדק ילין בה ועתה מרצחים". ובדברי הקינה הגדולים, אשר המסורת, אולי האגדית, מייחסת לירמיהו, נאמר: "איכה ישבה בדד".

בדרך לכיבוש הארץ: "איכה אשא לבדי טרחכם משאכם וריבכם"; בישיבה בארץ: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה"; וסוף הדבר: "איכה ישבה בדד".

זאת היא היסטוריוסופיה בעלת משמעות עמוקה מאד, ולכן הסמיכות בין הסדרה על ביאת הארץ ובין תשעה באב, זכר החורבן והגלות, איננה מקרית. היא איננה עניין של לוח השנה, אלא עניין של המשמעות והמובן שיש להיסטוריה של עם ישראל, ובמידה מסוימת ליחסים ולקשרים ההיסטוריים בין המאורעות בתולדותיהם של כל העמים.

 (ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 112-113)

 

 

גם כאשר יש לגיטימציה למלחמה, יש לרדוף אחרי השלום

"וישלח ישראל מלאכים אל סיחון מלך האמורי": זה שאמר הכתוב: "סור מרע ועשה טוב וגו'" (תהילים לד, טו) ולא פקדה התורה לרדוף אחר המצות, אלא "כי יקרא קן צפור לפניך" (דברים כב), "כי תפגע שור אויבך" (שמות כג) "כי תראה חמור שנאך", "כי תחבוט" (דברים כד), "כי תבצור" (שם), "כי תבא בכרם רעך" (שם כג). כולם, אם באו לידך, אתה מצווה עליה, ולא לרדוף אחריה. והשלום, בקש שלום במקומך, ורדפהו במקום אחר. וכן עשו ישראל: אף על פי שאמר להם הקדוש ברוך הוא "החל רש והתגר בו מלחמה" (שם ב, כד), רדפו את השלום, שנאמר: "וישלח ישראל מלאכים וגו'"

 (מדרש תנחומא חקת סימן כב)