הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ... (איכה א, ג)

צוֹד צָדוּנִי כַּצִּפּוֹר אֹיְבַי חִנָּם. (איכה ג, נב)

 

 

היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח - ר' יודן בר' נחמיה בשם רשב"ל אמר: אילו מצאה מנוח לא היתה חוזרת.

(מדרש רבה איכה, פרשה א פסקה כט)

 

והכי פירושו: היא ישבה בנפש חפצה בגויים ולא היתה נותנת לב לשוב ולחזור, אלא שלא עלתה בידה לפי שלא מצאה מנוח. והנה הדרשה הזאת יקרה היא מאד בהשקפתה הבהירה, והד קולה ישמע בכל דור ודור עד היום הזה.

(תורה תמימה, איכה א, ג)

 

צוד צדוני כצפור. הרצון דכמו שהצפור צדין אותו עד שיכניסנו למגדול. כך הרגו רבים בבית המקדש מגדול עוז שם ה'. או יאמר המקונן היות ידוע מ"ש חז"ל 'ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך' בתחלה בפה רך, דבאמת הגיע לישראל מקודם הזמן הרבה טובות, כי נתכלכלו במצרים זה כמה שנים, ולבסוף שעבדו בישראל רד"ו שנים, וזהו כמו שהצפור מפזרין לפניהם חיטים, ואח"כ צדין אותו וז"ש המקונן במצרים 'צוד צדוני כצפור' כנ"ל, אבל עכשיו בגולה 'אויבי חנם' - שלא הגיע לישראל שום טובה מהם וצדו אותם חנם וק"ל.

(רבי יהונתן אייבשיץ,  אהבת יהונתן, אלון בכות)

 

עד חרמה

חיים ויצמן

דבר תורה זה וגיליון זה של "שבת שלום"

מוקדשים לזכרו של אבי מורי סנפורד ("ווייטי") ויצמן

 שהלך לעולמו ביום ב' באב לפני כשנתיים.

עיר היתה אי שם בנגב ששמה נרשם בהיסטוריה המקראית כמקום בו נחלו בני ישראל מפלה כואבת. האסון בעיר חרמה התרחש במלחמה נגד עמי הארץ לאחר חטא המרגלים, שבעקבותיו הוטל עונש כבד על בני ישראל - דחיית הכניסה לארץ בשנות דור. העונש בא על חוסר האמון שגילה דור היוצאים ממצרים, רתיעתם מהמלחמה הקשה שחיכתה להם כשיעברו מהמדבר אל תוך ארץ כנען. חוסר האמון התחיל ברמת המנהיגות, אצל עשרה מתוך שנים-עשר המרגלים שנשלחו לתור את הארץ, ובמהרה הדביק את העם כולו.

אך מלחמת חרמה לא הייתה עונש על חטא מרגלים. היא הוטלה דווקא לאחר חטא זה ועונשו. לאחר שהבינו את גודל הטעות, קבוצה חלוצית מתוך בני-ישראל החליטה ליטול יוזמה ולתקן את המעוות. עכשיו שהבינו שרצונו של הקב"ה הוא שבני ישראל ילחמו באומץ נגד עמי כנען, הם התארגנו לפעולה נחרצת, כפי שמסופר, ע"פ משה, בפרשתנו (דברים א', מ"א): "חָטָאנוּ לַה' אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ". מדובר על מעשה ששורשו בחרטה עמוקה על החטא ורצון עז לכפר עליו. אלא שבמקום לקבל ברצון ובחמלה את נכונות המעפילים לצאת במסע לכיבוש הארץ, ה' מגנה אותם ומטיל עונש נורא נוסף על העונש שכבר הוטל בגלל חטא המרגלים: "וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא, לִקְרַאתְכֶם, וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם, כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים; וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר, עַד חָרְמָה". אפשר לדמיין את בני ישראל המותשים והמדממים שואלים: "מה הקב"ה רוצה מאתנו? כשהבענו חשש לכבוש את הארץ, קיבלנו עונש למות במדבר, וכשגילינו להט לכבוש את הארץ, מתנו בחרמה".

יש באדם כמיהה טבעית להגדרה חדה, ברורה, ובינרית לטוב ולרע. הרי קל יותר כשהגבולות הם ברורים. מעשה טוב הוא טוב תמיד ויש לעשותו; מעשה רע הוא רע תמיד ויש להתרחק ממנו. אך אין זה דרכו של עולם. מעשה שהוא נכון לעת ולנסיבות מסוימות עשוי להיות בלתי נכון לרגע אחר, לאחר שינוי בנסיבות.

מלחמת חרמה מוזכרת בפרשת דברים, נקראת תמיד לפני ט' באב, ויש קשר בינה לבין החורבן שאנו מציינים בצום זה.

מה זה "עד חרמה"? בעברית מודרנית מטבע לשון זה פירושו "עד כיליון". מילונים ואתרים המוקדשים לשפה העברית מסבירים שמדובר בשיבוש. הם כותבים שהמילים "עד חרמה" מורות רק שהלחימה הגיעה עד לעיר ששמה הייתה חרמה.

אך שמה של העיר לא הייתה סתם סיום מקום, על פי חז"ל והפרשנים. בדומה לתחנות אחרות במסע במדבר, למשל מי מריבה, שם המקום נגזר מאירוע שקרה שם. זאת אומרת, העיר חרמה קיבלה את שמה כתוצאה ממפלה של בני ישראל. כך כותב רש"י על סיפור המעפילים כפי שהוא מופיע בספר במדבר י"ד, מ"ה. על המילים "עד חרמה" הוא מעיר: "שם המקום נקרא על שם המאורע".

ולכן הביטוי "עד חרמה" אינה סתם ציון שם מקום אלא שם שמציין את משמעות האירוע שקרה שם. העיר הזאת הייתה המקום של החרם. שמה של העיר גזור מהשורש "חרם". שורש זה מסמן משהו מובדל מהכלל. יש חרם שהוא קדוש ("כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ [לכוהן] יִהְיֶה", דברים יח, יד) ויש שהוא משהו אסור, כמו אדם מנודה, שאסור לבוא במגע עימו. כשהנביא מכריז: "וְאֶתְּנָה לַחֵרֶם יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְגִדּוּפִים" (ישעיהו מג, כח) הכוונה היא שישראל תהיה מנודה, מופרדת מכל העמים. העיר חרמה היא מקום שבו בני ישראל לומדים שמעשה שהיה מצווה ברגע מסוים הוא אסור ברגע אחר.

בכך בא לידי ביטוי גם הקשר למקדש וחורבנו. האם בית המקדש הוא מרכז פולחני-רוחני המתאים לכל הזמנים? היכול להיות שאלה שבעבר ובהווה פעלו לבנותו מחדש בפועל, או עדיין להעמיד אותו במרכז החיים הרוחניים של היהודים, חוטאים באותה טעות? האם התקומה של העם היהודי בארצו וחיים ריבוניים שם דורשים לחדש את הפולחן או הרעיון של המקדש בירושלים? אולי יש מקום לחשוב אם עלינו לקבל את המילים בתפילותינו המדברות על הקמת בית-המקדש כפשוטם ולשקול אם הנסיבות היום דורשים תשובה אחרת ממה שהיה מקובל עד כה.

מעשה המעפילים והחרמה שהביאו על בני-ישראל משמש אזהרה גם בימינו אנו. אני כותב שורות אלה תוך כדי הסערה שעורר הרב יגאל לוינשטיין בדברי השטנה שלו נגד הרפורמים, הלהט"בים, ובעצם נגד כל יהודי החושב ששאלות ערכיות ודתיות דורשות חשיבה מעמיקה, כי מה שאולי היה פעם ברור אינו דווקא ברור היום. כמה שהיינו רוצים ששאלות של טוב ורע יהיו קלות וברורות, אין הדבר כך. כל החלטה, של הפרט ושל האומה, דורשת עיון בנסיבות והתחשבות בצרכי הזמן. לא מעט מההחלטות הן קשות ואינן ברורות מאליהן. כך לקחם של פרשת דברים ושל צום ט' באב.

חיים ויצמן, חבר קהילת ידידיה בירושלים, הוא מתרגם וסופר.

 

 

לא תכירו פנים במשפט... לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלהים הוא.

(דברים פרק א , יז)

 

אמר ר' יהושע בן קרחה: מנין שאם היה יושב לפני דיין ויודע אתה זכות לעני וחובה לעשיר, אין אתה רשאי לשתוק ת"ל "לא תגורו מפני איש".

(תוספתא סנהדרין א , ד)

 

"כי המשפט לאלהים הוא" - כאשר אתם פוסקים את הדין, אתם עוסקים במלאכת שמים. אין זה עניין שלכם, שאתם יכולים להשתמט ממנו כרצונכם, אלא המשפט הוא לאלהים, ומוטל עליכם להגשים אותו. משום כך אל תכבשו בלבבכם פסק דין צודק ממורא בשר ודם, ומאידך יכולים אתם לסמוך על עזרת ה' שאתם עוסקים במלאכתו. וכך אמרו חכמים: "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו... מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית" (שבת י, ע"א) כי המשפט מעצב אורח חיים אנושיים ונותן להם את הצורה שהבורא נתכוון לה בשעת הבריאה, שהרי לא נברא האדם אלא כדי שיגשים בחירות את רצון ה', ורק לצורך זה הניח הבורא את האדם בעולמו.

 (הרש"ר הירש דברים א, יז)

 

 

קינה ולקיחת אחריות

א"ר אבהו בשם ר' חנינא: כתיב (הושע ו) 'והמה כאדם עברו ברית' המה כאדם הראשון, מה אדם הראשון הכנסתיו לתוך גן עדן וצויתיו ועבר על צוויי ודנתי אותו בשלוחין ובגרושין וקוננתי עליו 'אֵיכָה'. הכנסתיו לתוך גן עדן, שנאמר 'ויניחהו בגן עדן' וצויתיו, שנאמר 'ויצו ה' אלהים על האדם' ועבר על הצווי, שנאמר 'המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת', ודנתי אותו בשלוחין, שנאמר 'וישלחהו ה' אלהים מגן עדן' ודנתי אותו בגרושין, דכתיב 'ויגרש את האדם', קוננתי עליו 'אֵיכָה', שנאמר 'ויקרא ה' אלהים אל האדם, ויאמר לו 'אַיֶּכָּה' - 'אֵיכָה' כתיב, אף בניו הכנסתים לארץ ישראל, וצויתים ועברו על הצווי, דנתי אותם בשלוחין ובגרושין, וקוננתי עליהם 'אֵיכָה', הכנסתים לא"י שנאמר (ירמיה ב) 'ואביא אתכם אל ארץ הכרמל', צויתים, שנאמר (שמות כו) 'ואתה תצוה את בני ישראל'; עברו על צוויי, שנאמר (דניאל ט) 'וכל ישראל עברו תורתך'; דנתי אותם בשלוחין, שנאמר (ירמיה ט"ז) 'שלח מעל פני ויצאו'; דנתי אותם בגרושין, שנאמר (הושע ח) 'מביתי אגרשם'; קוננתי עליהם איכה, שנאמר (איכה א) 'אֵיכָה ישבה'.

 (מדרש רבה בראשית - פרשה יט פסקה ט)

 

חכמים התייחסו למילת מפתח המופיעה גם בפרשה שנקרא מחר, בהפטרה ("חזון ישעיהו" בפרק א' בישעיהו) ובמגילת איכה אותה נקרא בליל תשעה באב.

המילה היא "אֵיכָה"; אולי ניתן לראות במילה זו שאלה שאנשים או קבוצות שואלים את עצמם כאשר הם במצוקה ומשמעותה היא: איך קרה הדבר (לי, לנו)?

מעניין שמדרש אחר מייחס מילה זו לא-ל, כאשר הוא פונה לאדם הראשון ושואל אותי : "אַיֶכָּה?" אחרי שאכל מעץ הדעת; אותה מילה, אותן אותיות, אבל ניקוד שונה.

כאן משמעות הפנייה היא: "איפה אתה?"

אולי, השאלה "איפה אני?" או "איפה אנחנו?" היא שאלה רפלקטיבית, מתבוננת העשויה לעזור לנו להבין "איך זה קרה?" ואולי אף למנוע את החורבן העתידי. היא מחליפה התקרבנות ללקיחת אחריות ולכן היא מצריכה בגרות.

(העורך)

 

"חטא חטאה ירושלים" - ייחודו של עם ישראל כעם נבחר

על הפסוק ב"איכה" - "חטא חטאה ירושלים על-כן לנידה היתה" (א, ח) שואל המדרש: "'חטאה ירושלים', וכי אומות העולם אינם חוטאים"? אלא אף על פי שחוטאים, אינם כלום, אבל ישראל חטאו ולקו'."

משמע: האחריות הרובצת על עם ישראל גדולה מזו של הגויים, וכשאומות העולם חוטאות, לפעמים הן אף נוחלות הצלחות חרף חטאיהן, ואילו לגבי עם ישראל אין הדבר כן, ועָוֶל ורשעות שאינם מערערים כלל את יסודות קיום עולם הגויים, יש בכוחם לערער קיומו של עם ישראל, וזוהי ייחודיותו של עם ישראל המוצאת ביטויה בנוסח הידוע 'אתה בחרתנו מכל העמים', בחירה שהיא לקבלת חובות ומילויין בלבד, שהן-הן גם כל זכויותיו כעם ה'.

 (י.ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 138)