נָשׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם.

מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה

 כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד.

 זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. (במדבר ד, ב-ד)

 

'לעשות מלאכה' - שינה מהאמור בעבודת בני גרשון ובני מררי 'לעבוד עבודה', ואמר לעשות מלאכה, העיר בזה שאין בכללות מעשה בני קהת עבודה, לצד שהארון הוא אדרבא נושא את נושאיו (במד"ר ד כ) ואין עושין בו אלא מלאכה.

עוד נראה כי לצד שיש להם לעשות סדר נכון במשאם כשנושאים בכתף, וכיוון ההליכה לצד כבוד ארון אלהים, כנושא אדונו על כתפו (עי' סוטה לה), לזה קרא עבודתם מלאכה, מה שאין כן עבודת בני גרשון ובני מררי.

(אור החיים במדבר ד, ג)

 

כל בא לצבא לעשות מלאכה באהל מועד, ובבני גרשון ומררי תפס לשון עבודה, וידוע הבדלם ששם מלאכה מציין מלאכת מחשבת שיש בה אומנות, ושם עבודה מציין שיש בו טורח הגוף, לכן בבני קהת שהיה ענינם עם דברים המקודשים שהיה צריך להתעסק בהם במחשבת הלב בל יסיח דעתו מקדושתם קוראהו מלאכה ומצד שיש בה גם משא וטורח הגוף אמר זאת עבודת בני קהת, ושם עבודה כולל ג"כ עבודת ה' שיש בדבר, ומלאכה מציין אופן התעסקו בזה שהוא מלאכת מחשבת להדבק בקדש במחשבה זכה וע"ז תפס שני הלשונות.

(מלבי"ם במדבר ד, ג)

 

'כִּי מַתָּנָה מִמִּדְבָּר נְתוּנָה': על תורה, מדבר ואדם שנברא בצלם

יהושע גרנט

סמיכות זמנים קרובה חלה בין השבת שבה נקראת פרשת 'במדבר', הקרויה - כמוה כחומש שבראשו היא ניצבת - על שום לשון פסוק הפתיחה 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד [...]' (במ' א, א), לבין חג השבועות, הלא הוא חג מתן תורה. מבלי משים עשויים להתעורר מתוך כך הרהורים בדבר צירופם של תורה ושל מדבר. המדבר כידוע הנו ה'זירה' שבה מתרחש ונשמע המתואר והאמור ברוב חמשת חומשי תורה (למן תיאור יציאת מצרים בתחילת ספר שמות ועד סופם על סף הכניסה לארץ) ובו אף התרחש אותו מעמד נשגב של מתן תורה, שלשון 'מדבר' משובצת בפתח תיאורו בהטעמה יתרה: 'בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי [...] וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר' (שמ' יט, א-ב). והנה אם נבדוק נגלה כי עוד בבתי מדרשם של חכמים בעלי אגדה נתבאר והואר מפנים שונות זיווגם של תורה ושל מדבר זו לזה.

כך היא לשון המכילתא (בחדש, ה [עמ' 222]): 'לפיכך ניתנה [תורה] במדבר: דימוס, פרהסיא [= שטח ציבורי, נגיש לכל], במקום הפקר'. מדוע? שני הסברים מוצעים שם, שניהם מטעימים את היות התורה נגישה לכל, מתעלה מעל גבולות. נפתח דווקא בזה המובא שני, והוא המצומצם יותר בתחולתו: 'שלא להטיל מחלוקת בין השבטים, שלא יהא זה אומר: "בארצי נתנה תורה", וזה אומר: "בארצי נתנה תורה"'. מיקומו של מתן תורה במדבר, מחוץ לארץ ישראל הנושבת ולנחלותיהם של שבטי ישראל, יש בו כדי למנוע את הפיכתה של התורה מעין נכס שבטי-פרטי, שבו זכות בלעדית, או למצער זכות בכורה ועדיפות, לאחד השבטים על פני רעיו. התורה נעשית כך אפוא קניינה של האומה בכללותה, מבלי כל הבחנה בין שבט לשבט - ונוכל להרחיב ולומר, בין עדה לעדה, בין משפחה למשפחה. אך ההסבר המובא ראשונה במכילתא שם למיקום נתינת התורה במדבר הסבר מרחיק לכת עוד יותר: 'שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר, לפי שניתנה תורה בארצו [של ישראל] לפיכך לא קיבלנו עלינו'. התורה מופנית לפי ההסבר הזה אל האנושות בכללותה, אף מעבר למעגלו של כלל ישראל; ונתינתה מחוץ לארץ ישראל, במדבר הפתוח לכל, מבטאת את היותה מיועדת לכל, לכל אומה ולכל אדם. והדבר אף מפורש עוד שם בהמשך: 'בשלשה דברים נמשלה תורה, במדבר באש ובמים: לומר לך, מה אילו חינם [כלומר, נגישים, ניתנים להשגה בלתי אמצעית] אף דברי תורה חנם לכל באי העולם' וכן במקבילה (מכילתא בחדש, א [עמ' 205]): 'שאילו נתנה תורה בארץ-ישראל היו אומרים להן לאומות העולם אין לכם חלק בה. אלא נתנה תורה במדבר [...] כל הרוצה לקבל יבוא ויקבל'. כפי שהראה מנחם הירשמן, יש במאמרים אלה ביטוי מובהק לזרם 'אוניברסליסטי' בספרות התנאים, שעל פי המחזיקים בו 'גם לאומות העולם יש חלק בתורת ישראל'.¹

לעומת המכילתא המסבירה את מתן תורה במדבר כביטוי לאופייה פורץ הגבולות והכל-כולל של התורה ברמה קולקטיבית - בין-שבטית או אף בין-לאומית - בפסיקתא דרב כהנא (בחדש, כ [עמ' 218 - 219]) מושם הדגש על הרמה האינדיבידואלית, על היחיד בבואו ליטול חלק בתורה: 'מפני מה ניתנה במדבר סיני, ללמדך שאם אין אדם מבקר [=מפקיר] עצמו כמדבר הזה אינו זוכה לדברי תורה'. הצלחתו של אדם לסגל לעצמו את התורה תלויה בפעולת הכנה נפשית תובענית ביותר: עליו 'לבקר (להפקיר) עצמו כמדבר הזה' על מנת שיעלה הדבר בידו, וכלשון המקבילה בתנחומא (במדבר, ו): 'כל מי שאינו עושה עצמו הפקר אינו יכול לקנות את התורה'. מהי משמעותה של קביעה-הנחייה חריפה זו? דומה כי באה להורות על ענווה גדולה שבה על האדם לדבוק, על התנערותו מכל שמץ של יוהרה וזחיחות דעת, כתנאים מקדימים הכרחיים לדבקותו בתורה - וזאת ככל הנראה כדי שלא תיראה התורה שיילמד בעיניו כנכס פרטי שלו, ובכך יתערער אופייה האינסופי, החורג מתיחום של 'שלי שלי, שלך שלך', וכלשון הפסיקתא שם: 'מה המדבר אין לו סוף כך היא התורה אין לה סוף [...] וכשם שאין לה סוף כך אין למתן שכרה סוף'. הדברים מעלים על הדעת את פתיחתה של תפילה אישית קצרה המיוחסת לאמורא מר בריה דרבינא (בבלי ברכות יז, ע"א), והנאמרת על ידינו בחתימתן של תפילות הלחש: 'אלהי נצור לשוני מרע [...] ונפשי כעפר לכל תהיה, פתח לבי בתורתך, ובמצותיך תרדף נפשי', וכן את האמור במסכת אבות ב, יב: 'התקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך'.

בתלמוד הבבלי מצאנו מאמר מעין זה הנתלה בלשון הכתוב בתיאור תחנותיהם של בני ישראל במסעותיהם במדבר: 'וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה' (במ' כא, יח); מאמר זה מובא בשם האמורא רב מתנה (שמא על שום שמו הפרטי?): 'אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו'. אף כי לא מצאנוה במדרשי האגדה הארצישראליים, מסתבר כי דרשה מעין זו מהדהדת בקומפוזיציה פייטנית קדומה, הקדושתא לחג השבועות 'אברות איומה',² שבה מתוארת כך הליכתה של כנסת ישראל לקבל את התורה:

בְּחדֶשׁ צֵאתָהּ יָצְאָה לַמִּדְבָּר / כִּי מַתָּנָה [=התורה], מִמִּדְבָּר נְתוּנָה

משמעה של אותה נתינה 'ממדבר' מתחוורת בהקבלה לאופן שבו מוסברת שם בהמשך הבחירה בהר סיני לתת עליו את התורה, דווקא על שום צניעותו ונמיכות רוחו:

זֶה הַר סִינַי הִשְׁפִּיל גַּאֲוָה / בּוֹ חָן כָּבוֹד וְתָמַךְ כָּבוֹד

בסופה של אותה יצירה פייטנית קדומה מתגלה קישור ייחודי ומעניין בין לשון 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע' המפורסם, האמור במתן תורה (שמ' כד, ז) לבין לשון 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְצַּלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' האמור בבריאת האדם (בר' א, כו):

דִּבֵּר [הקב"ה]: נַעֲשֶׂה אָדָם, / לְפָאֲרֵנִי בְ'נַעֲשֶׂה' לְכַבְּדֵנִי בְ'נִשְׁמַע'

ב'דרשה' מיוחדת זו מתגלם כמדומה הממד האוניברסלי, הכלל-אנושי, הכרוך בתורה שניתנה לישראל: מתן תורה לישראל ובריאת האדם בצלם כמו נכרכים כך זה בזה לבלי הפרד. פייטנים קדומים כיניי ואלעזר בירבי קליר, הטעימו ממד זה ביצירותיהם לחג השבועות, בקשרם מיניה וביה את הדיבר הששי, 'לֹא תִרְצָח' להיותו של אדם, כל אדם, ברוא ('מְרֻוקָּם') בצלם האל הבורא:

לֹא תִרְצַח וּתְאַבֵּד יְצוּר / נוֹצַר בְּצֶלֶם צוּר [...]

לֹא תִרְצַח צֶלֶם כָּל יְצוּר / וְהוּא מְרֻוקָּם כְּצוּר³

לֹא תִרְצַח מְרֻוקָּם בִּדְמוּת נֶפֶשׁ / נֶפֶשׁ תַּחַת נֶפֶשׁ [...]

לֹא תִרְצַח פִּירְצַת בָּשָׂר וָדָם / צֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם⁴

1. ראו: מ' הירשמן, תורה לכל באי העולם, תל-אביב 1999, בייחוד עמ' 24, 37 - 42.

2. ראו: ע' פליישר, 'לקדמוניות הקדושתא, קדושתא קדם-יניית ליום מתן תורה', הספרות ב (תש"ל), עמ' 390 - 414; וכן: ש' אליצור, שירהּ של פרשה, ירושלים תשנ"ט, עמ' 126 - 130.

3. ראו: מ' זולאי, פיוטי יניי, ברלין תחר"ץ, עמ' שסט-שע.

4. ראו: ש' אליצור, ר' אלעזר בירבי קליר: קדושתאות ליום מתן תורה, ירושלים תש"ס, עמ' 196.

ד"ר יהושע גרנט מלמד באוניברסיטה העברית בירושלים והוא עוסק לאחרונה בחקר גלגולי ספר יונה ביצירות שיר מימי הביניים.

 

 

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם.

 (במדבר א , ב)

 

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם.

(שמואל ב כד, ב)

 

האם חטא דוד?

...והנה החטא היה בזה המספר לפי מה שאחשוב כי זה יורה על שדוד היה שם בשר זרועו בבטחו על רוב העם, ולא היה ראוי שיבטח כי אם בשם יתברך לבדו. ועוד כי התורה ציוותה שבפקוד אותם יתנו איש כופר נפשו למנות מה שיתנו לו 'ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם' כמו שבארנו בפרשת כי תשא.

(רלב"ג שמואל ב; שם, א)

 

...ומפרטי הפרק (שמואל ב כד) הלוא נראה שהמפקד הזה לצורך צבאי הוא, שהרי המפקד הוטל על "יואב שר החיל" ועל שרי החיל, והנמנים היו רק "איש חיל שולף חרב" ואם ישאל השואל - הן לא אסרה תורה השתדלות האדם ומאמציו במלחמת הקיום, ולהפך דורשת היא מן האדם עשייה ופעילות וחריצות והשקעת כוחו ואונו ורוחו בשמירת החיים ובהארכתם וביישוב עולם, וצבא להגנת העם והארץ מפני אויביו הן בכלל כל אלה הוא, ומה הייתה טענת רלב"ג (ואברבנאל)...?

כללו של דבר: אין הצבא והחיל אלא כלי הנצרך לשעתו ובעת הצורך, אך אין הוא כלי להתגאות בו ואינו ערך כשלעצמו.

(מתוך עיונים בספר במדבר לפרופ' נחמה ליבוביץ ז"ל, עמ' 22)

 

וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.

(הושע, ב, כ-כא - מתוך ההפטרה לפרשת במדבר)

 

בצדק ובמשפט - שתתנהגו בהן

ובחסד וברחמים - שיבוא לך מאתי על ידיהם. באברהם אבינו כתיב (בראשית יח) 'כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' לעשות צדקה ומשפט' וכנגדן נתן לבניו חסד ורחמים מאת הקב"ה, שנאמר (דברים יג) 'ונתן לך רחמים ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד' (שם /דברים/ יז).

פסקו מן הצדקה והמשפט כמו שנאמר (עמוס ה) 'ההופכים ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו' אף הקב"ה אסף מהם החסד והרחמים, שנאמר (ירמיה טו) 'כי אספתי את שלומי מאת העם הזה את החסד ואת הרחמים' וכשיחזרו לעשות צדקה ומשפט, שנאמר (ישעיה א) 'ציון במשפט תפדה וגו'' הקב"ה מוסיף עליהם רחמים וחסד ועושה אותן עטרה לארבעתן ומושיבן בראשן.

(חסר מקור)

 

קבלת התורה מתוך הכרעה אישית - "שלא על-מנת לקבל פרס"

...לכך לא קבלו ישראל את התורה תכף אחר קריעת ים סוף, כי אם היו מקבלים אחר קריעת ים סוף, היה נראה כעל מנת לקבל פרס מחמת גודל הנסים שנעשו לכם, לכך הם מקבלים את התורה. לכך המתין להם הקב"ה מעט ובינו לבינו שכחו מעט הנסים שנעשה להם, כמאמר הכתוב "ולא היה מים לעדה וילונו" ואחר-כך קבלו התורה ואמרו נעשה ונשמע, מוכח שקיבלו התורה רק מחמת אהבת התורה.

(מתוך "קדושת לוי" לרבי לוי יצחק מברדיטשוב)

 

וכל העם רֹאים את הקולת ואת הלפידם ואת קול הֹשֹפר ואת ההר עשֵן וירא העם וינֻעו ויעמדו מרחֹק.

(שמות פרק כ, ט"ו)

 

העם היו רואים ואינם קולטים את תוכן הדברים ומשמעותם, לכן מיד לאחר ההתגלות הגדולה בא הביטוי הנוסף: "וירא העם וינֻעו ויעמדו מרחק" - "אפשר לראות ולנוע, ואף על פי כן - לעמוד מרחוק".

(מדברי רבי מנחם מנדל מקוצק מובא ב"שיחות על חגי ישראל ומועדיו" לפרופ'. י. ליבוביץ)

 

ומה עניין רות אצל עצרת (חג השבועות)?

ללמדך שלא ניתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני.

(ילקוט שמעוני רות)

 

מפני שכתוב בו בתחילת קציר שעורים והוא זמן קציר.

(אבודרהם)

 

מפני שאבותינו לא קיבלו את התורה ולא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים, ורות גם היא נתגיירה.

(אבודרהם)

 

בפרשת המועדים (בפרשת אמור) כתוב "ובקוצרכם את קציר ארצכם... לעני ולגר תעזוב אותם, מיד אחר פרשת שתי הלחם שמביאים בשבועות, ואותם קיים בועז ואמר "שול תשולו"..ורות היתה ענייה וגיורת, לכך קורין רות בו ביום.

(הלבוש ע"פ 'המועדים בהלכה' לרב זוין)

 

"ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אשר באת לחסות תחת כנפיו"... בא וראה כמה גדול כחן של צדיקים וכמה גדול כחה של צדקה וכמה גדול כחן של גומלי חסדים, שאין חסין לא בצל שחר ולא בצל כנפי ארץ ולא בצל כנפי שמש ולא בצל כנפי חיות ולא בצל כנפי כרובים ולא בצל כנפי שרפים, אלא בצל מי שאמר והיה העולם, שנאמר (תהלים ל"ו) "מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון.

 (רות רבה פרשה ה)