אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם

וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד

 וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם

 וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם

וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם.

 

 

'והתהלכתי בתוככם'

אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תיראו ממני, תלמוד לומר 'והייתי לכם לאלהים.'

(רש"י ויקרא כו , יב)

 

מצד אחד: "ונתתי משכני בתוככם" - דבר המעיד על משהו סטטי קבוע ועומד, ומאידך: "והתהלכתי בתוככם" - ביטוי שיש בו מן הדינאמיות, ועל זה אומר רבנו עובדיה ספורנו, הפרשן מתקופת הרנסנס, דברים מעניינים, שמשמעותם אקטואלית ממש לימינו וכדאי שנהרהר בהם.

ספורנו עומד על כך שהתורה נקטה בלשון 'והתהלכתי בתוככם' ולא אמרה 'והלכתי בתוככם', ועל כך הוא מוסיף:

"עניין המתהלך הוא ההולך אנה ואנה לא אל מקום אחד בלבד; אמר אם כן אתהלך בתוככם, כי לא אל מקום אחד בלבד ירד שפע הכבוד כמו שהיה במשכן ובמקדש, כאומרו: 'השמים כסאי והארץ הדום רגלי... ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי'."

זוהי אם כן המשמעות של המונח להתהלך, כלומר אין מקום מסוים שהוא קדוש, והתורה איננה טריטוריאלית, ודבר זה צריך להיאמר נגד הפטישיזציה (הערצה אלילית) של הארץ וכאילו התורה נועדה לארץ, כאשר למעשה ההפך הוא הנכון, והארץ היא שנועדה לקיום התורה.

 (י.ליבוביץ: 7 שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 598)

 

 

" כי לי בני ישראל עבדים - ולא עבדים לעבדים"

רונן אחיטוב

בעולם המודרני מקובל להתייחס לעבדות כאל תופעה פרימיטיבית ומגונה. עצם השעבוד של אדם נתפס כחילול כבוד האדם, שנולד להיות בן חורין. ברוח זו נתפס גם סיפור יציאת מצרים כמאבק בעבדות וכדגם לתנועת שחרור העבדים וביטול העבדות.

גישה זו עמדה מאחורי המאבקים החברתיים הגדולים לביטול העבדות במאה ה-19, ומאחורי האידיאולוגיה הליברלית השולטת בעולם היום. העבדות נתפסת כתופעה ארכאית, והדימוי של העבד הוא כשל אדם אומלל וחסר אונים, הראוי להגנה ולשחרור. בעולמנו רגילים לגנות תופעות חברתיות על ידי כינויין "עבדות", וכך מנסים לעורר את הדחף לשחרר את ה"עבדים".

עיון במקרא ובספרות חז"ל מורה שבעבר לא נתפסה העבדות כתופעה כה מגונה. לא כל העבדים היו מדוכאים; אחדים מהם זכו ליחס הוגן, ורבים מהם אהבו את אדוניהם. כך, למשל, מתואר האדון הנאור בספר דברים (טו, טז), המביא את עבדו למצב "כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ". עבדים רבים ראו בעבדותם ערך ויעוד, ושרתו את אדוניהם "שלא על מנת לקבל פרס" (ראה אבות א ג). מוכרים לנו סיפורים על עבדים בעלי רכוש, ומהם אף שהיו בעלי עבדים משלהם, כגון ציבא עבד בית שאול (שמואל ב ט). מנהג ההסבה בליל הסדר, שהוא "דרך חירות", מכונה כך כי אין אפשרות לקיימו כראוי ללא סיוע של עבדים.

הגישה לעבדות כאל תופעה נורמלית ולגיטימית אפשרה שימוש בה כדגם ליחסים שבין אדם למקום. כינוי של כבוד לגדולי הצדיקים הוא "עבד ה'" (ראה ספרי דברים כז), ועם ישראל כולו נתפס כעבד לקב"ה. עבדות זו היא המונעת את עבדותו של אדם מישראל לחברו, כנאמר בפרשתנו (כה, לט-מד)

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד: כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ: וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב: כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד: לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ: וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה."

אין העבדות אסורה ככלל, אך עבדי ה' משועבדים לו, ולכן אינם יכולים לעבוד אדם. לא מדובר בערך הומניסטי, אלא בערך דתי. כתוצאה מכך, אין במקורותינו העתיקים קריאה לשחרור כל העבדים, אלא הצגה של עם ישראל - ושלו בלבד - כעם של בני חורין. חירות זו אינה פריקת עול, אלא היא החלפת עול אדם בעולו של האל.

העבדות הלאומית לקב"ה משמשת בפרשתנו, כמו בפתיחת עשרת הדברות (שמות כ ב), כבסיס לדרישה של האל לציות, לנאמנות ולקיום מצוותיו (כה,נה-כו,ב)

"כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ, אֲנִי ה'."

תפיסה זו של היחסים בין העם לאלוהיו משמשת יסוד למדרש נועז של חז"ל (ספרי במדבר קטו):

"והלא כבר נאמר "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", ומה ת"ל "אני ה' אלהיכם" עוד?

כדי שלא יהו ישראל אומרים: מפני מה צונו המקום, לא שנעשה וניטול שכר? לא עושים ולא נוטלים שכר!

כענין שאמרו ישראל ליחזקאל, שנאמר "יצאו אלי אנשים מזקני ישראל וישבו לפני" (יחזקאל כ א). אמרו לו: יחזקאל, עבד שמכרו רבו, לא יצא מרשותו? אמר להם הין. אמרו לו: הואיל ומכרנו המקום לאומות העולם - יצאנו מרשותו!

אמר להם: הרי עבד שמכרו רבו על מנת לחזור, שמא יצא חוץ לרשותו?"

הגלות משמשת כאן בעיני זקני העם כיסוד המבטל את העבדות לה', שהרי נמכרנו לאומות העולם, וכשם שיציאת מצרים מחייבת ומשעבדת אותנו למקום, כך הגלות משחררת אותנו מעולו. תשובתו של יחזקאל מבוססת על הבטחת הגאולה, והיציאה מן הגלות. יציאתנו לגלות היתה זמנית, ולכן נשארנו עבדי האל גם בה.

בימינו יש המהפכים את היוצרות, ורואים בגלות מקור לשעבוד לאל, והקושרים את החירות הלאומית לפריקת עול מצוות. לאלה אומר יחזקאל "והעולה על רוחכם היה לא תהיה" (יחזקאל כ לב). אין חירות ישראל בארצו ערך כשלעצמו, אלא כמכשיר לקבלת עול המצוות.

החיים היומיומיים שלנו אינם בשום אופן חיי חירות גמורה. כל אחד מאיתנו נתון בסד של מחויבויות רבות, למשפחתו, לעבודתו ולערכיו. לא תמיד מחויבויות אלו נעימות וקלות, אבל אין אנו מעלים בדעתנו לדרוש שחרור וחופש גמורים מהן.

הגישה המכירה בעבדות, והמסדירה אותה כמערכת של זכויות וחובות, מונעת ניצול אכזרי מצד אחד, ואשליות של שחרור ופריקת עול ניהיליסטית מאידך.

דר' רונן אחיטוב ממצפה נטופה הוא חבר המדרשה באורנים.

 

 

"אין לעבוד אבנים"

'ואבן משכית לא תתנו בארצכם' - במה דברים אמורים; בשאר הארצות, אבל במקדש מותר להשתחוות על האבנים, שנאמר 'בארצכם' - בארצכם אי אתם משתחווים על האבנים, אבל אתם משתחווים על האבנים המפוצלות במקדש. ומפני זה נהגו כל ישראל להציע מחצלאות בבתי כנסיות הרצופות באבנים או מיני קש ותבן, להבדיל בין פניהם ובין האבנים ואם לא מצא דבר מבדיל בינו ובין האבן, הולך למקום אחר ומשתחווה או שוחה על צדו ומטה, כדי שלא ידביק פניו באבן.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודת כוכבים ו, ז)

 

השמיטה כחוויה שוויונית של אמונה המעודדת שלום

"ושבתה הארץ שבת לה'': שתהיה הארץ בטלה מכל מלאכת אדם בשנה השביעית... 'ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ'  ...לכך ציוותה התורה מצווה זו, שיהיו כל מיני הממשלה ואדנות שבתחתונים בטלים בעבודת הארץ, כדי שיתבונן האדם בלבו, כי אין עקר האדנות והממשלה, אלא לאדון הכל ברוך הוא.

(רבינו בחיי ויקרא כה , ב)

 

'מקץ שבע שנים': כי שנת השמטה גורם גם כן ההקהל והשלום על ידי שלא יזרע ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו, כי אינו רשאי להחזיק בתבואת שנת השבע כבעל הבית, וזה בלי ספק סיבת השלום, כי כל דברי ריבות נמשכין ממידת שלי שלי זה אומר כולה שלי, וכל זה אינו כל כך בשנה השביעית כי ב'קום ועשה' אין הכל שווים, אבל ב'שב ואל תעשה' הכל שווין, וזה באמת עניין השלום...

(כלי יקר דברים לא, יב)

 

האם הגאולה הכרחית או מותנית?

רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה נגאלין, ואם לאו, אין נגאלין.

אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה, אין נגאלין? אלא הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב.

(בבלי סנהדרין צז, ע"ב)

 

התורה, כשהיא אומרת לנו את ההבטחה הגדולה "וזכרתי את-בריתי", ושגם בהיותנו בארץ אויבינו אין ה' שוכח את הברית - אין היא מבטיחה לנו גאולה, משום שזכות אינה קיימת. כדי שהברית, הקיימת בכוח, תהיה לה תוצאה בפועל, דרוש מעשה מבעל-הברית השני. ובעל-הברית השני זה אנחנו.

גם זה צריך להיאמר כנגד אותה אמונה אלילית, הרווחת גם בקרב הציבור הרואה את עצמו כבעל אמונה בה' ובתורתו: שמובטחת לנו גאולה ללא תנאי. יש מאמר מדרשי מפורש: "שלשה ניתנו על תנאי - ארץ ישראל בית המקדש ומלכות בית-דוד". ללא תנאי ניתנה התורה (וכהונת בית אהרן).

(מתוך הערות לפרשיות השבוע לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, עמ' 84-85)

 

התיקון לחורבן הבית ושלום ירושלים כרוכים באהבת השלום ורדיפה אחריו

אמר רבי יהושע בן לוי: אמר להם הקב"ה לישראל אתם גרמתם להחריב את ביתי ולהגלות את בניי. היו שואלים בשלומה, ואני מוחל לכם. מה טעם "שאלו שלום ירושלים" (תהלים קכב) ואומר (ירמיה כט) "ודרשו את שלום העיר" ואומר (תהלים קכב) 'יהי שלום בחילך' ואומר (שם קכב) "למען אחי ורעי וגו'" ומי שהוא אוהב שלום ורודף שלום ומקדים שלום ומשיב שלום, הקב"ה מורישו לחיי העולם הזה והעולם הבא (שם לז) וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום.

 (מסכת דרך ארץ זוטא פרק השלום, משנה טו)

 

...ולעולם הבא, כשיחזיר הקדוש ברוך הוא את הגלויות לירושלים, בשלום מחזירן, שנאמר: "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך" (תהל' קכב, ו). וכן הוא אומר: "הנני נוטה אליה כנהר שלום" (ישעיה סו יב).

(מדרש תנחומא צו סימן ז)

 

 

...השלום איננו רק דבר של נטייה מוסרית, עבודת-השלום היא עבודה קולטורית תדירה, רוממה ואדירה, עבודה שצריכה להפנות אליה תמיד את כל הכוחות היותר פוריים שבאומה. אנו צריכים לשום אל לב: מה יהיה האחרית מכל הפירודים ההולכים ומתרבים, המפלגות הפדרציות והפרקציות, האגודות והמניינים, הזרמים והבמות, אם לא ימצא לנו תל-תלפיות אחד שישא את הדגל הכללי של האומה ויעסוק בלא- הרף בכל התעמולות היותר רצויות בעבודת אחדות האומה, השויית המחלוקת והתקשרות-השאיפות. כשם שאנו מכירים ומאמינים שתשועת ישראל תבוא על-ידי התחלה של קץ-המגולה, שנעשה אנו בכח אשר נתן לנו ה' לעשות חיל, לרכוש את הארץ, לגאול אותה לעבדה ולבנותה, לכבש אותה בכיבושים קולטוריים ומעשיים, כן עלינו לדעת יותר ויותר, כי רוח ה' אשר על אליהו, להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, לעשות שלום בעולם, להשוות את המחלוקת (מסכת עדיות), צריכה להתגלות גם בפעולה נפשית שלנו, פעולת האומה כולה, על-ידי כוחותיה היותר טובים, תלמידי-חכמים המרבים שלום בעולם.

 (מתוך מכתב אל נציגי המזרחי בקונגגרס הציוני, אגרות הראי"ה לרב קוק זצ"ל , אגרת תקעא