וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ

מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם.

וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם

עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם

וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם. (שמות יב, לט)

 

 

'טרם יחמץ' - המצריים לא הניחום לשהות כדי חימוץ.

(רש"י שמות יב , לד)

 

"גרשו ממצרים" - וגם-צדה לא עשו להם" - עובדה זו , שגורשו בלחץ עד שלא יכלו להכין לחם די צורכם, וברגע המכריע היתה יציאתם אפוא כפוייה, עובדה זו היא המטביעה חותם אלוהי צרוף על יציאתם, והופכת מצוות חמץ ומצה לסמל בעל משמעות כה רחבה. ללא מזכרת זו היו צאצאיהם רואים ביציאת מצרים רק ניצחון שנחלו אבותיהם בקומם על צריהם, מאורע אנושי, שהרבה כמותו בהיסטוריה. הרי זה עתה שמענו, כי היו אלה שישים ריבוא אנשי חיל; גאולתם של אלה לא היתה נחשבת לנס. אדרבה, נס היה שהללו סבלו זמן כה רב לחץ בלתי-אנושי כזה. אלא כאן באה המצה ומספרת לנו כיצד גורשו אבותינו ממצרים, כיצד נרדפו, נרדפו עד שלא הספיקו להכין את לחמם כראוי. ברצון היו משתהים... אלא שלא יכלו, לא היה זה בכוחם, המצרים לא הניחום.

(הרש"ר הירש יב, לט)

 

 

 

 

על החירות ועל מחירה

אריאל רטהאוז

רש"י הקשה בתחילת פירושו לספר בראשית שהתורה היתה צריכה להתחיל בפסוק מפרשתנו,"החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות יב, ב), שכן זו המצווה הראשונה "שנצטוו בה ישראל" (כי "מילה וגיד הנשה לא נצטוו בהם אלא יחידים", כדברי "שפתי חכמים" שם).

זו עמדה קיצונית ולא מעט פרדוכסלית (ונתעלם כרגע מתשובתו הנודעת של רש"י שם, בעניין זכותנו על ארץ-ישראל) : הרי אפילו לשיטה הגורסת שהתורה היא אך ורק ספר חוקים וצווים אלוהיים, סיפור הבריאה בידי האל "מלך העולם" הוא ביסוסה הרעיוני-אמונתי של שמירת המצוות, ובתור שכזה מן הראוי שיקדים בכל זאת את המצווה הראשונה.

אולם הפליאה שמעוררים דברי רש"י פוחתת בהרבה כשאנו נזכרים באופייה ובתוכנה המיוחדים של מצוות "החודש הזה לכם". לפי פרשנות מקובלת זו מצווה בסיסית ומכוננת, בעלת משמעות רעיונית עמוקה לא פחות מאשר עצם סיפור הבריאה: אם פרשת "בראשית" מציגה את האל בורא-העולם, שעל עם-ישראל לשמור את מצוותיו מפאת רוממתו, הרי שפרשת "החודש הזה לכם" מזכירה לנו שמציאות חדשה נבראה לעם-ישראל באותו חודש ניסן שמצווה לקובעו כראש-חודשים, מציאות של גאולה וחירות - שהנן לא רק בבחינת החזרת צלם-האדם למי שאיבד אותו בשעבוד, אלא גם התנאי ההכרחי לשמירת-מצוות אמיתית. היטיב לבטא תחושה זו של לידה-מחדש שמעניקה החירות רבי עובדיה ספורנו, בפירושו לפסוק הנידון: "'החודש הזה לכם ראש חודשים': מכאן ואילך יהיו החודשים שלכם, לעשות בהם כרצונכם, אבל בימי השעבוד לא היו ימיכם שלכם, אבל היו לעבודת אחרים ורצונם. לפיכך - 'ראשון הוא לכם לחודשי השנה', כי בו התחיל מציאותכם הבחיריי [=מציאותכם כאנשים המסוגלים לבחור]".

בין פרשני התורה הגדולים האריך בעניין זה הרמב"ן, מנקודת-ראות דומה ועם זאת שונה מזו של רבי עובדיה. לדעת הרמב"ן, ברי הוא שהתורה ציינה כמועד תחילת השנה את ראש-חודש תשרי, ושהמצווה למנות החודשים מניסן קשורה בצורך להדגיש את האירוע הגדול והמכונן של גאולת-מצרים: שכן כשאנו אומרים "חודש ראשון" או "חודש שביעי", כוונתנו ל"ראשון לגאולה ושביעי אליה". אולם לשיטתו, מטרת המצווה לא הושגה לגמרי במניין החודשים מניסן. הרמב"ן סבור שמצוות ציון הגאולה, שאליה מתכוון הפסוק "החודש הזה לכם", היא מצווה נזילה ואם אפשר להתבטא כך "בלתי-גמורה", שגדריה הלכו והשתנו במשך תולדות עם-ישראל, במקביל לאסונות שפקדו את העם ולגאולותיו. כשם שביציאת-מצרים נצטוו ישראל למנות את החודשים מה"חודש הראשון" לגאולתם, כך בשיבת-ציון מבבל הם החליטו לקרוא לחודשים בשמות בבליים ופרסיים, כדי להבליט את הישועה החדשה שה' הושיע את ישראל:

"כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב: 'ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה, ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון' (ירמיה טז, יד-טו; כג, ז-ח), חזרנו לקרוא החודשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלָנו השם יתברך. כי אלה השמות ניסן, אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצא רק [=כי אם] בספרי נביאי בבל ובמגלת אסתר, ולכן אמר הכתוב 'בחודש הראשון הוא חודש ניסן' (אסתר ג, ז)... ועוד היום הגוים בארצות פרס ומדי הם קוראים אותם ניסן ותשרי, וכולם כמונו. והנה נזכיר בחודשים הגאולה השנית, כאשר עשינו עד הנה בראשונה." (פירוש הרמב"ן לשמות יב, ב).

ייתכן, אפוא, שלדעת הרמב"ן מצוות "החודש הזה" הכתובה בפרשת "בא" לא הסתיימה בפועל גם בימינו, מאחר שעם-ישראל יצא בחלקו מהגלות השלישית, זכה בחירותו ו"נגאל" (לפחות ברמה הארצית הפשוטה ביותר); ואולי לשיטתו מוטב היה שנשנה את שמות חודשי הלוח העברי (הבבלי-פרסי-מדי, לאמיתו של דבר) לינואר, פברואר ומרץ, כדי להזכיר שראשוני שבי-ציון בעידן המודרני היו באירופה ויצאו משם, ולקיים בדרך זו את הצו הנצחי לציין את הגאולה, כדברי הפסוק "החודש הזה לכם". אך ברור על כל פנים שדבריו, כמו גם הערתו העמוקה של ר' עובדיה ספורנו, מבארים באר היטב שמצוות "החודש הזה" איננה רק אחת מתרי"ג מצוות, אלא יסוד מוסד בהוויה הדתית והלאומית של עם-ישראל.

אכן, ראוי היה פסוק זה שהתורה תתחיל ממנו, כדברי רש"י להתחלת ספר-בראשית, כדי שנדע שהחירות, הגשמית והרוחנית, היא תחילתה של כל חוויה דתית, ושאין קדושה אלא בלבם של אנשים המסוגלים להפעיל את זכות-הבחירה החופשית שלהם.

*  *  *

עד כאן על החירות, ומכאן ואילך כמה דברים על מחירהּ של החירות. מחיר זה יכול להיות לפעמים כבד, כשמדובר בחירות רוחנית המושגת בתהליך כאוּב של התחנכות והתבגרות פנימית, אבל הוא לבטח כבד שבעתיים כשבמקשים להשיג חירות מעוֹל גשמי.

הפרשות הראשונות של ספר-שמות מתארות אירועים המוכיחים עד כמה מחיר זה עלול להיות כבד. בפרשת "שמות" משלמים את המחיר בני-ישראל, כשרצונם להשתחרר גורם דווקא להכבדת העול עליהם, ואילו בפרשות "וארא" ו"בא" משלמים את המחיר המצרים, כאשר סירובם להעניק חירות לעם-ישראל גורם להרס ארצם על ידי מכות נוראות, עד לקשה שבכולן, מכת-בכורות, אשר כתוצאה ממנה "אין בית אשר אין שם מת" (שמות יב, ל).

אמנם מלאך-המוות פסח על בתי בני-ישראל, אבל מכת-בכורות השאירה את אותותיה בתודעה ההיסטורית היהודית. המצווה להעביר את בכור הבהמה ולפדות את בכור האדם, שנקבעה לדורות בסוף פרשת "בא" מתוך התייחסות ישירה למכת-בכורות (שמות יג, יא-טז), גורמת לאדם מישראל לעמוד סמלית במצבו של מי שבנו ורכושו נלקחים ממנו (כלומר, במצבו של המצרי בזמן מכות-מצרים), עד שהבן יוחזר לו במעשה-הפדייה; ועד עצם היום הזה נוהגים הבכורות לצום בערב-פסח, למרות שהמכה ההיא הצילה את ישראל והעניקה לו את חירותו, ואולי מן הראוי היה שתצוין בדרך אחרת לאו-דווקא סגפנית. אמנם אין זה צום שנקבע לאות-אבל על המצרים, אך כידוע אֵבל זה בא לידי ביטוי בבירור במקורות חז"ל, למשל בתשובתו המפורסמת של הקב"ה למלאכים שביקשו לומר שירה בשעת קריעת ים-סוף: "מעשה ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?" (בבלי, מגילה, י , ע"ב).

הפסוקים על בכור האדם והבהמה בסוף פרשת "בא" קשורים (כמו פסוקים אחרים באותה פרשה) באחד הקטעים המרכזיים והנודעים ביותר בהגדה של פסח, הברייתא של "ארבעה הבנים", וייתכן שהדברים שנאמרו זה עתה על מכת-בכורות יש בהם כדי לשפוך אור על אחת מסתומותיו המרובות של קטע זה.

בפרשת הבכור בתורה כתוב:

"וכל בכור אדם בבניך תפדה; והיה כי ישאלך בנך לאמר מה זאת, ואמרת אליו: בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו, ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים, מבכור אדם ועד בכור בהמה וכו'" (שמות, שם).

כידוע בהגדה של פסח מיוחסת שאלה זו לבן "התם", ויש לשאול: מדוע דווקא לתם? ועוד: מה פשר השאלה "מה זאת?", התמציתית והישירה הרבה יותר מהשאלות המיוחסות בהגדה לחכם ולרשע? ומה בדיוק פשר הדברים שמשיבים לבן התם?

דומה כי הפתרון לקושיות אלה מצוי בעצם הגדרת "התם" בקטע זה. אפשר לפרש מילה זו כשם נרדף ל"טיפש", ואכן גרסת התלמוד הירושלמי היא "טיפש" ולא "תם" (פסחים י, יד), ורש"י בפירושו לחומש מקבל גרסה זו ומפרש את הפסוק "והיה כי ישאלך בנך" בזו הלשון: "'מה זאת': זה תינוק טיפש, שאינו יודע להעמיק שאלתו וסותם ושואל". הווי אומר: טיפשותו של השואל, שאינו יודע לנסח משפטים מורכבים יותר, היא הסיבה לכך שהשאלה מוצגת בפשטות שכזו.

אבל בעל ההגדה בחר בכל זאת במילה "תם" (כמו בנוסח הברייתא שבמכילתא, סוף פרשת "בא"), וייתכן מאוד שהתכוון לתמימות מסוג אחר, זו של יעקב "איש תם יושב אוהלים" (בראשית כה, כז) וזו הנרמזת בפסוק הראשון של המזמור "אשרי תמימי-דרך" (תהילים קיט, א). הווי אומר: ייתכן שבעל ההגדה הבין שזו שאלתו של ילד תמים-דרך המאמין באמונה שלמה שדרכי-ה' ישרים, והעומד נבוך ומשתומם מול המכה הנוראה הזו, מכת-בכורות: שכן בתורה, כפי שהזכרנו זה עתה, השאלה "מה זאת" מתייחסת ישירות למצוות בכור, שהיא זכר למכת-בכורות, והתשובה שמקבל הבן נועדה דווקא להסביר את הצדק המוסרי שבאותו אירוע טרגי אך בלתי-נמנע. לעם-ישראל הגיע בזכות להיות חופשי, נאמר בתשובה, אך פרעה "הקשה לשלחנו" ולכן המצרים נענשו: קשי-לבם ובחירתם ברע הביאו עליהם אסון, וזה מחירה של החירות - בשבילם ובשבילנו.

לפי פירוש זה, פשטות השאלה נובעת מיושר-לבבו של התם ולא מטיפשותו. החכם שואל בחכמתו "מה העדות החוקים והמשפטים", והרשע שואל ברשעתו "מה העבודה הזאת לכם"; אבל התם רק שואל לפי תומו "מה זאת" - שאלה פשוטה "מן הבטן", בוטה ותובענית בחוסר-תִחכומה, שאלה המביעה זעזוע מוסרי לנוכח העובדה שמלאך-המוות הגיע עד ל"בכור השבי אשר בבית הבור" (שמות יב, כט), כדי שעם-ישראל יוכל לזכות בחירותו ולצאת מבית-עבדים. שאלה זו לא נותרה כאמור ללא מענה, אבל ככל שאר השאלות של ליל-הסדר כוחה טמון בנצחיוּתה ובנחיצותה, שכן גם איש חכם שיודע את כל התשובות מצוּוה באותו לילה לשאול מחדש את עצמו ולהשיב לעצמו, אם אין שם מישהו אחר שישאל.

בין כל השאלות על העבודות, המצוות וההנהגות המזכירות את השגת החירות, מהדהדת פתאום בליל-הסדר שאלה פשוטה על מחירהּ של החירות - וטוב ששאלות-תם כאלה נשאלות בישראל, בימים ההם ובזמן הזה.

ד"ר אריאל רטהאוז הוא חוקר ספרות ומתרגם.

 

 

"והיה לאות על ידכה": תפילין יש להניח על היד החלשה.

וכן הוא בשני ידות האדם, כי יד שמאל החלושה והיא כהה כנגד הלב שבו משכן החכמה, כי המקום השכלי שבלב גורם שידו כהה, כי היד עסקנית בתשמישי החומר, אבל יד ימין במקום הכבד כי בו משכן הכח המתאווה ואינו מתנגד אל היד כי שם עיקר כחה, אבל במקום משכן השכל, שם היד כהה. וכשהוא אומר כאן 'והיה לאות על ידכה' כאילו אמר שיהיה לאות על לבך, כי הלב סבה לכהות היד, כי טעם התפילין הוא להיות לאדם לזכרון במקום משכן השכל שבמוח ושבלב ואמר בשל ראש שיהיו 'בין עיניך' כי עינא ולבא תרי סרסורי דחטאה נינהו - העין והלב הם שני הסרסורים לדבר עברה - (ירושלמי ברכות פ"א הל"ה) על כן שני מקומות אלו צריכין לדבר המזכיר אותם על מציאות השם יתברך ויכלתו ועל-ידי זה ישובו מאון.

(כלי יקר שמות יג , טז)