וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם

וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח. (ויקרא כה, יח)

וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם...

וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד. (ויקרא כו, ה-ו)

 

 

 

וישבתם על הארץ לבטח - שבעון שמיטה ישראל גולים שנאמר (ויקרא כו) 'אז תרצה הארץ את שבתותיה' והרצת את שבתותיה, ושבעים שנה של גלות בבל כנגד שבעים שמטות שבטלו היו.

(רש"י שם, שם)

 

ועשיתם את חקותי כו' וישבתם לבטח עליה - כי יש שני שנאות להלאום, האחת מצד שנאת הדת המפרדת בין העמים, והשנית מצד שנאת הקנאה מהעושר והמעלה, לכן אמר 'ועשיתם את חקותי כו'', כי כשתשמרו התורה בכלל, תסוכך ההשגחה עליהם, שלא יהיה עליהם שנאת הדת, 'ואכלתם לשבע כו'', שאז לא יהיה עליכם שנאה מצד הקנאה כי תהיו מלאים כל טוב ולא יחמוד איש את ארצך. ודו"ק.

וזה ג"כ אמר יחזקאל סוף סימן כ"ח 'ונקדשתי בם לעיני הגוים וישבו על אדמתם כו' וישבו עליה לבטח', זהו שלא יפחדו מפני שנאת הדת, ובנו בתים ונטעו כרמים ויהיו עשירים מלאים כ"ט וישבו לבטח, שלא יפחדו משנאה מפני הקנאה מהעושר. ודו"ק.

(משך חכמה שם, שם)

 

ונתתי שלום בארץ - שמא תאמר הרי מאכל הרי משתה, אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר אחר כל זאת, "ונתתי שלום בארץ", מכאן שהשלום שקול כנגד הכל. בתורת כהנים. דאם לא כן "ונתתי שלום" למה לי, הרי כבר כתוב "וישבתם לבטח בארצכם" ואין זה אלא בזמן השלום, אלא להודיעך שהשלום שקול כנגד הכל, שאם אין שלום, אין כלום.

(מזרחי ויקרא כו ו)

 

 

וישבתם בטח?

פנחס לייזר

לפני קצת יותר משבועיים, חגגנו את יום העצמאות ה-68 למדינת ישראל. לפני יומיים הדליקו מדורות ל"ג בעומר - תאריך שזכה לפופולריות רבה וליום חופש במערכת החינוך , ובעוד כ-10 ימים יחול 'יום ירושלים', המציין את אחד מציוני הדרך המרכזיים בתולדות המדינה: מלחמת ששת הימים. בכל אחד מתאריכים אלו בלוח השנה העברי יש הקשר "משיחי".

אין להתכחש לעובדה שקיומה של מדינת ישראל ונגישותם של מקומות בעלי חשיבות היסטורית יצרו אצל כל יהודי תחושה של גאווה וגם של ביטחון. כמו-כן, כאשר לפני 49 שנים הודיע מוטה גור, אז מפקד חטיבת הצנחנים "הר הבית בידינו", היתה אווירה של התרוממות רוח בארץ וגם בתפוצות. לל"ג בעומר נקשרו במסורת האגדית והמיסטית משמעויות המתייחסות לרבי עקיבא ולתלמידיו, לבר כוכבא, ולרבי שמעון בר יוחאי.

דומני שמוקדם עדיין, מבחינה היסטורית, להעריך את משמעותם של האירועים בני זמננו "לדורות"; כמו-כן, כמדומני שאין ביכולתנו לפענח את תכניותיו של הקדוש ברוך הוא לגבי גאולת ישראל וביאת המשיח, וזאת בניגוד לגישות תיאולוגיות המנסות לקרוא סימנים אלו או אחרים כמבשרי אחרית הימים, ובניגוד לגישות חרדיות קיצוניות הרואות בהקמתה של מדינת ישראל מרד נגד הקב"ה.

מנקודת מבט זו, שאלת הביטחון לגבי ישיבתנו בארץ היא בוודאי רלוונטית. האם קיימת הבטחה בלתי מותנית "שנשב לבטח בארצנו", מעין 'תעודת ביטוח אלוקית'?

הפרשה הנקראת בשבת זו מתייחסות לשאלת ה'הביטחון' של ישיבתנו בארץ, אך השורש 'בטח' מופיע לראשונה בסיפור הטבח (חילופי אותיות?) שעשו שמעון ולוי באנשי שכם, וזו לשון המקרא:

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח, וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. (בראשית לד, כה)

לעומת זאת, בפרשות 'בהר' ו'בחקותי', ההבטה היא שנשב 'לבטח' בארצנו:

וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח. (ויקרא כה, יח)

וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ. (ויקרא כה, יט)

וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. (ויקרא כו, ה)

לעומת פרשתנו, בפרשת ראה, ההבטחה היא שנשב 'בטח':

וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח. (דברים יב, י)

האם ניתן ללמוד משהו מההבדל בין 'בטח' לבין 'לבטח'? יתרה מזו, האם ההתבוננות בהבדל עשויה לסייע לנו בהבנת ההבטחה האלוקית לגבי הביטחון של ישיבה בארצנו?

בסיפור הטבח בשכם, חלוקים הפרשנים לגבי הבנת המילה 'בטח'. רש"י מייחס את תחושת הביטחון לבני יעקב:

בטח - שהיו כואבים. ומדרש אגדה: בטוחים היו על כֹּחו של זקן.

ביטחונם נבע, לפי פירושו הראשון, מיתרונם על אנשי שכם שנימולו. לפי הפירוש המדרשי, נבעה תחושת הביטחון מכוח תפילתו של אברהם אבינו. לעומתו, פרשני פשט רבים (אונקלוס, רשב"ם, שד"ל ורג'יו) מייחסים את תחושת הביטחון לאנשי שכם, וזו לשון שד"ל:

ויבֹאו על העיר בטח: שהיתה יושבת לבטח, וכן כל בטח שבמקרא על היושבים נאמר (רשב"ם) וכן תירגם אנקלוס דיתבא לרוחצן. וכן הירושלמי דהוה יתבא לרוחצה, אבל רש"י והמדרש (בראשית רבא פ', ט') פירשו בטח על שמעון ולוי.

אנשי שכם הרגישו בטוחים; האם תחושת הביטחון נבעה משאננות יתר, האופיינית לאנשים היושבים בעירם, על אדמתם? האם יש להסביר אותה על ידי האֵמון שרכשו כלפי יעקב ובניו שהבטיחו להם 'להיות עם אחד' בתנאי שימולו כל זכר? מכל מקום, התברר בדיעבד שלא היה להם על מה לסמוך.

לגבי לשון התורה בפרשת ראה, מפרש הנצי"ב ב"העמק דבר":

וישבתם בטח' - לא תחושו עוד לשדים ומזיקים הנמצאים במדבר, על כן 'והיה המקום...

מדובר כאן, לפי פירוש זה, בתחושת ביטחון של עם הנמצא על אדמתו, שאיננו חרד מפני חוסר הוודאות המאפיינת את חיי המדבר. כך עולה כנראה גם מדברי רבי אברהם אבן עזרא:

והאמת שפירוש מנוחה - והניח לכם, והנחלה - וישבתם בטח.

יתכן, אם כן, שעם היושב על אדמתו, שניצח את אויביו, מרגיש תחושה בסיסית של ביטחון, כאשר הרגשה זו נובעת מעצם הישיבה על האדמה, המעניקה ליושבים עליה תחושה של שורשיות. תחושה טבעית זו איננה ייחודית לעם זה או אחר; היא נחלתו של כל עם היושב על אדמתו ומושרש בה. יש להבין את "וישבתם בטח" כראיית הקשר לארץ כדבר טבעי ומובן מאליו. כאמור, לעומת "וישבתם בטח" המופיע גם בסיפור שכם וגם בדברים, מופיע בפרשו "בהר" ו"בחקותי" המונח "וישבתם לבטח".

הרש"ר הירש (כה, יח-יט) מבחין בין "וישבתם בטח" ולבין "וישבתם "לבטח", וזו לשונו:

וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח - זה הביטחון המדיני כלפי חוץ.

וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ - תהיו בטוחים בפריחה פיסית בפנים.

וישבתם 'לבטח' - לא נאמר כאן 'וישבתם בטח', אלא 'לבטח': עצם הישיבה, אופן ישיבתנו בארץ יהיה לנו לביטחון, יעניק לנו ביטחון; הוא יגרום, שלא נהיה זקוקים להגנה מפני אויבים ולא לאמצעי ביטחון כנגד שידפון. וכן 'ואכלתם לשבע': דרך אכילתנו תביא לידי ברכת השובע. זאת, אם נסדיר את ישיבתנו ואת אכילתנו על-ידי המשפטים והחוקים.

על הארץ - עליה: הארץ "תישא" אותנו - בניגוד אל "ותקיא הארץ את יושביה" (לעיל יח, כה).

לפי קריאה זו, נוכל לקרוא את פסוקים יז, יח ויט כיחידה אחת: פסוק יז אוסר עלינו את האונאה - ולפי פירוש חז"ל, דווקא אונאת דברים. את פסוק יח יש לקרוא כיחידה אחת: הישיבה לבטח מוגדרת על ידי אופן ישיבתנו בארץ, כלומר על ידי התנהגותנו בה וכלפיה. מפסוקים אלו, ומכל הפרקים של פרשות אלו, עולה בבירור שאיננו עוסקים כאן בהבטחה בלתי מותנית, אלא בברית.

יתכן שתחושה טבעית, ארצית, של "לשבת בטח" נחוצה כשלב ראשון של קשר לארץ; במובן זה, איננו שונים מכל עם היושב על אדמתו, הזקוק ליציבות מינימלית כדי לחוש ביטחון בסיסי. היו תקופות ארוכות בהיסטוריה היהודית שתחושה טבעית זו נמנעה מאתנו. גם הורינו חוו תחושה קיצונית של חוסר ביטחון קיומי בתקופת השואה ולרוב, קיומה של מדינת ישראל שינה באופן משמעותי את תחושת הביטחון של היהודים בעולם. אמנם, דא עקא: לעתים, נפגעים יהודים בעולם גם בגלל זיהויים והזדהותם עם מדינת ישראל, אך אין זה עומד בסתירה לתחושה הקיומית השונה.

יחד עם זאת, "לשבת לבטח" איננו דבר מובן מאליו, המתרחש באופן אוטומטי. ההבטחה 'וישבתם על הארץ לבטח' מותנית בקיום הברית ותלויה במידה רבה באופן שבו אנו מנהלים את חיינו בארץ: האם איננו משועבדים לאדמה, או לכל רכוש אחר ושוכחים שאינה בבעלותנו המוחלטת ('כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי')? האם זוכרים אנו לא להונות את עמיתנו וגם את הגר, את הפליט (כי אתם ידעם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים) ? האם מקפידים אנו לא להלוות בריבית, האם מודעים אנו לזכויות העובדים, או שמא יש לנו פיתוי לשמר מעמד של עֲבָדים?

רבים תולים את זכותנו על הארץ בהבטחה אלהית, אך שוכחים לציין שקיום ההבטחה מותנה בקיום הברית, כפי שעולה בבירור מפרשתנו.

האם קיים איזון נכון בין המאמצים המושקעים ב"ביטחון" לבין חשיבה על קיום משמעותי של הברית המתחייבת מישיבתנו בארצנו, במדינה ריבונית?

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג

 

 

זכות אבות וברית אבות

אחרי ההתראה על החורבן ועל הגאולה, נאמר: "וזכרתי את בריתי יעקוב, ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר, והארץ אזכר"...: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים לכלתם, להפר בריתי אתם, כי אני ה' אלהיהם. וזכרתי להם ברית ראשונים, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלהים, אני ה'."

נתבונן בפסוקים אלו: אמור שה' זוכר את הברית, ולא נאמרה מלה ולא חצי-מלה על מה שיארע. הברית זכורה בתודעת ה' "זוכר הברית". והפסוקים האלו מקובלים בתודעה האמונית הרווחת והעממית כהיתלות בזכות אבות: "וזכרתי את בריתי אברהם אזכר, והארץ אזכר" - יש לנו זכות אבות.

אבל כל הנתלים בזה מתעלמים מכך שחכמינו, דנים בשאלה: "מאימתי תמה זכות אבות?" (שבת נ"ה, ע"א)... ודעת גדולי האמוראים היא, שזכות אבות תמה מכבר. בזכות אבות השגנו את הארץ הזאת, ובעוונותינו הפסדנו אותה... גם בעלי התוספות מקבלים עובדה זו כפשוטה :אין עוד זכות אבות. אלא, שרבינו תם מציין, שאם זכות אבות בטלה - ברית אבות לא בטלה, ועליה מעיד הכתוב שהיא קיימת ועומדת. את המושג ברית, אפשר לפרש בשני כיוונים. אם בפרשת "נח", אחרי המבול , ה' כורת ברית שלא יחזור המבול, והקשת היא אות הברית, הסימן שסדרי הטבע לא ישתנו - הרי ברור שבמקרה זה הברית היא הבטחה אלהית. הטבע עצמו אינו מחוייב לשום דבר ואיננו יכול להתחייב לשום דבר.

אבל יש ברית שהיא עניין דו-צדדי... ואנחנו מבינים שרבנו תם מבין את מושג הברית במובן השני הזה. ברית בין ישראל ואלהיו או שמא נאמר בין אלהי ישראל ועמו, קיימת ועומדת משום שהצד האחד הוא זוכר הברית. אבל אם הברית מקויימת, תלוי גם בצד השני.

 (ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 83-84)