הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים

 רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. (שמות יב, ב)

 

 

החדש הזה לכם ראש חדשים - משל למלך שנולד לו בן ועשה יום טוב ונשבה אותו הבן ועשה שם זמן מרובה אחר זמן נפדה אותו הבן ועשה לו המלך יום גנוסיא (חג שחרור); כך, עד שלא ירדו ישראל למצרים היו מונין לשעבוד, משירדו ונשתעבדו שם, עשה להם הקב"ה נסים ונפדו התחילו מונין לחדשים, שנאמר 'החדש הזה לכם ראש חדשים'.

(שמות רבה טו, ט)

 

...ובכן 'בארץ מצרים', בארץ האלילות העקבית-קיצונית, בארץ בה קפיאה אלילית זו פשתה עד למערכת מיבנה-המדיני החברתי, ביוצרה את כבלי המעמדות - במצרים אפוא קרא ה' למנהיגיה העתידיפ של אומתו, הראה להם את מגל הירח הנאבק להחלץ מאפילה לאור חדש, ואמר: זה יהיה לכם לדוגמה! כשם שהלה, הכבול, מחדש נעוריו, כן הבו לכם אתם התחדשויות, בחירות. כל אימת אשר הוא יופיע, יזכיר לכם את חידוש נעוריכם בחירות. בחדשי אתכם ובהתחדשכם אתם, תהיו, כירח הזה, חולפים ברקיע הלילי של האומות, מבשרים בכל מקום את תורת ה'חידוש', תורת האל היוצר בחירות והמוציא לחירות, תורת האדם המקבל מידי אל זה חירות-מוסר וחירות-גורל.

(הרש"ר הירש שמות יב, א-ב)

 

 

דרך שלשת ימים ושאילת הכלים

אריאל סטולמן

בפרשתנו, מיד לאחר מכת הערוב, מציע פרעה כי בני ישראל יזבחו בארץ מצרים. משה דוחה את ההצעה ודורש: "דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ" (שמות ח כג). סמוך ליציאה עצמה מבקש ה' ממשה: "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" (שמות יא ב).

ברצוני להתמקד בשני עניינים אלו, "דרך שלושת ימים" ושאילת הכלים. לכאורה אין ביניהם כל קשר אך בעיון מעמיק יותר נראה שיש בהם מן המשותף.

בנוגע לבקשה - "דרך שלשת ימים" השאלה נשאלת כמעט מאליה; מה היו בני ישראל עושים לו הסכים פרעה לדרישה המינימאלית הזאת? האם היו עומדים בדיבורם וחוזרים למצרים או שמא היו מנצלים את "נדיבותו" של פרעה, גונבים את ליבו, וממשיכים במסעם אל ארץ כנען? מדוע בעצם לא בקשו משה ואהרן את הבקשה האולטימטיבית לצאת ממצרים לצמיתות? האם לאחר עשר המכות לא היה פרעה משחרר את בני ישראל גם ללא תחבולות?

שאלות דומות עולות בנוגע לשאילת הכלים. אמנם, שאילת הכלים מקיימת את אשר הבטיח ה' לאברם בברית בין הבתרים שזרעו יצא ברכוש גדול. זאת ועוד, בספר דברים נאמר כי עבד עברי אשר מסיים את עבדותו זכאי להענקה. על פי עקרון זה, גם לבני ישראל מגיע לקבל מהמצריים מענק על תקופה העבדות הארוכה.

אך למרות כל זאת לא ברור לשם מה היה צורך לנקוט במעשה רמייה זה. גם אם ישנה הצדקה לחלש לנקוט בתכסיסים על מנת להשיג את המגיע לו, לא ברור מהו הצורך בכך במהלך יציאת מצרים שכולו נס והתגלות בלתי אמצעית של ה'.

התשובה לשאלות הללו טמונה בהמשך הסיפור של יציאת מצרים, בנקודת השיא - בקריעת ים סוף.

בקריאה רגילה של סיפור קריעת ים סוף עולה הרושם כאילו הציל ה' את ישראל מהמצרים שרדפו אחריהם בכך שטיבע את המצרים בים. אך בהסתכלות מעמיקה יותר ניתן לראות שאין כך פני הדברים.

ראשית, על פי המקרא, כל הסיטואציה הייתה מבוימת. ה' ביקש ממשה לתמרן את העם בצורה כזו אשר תגרום לפרעה לחשוב שבני ישראל איבדו את דרכם במדבר. בנוסף הוא מבטיח לחזק את ליבו של פרעה כדי שירדוף אחרי בני ישראל. אלמלא כן, היו בני ישראל יוצאים ממצרים ללא הפרעה, כך שקשה לדבר על הצלה במקרה זה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם: וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר: וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' וַיַּעֲשׂוּ כֵן. (שמות יד א-ד)

שנית, גם לאחר שפרעה כבר רדף אחרי בני ישראל, נשים לב כי הים נסגר על המצרים כאשר הללו היו במנוסה מפני המהומה הגדולה ובדרכם חזרה למצרים ולא היוו כל סיכון לבני ישראל, כפי שעולה במפורש מן הפסוקים (כתבתי על כך בהרחבה, "עיון בקריעת ים סוף" עלון שבות 130):

וַיְהִי, בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל-מַחֲנֵה מִצְרַיִם, בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן; וַיָּהָם, אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם. וַיָּסַר, אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו, וַיְנַהֲגֵהוּ, בִּכְבֵדֻת; וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם, אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה', נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, נְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם; וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל-מִצְרַיִם, עַל-רִכְבּוֹ וְעַל-פָּרָשָׁיו. וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ עַל-הַיָּם, וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ, וּמִצְרַיִם, נָסִים לִקְרָאתוֹ. (שמות יד, כד-כו)

אם כך, המסקנה היא שקריעת ים סוף ובעיקר הטביעה של פרעה ומצרים בו מהווים עונש צרוף ולא כתוצאת לוואי של הצלת ישראל, כפי שקרה למשל במכות מצרים.

כפי שנוכיח מיד, גם הבקשה "דרך שלושת ימים" וגם שאילת כלים הביאו לכך שפרעה ועמו בחרו לרדוף אחרי בני ישראל אל ים סוף - אל סופם.

על פי פשוטו של מקרא (בניגוד למה שמקובל לחשוב) גם לאחר מכת בכורות, פרעה שחרר את בני ישראל לזמן קצר בלבד ולא לצמיתות, על מנת שיעבדו את ה' במדבר:

וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם: גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי. (שמות יב לא-לב)

נשים לב למילה "כדברכם" וכן למילים "כאשר דברתם". כלומר, פרעה נענה לבקשה המקורית. בניגוד לפעמים הקודמות בהן ניסה למנוע מכל העם ללכת והציע שרק הגברים יצאו, כעת הוא מוכן לאפשר לכולם ללכת. אבל עדיין לפי הבקשה המקורית, כלומר לשלשה ימים בלבד. נזכור, גם כן, כי משה מעולם לא ביקש לצאת לצמיתות. כך גם נבין בהמשך את הפסוק " וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם" - העם נתפש כבורח מכיוון שלא חזר כפי שסוכם. כך בדיוק מסביר ראב"ע:

...הוא שפרעה חשב על דבר משה "דרך שלושת ימים", שילכו וישובו אל מצרים... ואשר נראה לי, שהיה זה הדבר בעבור שני דברים. האחד שיתנו להם כלי כסף וזהב. ואילו ידעו שלא ישובו, לא היו נותנים. והדבר השני, שיטבע פרעה וחילו. כי אילו היו הולכים ברשותו, ואין בלבו שישובו, לא רדף אחריהם. והעד, "ויגד למלך מצרים כי ברח העם. (ראב"ע הקצר, שמות יא ד)

 

כלומר, הבקשה לצאת לשלושה ימים ולא לתמיד הייתה מכוונת, כדי לגרום לפרעה לרדוף אחרי בני ישראל, כדי שיקבל את ענשו.

באופן דומה יש להסביר גם את עניין "שאילת" הכלים. כמובן שלבני ישראל מגיעים תשלום ו"הענקה" על כל אותן שנות עבדות במצרים, אך אלו יכלו להילקח בכוח ולא בתחבולה. הסיבה לכך שבני ישראל נצטוו להשאיל את הכלים ולא לקחתם הייתה כדי לגרור את בני העם המצרי להסכים ולהצטרף לפרעה ולרדוף אחרי בני ישראל. וכך מסביר החזקוני:

'וישאלו איש': מה שקיים הקב"ה: "ואחרי כן יצאו ברכש גדול" (בראשית טו יד), בעניין שאלה ולא בעניין מתנה, כדי שיהיו מצריים להוטים לרדוף אחריהם. (שמות יא ב)

הספורנו אף מסביר מדוע היה צורך להפציר בבני ישראל לשאול כלים מהמצרים בשימוש במילת הבקשה "נא" (ראה שמות יא ב). תשובתו היא שבני ישראל, שידעו כי אין בכוונתם לחזור, חששו שמא הכלים השאולים ידרבנו את המצרים לרדוף אחריהם ולכן לא ששו לבקש אותם, אך ה' הבטיח להם שאין להם לדאוג כי זה הוא חלק מהתוכנית שתוביל לתשועתם.

לסיכום:

נס קריעת ים סוף נועד כדי להעניש את פרעה ואת עמו על מה שעוללו לבני ישראל ולא בכדי להציל את ישראל. בכדי לגרור את פרעה ועמו לרדוף אחרי בני ישראל אל תוך הים, נעשה שימוש במספר תחבולות. הראשונה מפורשת בפסוקים והיא התמרון לפני פי-החירות אשר נועד לגרום לפרעה לחשוב שבני ישראל איבדו את דרכם והם מהווים טרף קל. כמו כן, העובדה שבני ישראל לא עמדו בסיכום המקורי לצאת לפרק זמן מוגבל ובעצם ברחו ממצרים - עודדה את המצרים לרדוף אחרי בני ישראל ("וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ").

בנוסף, אין ספק שהכלים המושאלים שהיו בידי בני ישראל שברחו ממצרים היוו גם הם גורם משמעותי במוטיבציה של המצרים לרדוף אחרי בני ישראל, וכפי שמסכם רש"י:

...איקטורין שלח עימהם וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינן חוזרין למצרים באו והגידו לפרעה... ונהפך לבב עבדיו שהרי לשעבר היו אומרים "עד מתי יהיה זה לנו למוקש" ועכשיו נהפכו לרדוף אחריהם בשביל ממונם שהשאילום. (רש"י, שמות יד ה)

אריאל סטולמן עוסק בפיתוח תוכנה, מומחה לפתרון בעיות ביצועים במערכות אינטרנטיות מורכבות

 

 

"אור וחושך"

ולא קמו איש מתחתיו שלושת ימים - מאחר שהאריכה המכה כל כך ולא יכלו לקום מתחתיהם, היו מתים (המצרים) ברעב ובצמא, לולי שבאו בני ישראל לעזור אותם ולהאכילם ןולהשקותם, וכן הדעת נותנת שעשו כן, גם יש רמז מזה בפסוקים הבאים, וכראות המצרים שישראל משלמים טובה תחת רעה, אבדה שנאתם עליהם ועתה התחילו לכבדם ולאהבם ולהאמין שיש בהם עניין אלהי, ולכן השאילום בעין יפה ונשאו להם חן, גם כיבדו מאד את משה, מה שלא עשו עד הנה, כמבואר בפסוקים הבאים.

(רבי יצחק שמואל רג'יו י, כג)

 

דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. וַיִּתֵּן ה' אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם.

(שמות יא, ב-ג)

 

וישאלו - לשם מתנה גמורה, כמו 'שאל ממני ואתנה גוים'.

(תהלים ב, ח)

 

איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה - בזה גילה לנו הכתוב שבצרת החושך נתפייסו המצריים עם ישראל, בעבור שהיטיבו עמהם באותן שלושת ימים שלא קמו איש מתחתיו, והראיה כי עתה קראם בשם רֵעים, אבל קודם לכן לא היו רעיהם אלא לוחצים אותם ועובדים בם בפרך.

 (רבי יצחק שמואל רג'יו יא, ב)

 

על-כן הצדיקים הטהורים אינם קובלים על החושך, אלא מוסיפים אור, אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה.

(מתוך "ערפילי טוהר לרב א.י. הכהן קוק זצ"ל כז-כח)

 

 

"ערב רב": שתי זוויות-ראיה

'שחת עמך' שחת העם לא נאמר, אלא עמך; ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו.

( רש"י שמות פרק לב פסוק ז)

 

'אף חיבב עמים'. גם אומות העולם כגון ערב רב ומן האומות שנתגיירו ובאו לקבל התורה עם ישראל גם אותם חיבב הקב"ה וקבלו שכר עליהם כדכתיב במזמור 'יקום אלהים יפוצו אויביו' דכתיב ביה רכב אלהים.

(רשב"ם דברים לג , ג)

 

'את העם': בגימטריא 'גם ערב רב'.

(בעל הטורים שמות יג , יז)

 

 

מה בין קדושה לזיקה היסטורית לאומית?

והנה יש להאריך שכל המקומות המקודשים, אין יסודם מן הדת, רק מהאומה והשורשים, כמו הר המוריה שמשם נברא אדם ושם הקריב אברהם את יצחק, וכן נבחר על-פי נביא, ובדת לא כתוב רק "מקום אשר יבחר ה'", והר סיני מקום הדת, כיוון שנסתלקה שכינה ממנו ועלו צאן ובקר, שחלילה ההרגשות לא יתעו לייחס להדת איזו ציור, רק ירושלים וכל ארץ ישראל והר המוריה בנויים על התייחסותם לאבותינו, שרשי האומה, והתאחדות האומה לשרשה, שכל ההרגשות יהיו רק להתאחדות האומה.

(משך חכמה שמות יב; כא, כב)

 

'והיה לאות על ידכה' - יד כהה; בין כוח למוח

'והיה לאות על ידכה': אמרו רז"ל (מנחות לז) 'יד כהה - להורות שהנחת תפילין ביד שמאל'

...לכך הזכיר יד כהה להורות שלא בכוח יגבר איש, כי אם לה' המלחמה, לפי שיד האדם כהה וחלושה מלעשות גדולה או קטנה אם לא כי יד ה' עשתה זאת המחזיק בידו...ועל כן צווה ה' להניח התפילין אשר שם ה' חקוק בהם על יד כהה להורות שיד ה' החזקה הימנית היא הנותנת כוח ליד כהה זו, זה שנאמר 'כי בחוזק יד הוציאנו ה ממצרים' היינו יד ה' הימנית החזקה, אשר היא כנגד יד שמאל שבאדם ובה הוציאנו ה' ובהיות פני כנגד ה' אז ימינו כנגד יד כהה ולהורות נתן בלבם, שאין שום מעשה תלוי בפעולת האדם, כי אם בעזר השם יתברך.

 (כלי יקר שמות יג , טז)