וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם

וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח. ((ויקרא כה)

 

 

"וְלֹא תוֹנוּ... וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח" - הישיבה בארץ לבטח תלויה בקיומה של חברה מתוקנת.

רבי עשה סעודה לתלמידיו. הביא לפניהם לשונות רכין ולשונות קשין. התחילו בוררין את הרכין ומניחין את הקשין, אמר להם: בני, כך יהא לשונכם רך אלו עם אלו, לפיכך משה מזהיר את ישראל 'ולא תונו איש את עמיתו'.

'אל תונו' באונאת דברים הכתוב מדבר. ... הא כיצד? אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו 'זכור מעשיך הראשונים', אם היה בן גרים לא יאמר לו 'זכור מעשה אבותיך', היה גר ובא ללמוד תורה לא יאמר לו 'פה שאכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים יבוא ללמוד תורה שיצתה מפי השכינה?!', אם היו יסורין באין עליו או שהיה מקבר את בניו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב 'הלא יראתך כסלתך זכר נא מי הוא נקי אבד', אם היו חמרין מבקשין תבואה [ממנו] לא יאמר להם 'לכו אצל פלוני ויודע שלא מכר מעולם'. רבי יהודה אומר: אף לא יתלה עצמו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב ונאמר בו 'ויראת מאלהיך'.

(ילקוט שמעוני תורה בהר רמז תרסא)

 

ולא תונו איש את עמיתו - כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו לא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ.

ואם תאמר: מי יודע אם נתכוונתי לרעה?

לכך נאמר 'ויראת מאלהיך' - היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו 'ויראת מאלהיך'.

(רש"י ויקרא כה , יז)

 

 

למי מצלצל הפעמון?

בנימין הולנדר

לפני מספר חדשים, בהיותי בפילדלפיה, הוזמנתי על ידי מארחי לראות את פעמון הדרור המפורסם.

בשנת 1776, ובמשך שנים לאחר מכן, צלצלו בפעמון כדי לציין את עצמאותה של ארצות הברית. המדריך, תוך כדי סיפור ההיסטוריה של הפעמון, שאל שאלה רטורית:

"למה בכל שנה באים שני מליון בני אדם - מכל הגוונים, בני כל הדתות, מכל העמים -לחזות בפעמון אשר, בנוסף לסדקו המפורסם, הידרדר למצב שאין בו שימוש?"

בתשובה לשאלתו, הוא הצביע על המילים החקוקות על הפעמון: "וקראתם דרור לכל הארץ וליושביה" (ויקרא כה, י).

מחשבותיי נדדו בעצב לילדי ירושלים - מזרחה ומערבה - המשחקים ב"גן פעמון הדרור" (המוכר להם רק כ"גן הפעמון") מבלי לדעת שהפעמון במגרש המשחקים שלהם הוא דגם של פעמון הדרור ההיסטורי. הם אינם מודעים למסר המהפכני שמעל לראשיהם. אין שלט הסברה ליד הפעמון ואף לא הנוסח העברי המקורי של הפסוק המופיע בתרגום לאנגלית על הפעמון.

אומנם ישראלי משכיל עלול לזלזל בקשר המפורסם בין הפסוק בפרשתנו לבין עצמאותה של ארצות הברית. הרי בהקשרו המקורי מתייחס הפסוק לשילוח עבדים בשנת היובל, ושובתן של נחלות לבעליהן, ולכן ניתן לפקפק במידת הרלוונטיות שלו לעניין האמריקאי. ולא עוד, אלא שמצוות היובל לא נשמרה מעל לאלפיים שנה, שהרי קיומה תלוי ברוב העם בארצו.

אמנם, ניתן בוודאי למצוא לפעמים פירושים מסורתיים התומכים במשמעות רחבה יותר לפסוקנו המפורסם. הספורנו מפרש את המשך הפסוק - "יובל היא תהיה לכם" - כמתייחס לעצמאות מדינית. והרב אלי מונק מציין שלמלה "הארץ" שתי משמעויות - ארץ ישראל, וכל העולם כולו - והוא מציע ששלום וחירות בישראל קשורים מהותית לחירות בכל העולם.

ולמרות זאת, האירוניה במקומה עומדת. באוזני האמריקאים ואורחיהם ממשיך להדהד פסוק זה והמסר הטמון בו - שאינו מאבד מהרלוונטיות שלו - ואילו פה, בארץ ישראל, צלילו אינו נשמע. בארצות הברית, מקום שם "חומת הפרדה" בין דת ומדינה עומדת מראשית ייסודה, מצוטט התנ"ך לעיתים קרובות כמקור להדרכה והשראה בחיים הציבוריים (למשל, כאשר אבדה ספינת החלל קולומביה, ובהקשר למלחמה בעיראק). ובישראל? פעם היה התנ"ך נכס יקר ומדריך רוחני לאומי לדור שבי ציון; היום לימודו ויישומו מוגבלים על פי רוב למגזר הדתי.

דוגמה נוספת: מדי שנה בשנה חוגגים אמריקאים את "חג ההודיה" (Thanksgiving Day). ההשראה לחג באה מן התורה, מסוכות - חג האסיף, אבל בשורתו הנצחית, השייכת לכל דת, מדברת ללבו של כל אמריקאי מאז דור המייסדים. לעומת זאת, כאן בארץ ישראל, דת אזרחית אינה מפותחת, וערכים מקראיים משותפים - שכבר הפכו לחלק מהאתוס ההומניסטי העולמי - אינם נדרשים באופן שיוכלו להוות השראה לישראלים מכל המגזרים.

בפרשתנו מקורות בלתי נדלים להשראה מסוג זה. לדוגמה: "כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי" (כה, כג). רעיון נשגב זה נוטע בנו ענווה, בהזכירו לנו כמה חלקיים וחולפים הם הסיפורים, המיתוסים, והנראטיבים עליהם אנו נלחמים בחירוף נפש.

למה שלא נקבע "שבוע הארץ" לאומי, בשבוע בו נקראת פרשה זאת? בשבוע זה יוכלו כל האזרחים והקבוצות לאשרר את אהבתם לארץ, את מחויבותם לשימורה האקולוגי, "שנת שבתון יהיה לארץ"(כה, ד), ונכונותם להטות שכם להגשים את מלוא הפוטנציאל שלה?

בד בבד עם החייאתה הפיזית של הארץ, נושא הצדק החברתי והכלכלי - שהוא כה מרכזי לפרשתו - ראוי לטיפול אינטנסיבי. התורה הבטיחה "אמצעי הגנה חוקתיים" לחופש ולהזדמנות כלכלית בחברה הישראלית העתיקה: שמיטה ויובל, הלוואות ללא ריבית (כה, לז), וצדקה, כמענה לדרישה: "והחזקת בו"(כה, לה). קשה ליישב בין אותה מורשת לבין חוסר השיוון החברתי והפערים הכלכליים העצומים הקיימים תוך החברה בישראל של המאה ה-21.

"הקרן הקיימת לישראל" נוסדה לפני למעלה ממאה שנה בכוונה לקיים את הארץ ברוח פרשתנו "והארץ לא תמכר לצמיתות" (כה, כג). ממשלת ישראל - זקוקה ללא ספק לאנרגיות ולרפורמות חדשות שונות מההפרטה בנוסח טאצ'ריאני כדי למלא את חובתה בנושא זה. גם המגזר הדתי יכול להיות שותף פעיל יותר בקידום חלוקה שוויונית וצודקת יותר של אדמה ומשאבים, לטובת הארץ ותושביה. מכוני מחקר יכולים להתמקד ביצירת מדיניות כלכלית וחברתית בהשראת התורה. וכי יש זמן דוחֵק יותר לפעול למען הביטחון החברתי והכלכלי של "וישבתם על הארץ לבטח" (כה, יח) מאשר בתקופה זו של מצוקה כלכלית, עת נמצאים אחים ואזרחים רבים מתחת לקו העוני ("משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה כי אני ה' אלוהיכם"[כד, כב]) הזקוקים ל"והחזקת בו" (כה, לה)?! האם יש תקופה מתאימה יותר - כאשר בחוגים מסוימים התפתחה חומרנות מופרזת - להיזכר בצורך להכיר בחובתנו להתחלק עם אחרים, בצורך בזמן איכות כדי לחדש את היחסים בין אדם לחברו ולחיזוק הקשרים עם בוראנו, עם הבריאה ועם תכנית הבריאה?

אכן, פרשתנו לא זכתה לתשומת לב הראויה. כמה אנשים, מחוץ לקהילה הדתית, מכירים (שלא נדבר על הפנמה!) את חוקי "בהר" שניתנו לנו מסיני? אלו הם 'שיא' חוקי הקדושה שב"ויקרא" - והזנחתם נחשבה כגורם עיקרי לגלות (כו, מג).

זאת ועוד. חוקי "בהר" מייצגים את סיום הלכות שבת ומועד שבפרשה של השבוע שעברה - סידרת השבע, כאשר הימים, השבועות, והחדשים בשנת "אמור" מגיעים להגשמה שלמה בשבעת השנים של פרשתנו. אכן השבת - מוסד מרכזי ביהדות - הינה חסרה ללא "בשנה השביעית שבת שבתון" של שנת השמיטה וסוף "שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים" (25:8) של שנת היובל. נשים לב לקשרים המילוליים שבין שמיטה ליובל: "שבת לה'"...

"שבת שבתון"... "וקדשתם", והמכנה המשותף הרעיוני: הימנעות ממלאכה ומשליטה, ביטוי לכבוד האדם ולשיוונו, המוענקים על ידי הקדוש ברוך הוא.

כמו ששבת היא גם זיכרון למעשה בראשית וגם זכר ליציאת מצרים, כך גם מבקשים שמיטה ויובל להחזיר את ההרמוניה המקורית של עולמו של ה' ולפדות את היחיד מלהיות עבד לכוחות אנוש וחומר. המוסדות הנפלאים האלו מבקשים לרסן את הדחף האנושי לשלוט בטבע ובבני אדם אחרים, לכוון את האדם לחיות בתוך עולם של תשומת לב לזולת והתמסרות לתורה ולבריאה. פרשתנו מסתיימת בתזכורת של מעמדנו הבסיסי: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלוהיכם" (25:55), וגם את ייעודנו הבסיסי: "את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו" (כו, ב)

מקדש ה' יתפתח במעגלי קדושה ההולכים ומתרחבים, עת אנו חיים את השבת בבחינת מקדש בזמן, את השמיטה בבחינת מקדש במקום, ואת היובל בבחינת מקדש בחברה האנושית (וראה בכתבי הרב א. י. השל).

לאור חשיבותו העליונה, אין זה מפתיע שהיובל הוא חלק מהרגישות הדתית המוגברת בימים הנוראים. המעבר לשנת היובל מתחיל בראש השנה, והוא מתקדש עם תקיעת השופר ביום הכיפורים (כה, ט). הרש"ר הירש מלמד שבדומה ליום הכיפורים, שהוא יום של לידה רוחנית מחדש של היחיד, כך מהווה היובל יום כיפורים לעם, המטיל אחריות נוראה על החברה - לחדש ולהחיות את מוסריותו החברתית והפוליטית. באותו נימה, מרחיב הרב קוק (ב"שבת הארץ") את הדיבור על האחריות של העם היושב בציון, ופונה בבקשה שרוח התשובה והמחילה העוטפת את היחיד ביום הכיפורים תניע את העם לחשבון נפש ולתשובה כדי לתקן את עיוותי עברו.

הקשר בין שנת היובל ליום הכיפורים מצוין גם על ידי רש"י (על כה, י), המעיר שהשם "יובל", הניתן לשנת ה-50 , מקורו ב"יובל", מלה נרדפת לשופר האיל שקולו נשמע בתום יום הכיפורים (והמזכיר את שופר סיני). התקיעה הגדולה שלנו בסיום תפילת נעילה הוא הד לקידוש שנת היובל על ידי השופר - כאשר קריאת הנביא בהפטרה: "שלח רצוצים חפשים" ו"פרס לרעב לחמך" (ישעיהו נח, ו-ז) משמיע הד תוכנה. במשך תפילות יום הכיפורים מתפללים אנו להגשמת אידיאל שנת היובל - איחודה של "שמחה לארצך" עם "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שאנחנו - שותפיו - נהיה ראויים לקרֵב אידיאל זה למציאות.

הרב בנימין הולנדר עלה ארצה לפני כ-3 עשורים ומלמד תורה בירושלים ובמקומות אחרים בארץ ובעולם.

 

 

"כי לי הארץ"

אל תרע עינך בה, ש א י נ ה ש ל ך.

(מתוך פירוש רש"י על ויקרא כ"ה, כ"ג)

 

הזהיר שלא למכור בארץ ישראל מכירה קיימת והוא אמרו: "והארץ לא תמכר לצמיתות".

 (מתוך ספר המצוות לרמב"ם, מצוות לא תעשה רכז)

 

משרשי המצוה (שלא לשנות מגרשי ערי הלויים ושדותיהם) : לפי שערי הלויים היו נכונים לצרכי כל שאר השבטים, כי הוא השבט הנבחר לעבודת ה' וכל עסקם היה בחכמה, שלא היו טרודים בעבודת האדמה כשאר שבטי ישראל, ועליהם נאמר "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים לג,י) ומתוך שהחכמה בתוכם היה עסק כל ישראל תמיד עמהם, מלבד שהיו בתוך עריהם ערי מקלט הרוצח, ומתוך כך גם היו עיני כל ישראל על עריהם כי לא ידע אדם מה ילד יום, ולכן היה בדין להיות אותן הערים אשר יד הכל שוה בהן ולב הכל עליהם להיותן בתכלית היופי והחמדה, ושבח כל עם ישראל בכך, ומפני כן באה הצוואה עליהם שלא לשנות בעניינם דבר כי אדון החכמה ייסדן ותקנן והגביל גבולם וירא כי כן טוב...

 (מתוך ספר החינוך, מצוות לא תעשה שמג.)

 

כי שנת השמיטה גורם גם-כן ההקהל והשלום, על ידי שלא יזרע ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו, כי אינו רשאי להחזיק בתבואת שנת השבע כבעל הבית וזה בלי ספק סיבת השלום, כי כל דברי ריבות נמשכין ממידת "שלי שלי", זה אומר כולה שלי וכל זה אינו כל כך בשנה השביעית, כי בקום ועשה אין הכל שוים, אבל בשב ואל תעשה הכל שוין, וזה באמת ענין השלום .

 (כלי יקר דברים לא , יב)

 

 

מאי ל"ג בעומר? הפסקה במגפה או הפסקת האש והתפכחות מאשליה משיחית ושכרון הכוח?

אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? אמר רבי נחמן: אסכרה.

(בבלי יבמות סב ע"ב)

 

...וקבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה, ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו.

 (בית הבחירה לרבנו מנחם המאירי על יבמות ס"ב, ע"ב)

 

מתוך דברי הגמרא נראה כי תלמידיו הרבים של רבי עקיבא מתו כולם במגפה, אולם רב שרירא גאון באגרתו ההיסטורית מסביר כי היה זה "שמדא" - גזירת המלכות או מלחמה שגרמו למיתתם. מדברים אלה נראה כי המדובר הוא במרד בר כוכבא , שרבי עקיבא תמך בו בהתלהבות רבה. מסתבר כי תלמידי רבי עקיבא נמנו עם חייליו של בר כוכבא, ועם דיכוי המרד שנעשה באכזריות, מתוך שפיכות דמים רבה, הושמדו גם הם.

(מתוך פירוש הרב שטיינזלץ על הסוגיה ביבמות ס"ב, ע"ב)

 

אמר רבי יוחנן: רבי היה דורש (במדבר כ"ד) 'דרך כוכב מיעקב' - אל תקרי כוכב, אלא כוזב, רבי עקיבא כד הוה חמי ליה להדין בר כוזיבא הוה (כאשר היה רואה את אותו בר כוזיבא) אמר: 'היינו מלכא משיחא' (זהו מלך המשיח), אמר לו רבי יוחנן בן תורתא: 'עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין אינו בא'.

(איכה רבה פרשה ב ד"ה ד בלע ה')