לֹא תַעֲשׂוּ
לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם, וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ
בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. אֶת שַׁבְּתֹתַי
תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ, אֲנִי ה'. (ויקרא כו, א-ב)
קדושה בחיים קשורה לברית ולזיכרון, לא
לאבנים מתות
"ומקדשי תיראו" - שנת היובל, כי כן כתוב "קֹדש תהיה לכם".
(אבן עזרא שם, שם)
הסמל המזכיר את השגחתי בכל מקום הוא
"שבתותי"; והמקום המקדש את כל חייכם, למען תשרה שכינתי ביניכם, הוא
"מקדשי" - מקדש תורתי. ולפיכך: "את שבתֹתי תשמרו ומקדשי
תיראו אני ה'".
לא בפסל ובמצבה, אלא בשבתות ה' נסמל את הנהגת ה'. שבתות
ה' הן שבת בראשית ושבתות הארץ - שבת, שמיטה ויובל. הן מעצבות על ידי רעיון ה' את
כל חיינו כבני אדם וכאזרחים; והן מראות את כניעתנו לה' על ידי מעשים גדולים של
הקרבה והודאה. ובשתות ה' - במשמעות מורחבת - כוללת גם את מועדי ה'. הללו הם זמני
היוועדות, הבאים להזכיר את הנהגת ה'. כל אלה שבתות ה' הן לנו אות, ברית ומועד; הן
לא חוטבו מן האבן המתה, אלא הן סמלי הכרה, ברית וזיכרון, הארוגים מן החומר החי
של מעשינו. הן מזכירות את הנהגת ה' - לא כשהיא לעצמה - אלא בהשפעתה המעצבת את
מעשינו. בהכנעה ובהקדשה של כל חיינו הן מחברות "ומועידות" אותנו אל ה'.
(הרש"ר הירש שם, שם)
שירה ליבוביץ שמידט: היחס המורכב של עם ישראל לארץ
ישראל נדון רבות במשך הדורות. דרך הערות של הרב עובדיה ספורנו (איטליה, נפטר בשנת
ה'ש"י, 1550)
לפסוקים מפרשת בהר, ניתן ללמוד על גישה אחת מני רבות שנקטו בה חכמים כדי להסביר
יחס מורכב זה. הערותיו של ספורנו שימשו בסיס לדרשה מעניינת של הרב אליעזר מנחם שך
ז"ל. הרב שך נפטר בבני ברק בט"ז במרחשוון השנה, לאחר שעמד בראש עולם
הישיבות בארץ במשך שלושים שנה.
לקראת סוף התיאור של דיני שמיטה ויובל בפרשת
בהר, מופיע פסוק שנראה כסותר פסוק אחר מתהילים, שאנו אומרים ב"הלל".
נעמיד את שני הפסוקים זה מול זה.
(א) "והארץ לא תימכר לצמיתות - כי לי הארץ..."
)בהר, ויקרא כ"ה, כ"ג)
(ב) "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם"
(הלל, תהילים
קטו, טז)
לפי פרשת בהר, הארץ שייכת לקדוש ברוך
הוא, ואילו לפי תהילים - הארץ שייכת לנו, לבני אדם.
בבואו לתרץ את מה
שנראה לכאורה כסתירה, מבדיל ספורנו בין מובנים שונים של המילה "ארץ",
המופיעה פעמיים בפסוקינו מפרשת בהר. "הארץ" במופעה הראשון הנה מונח
המתייחס ל"קרקע הנעבד". בפעם השנייה שהמילה מופיעה, "כי לי
הארץ", מסביר ספורנו: "הגליל [דהיינו אותו חלק של ארץ ישראל שאינו עבר
הירדן המזרחי] הוא ארץ ה'". אולם מתעוררת השאלה: אם ארץ ישראל שייכת לה', איך
אפשר להבין את ההיגד מתהילים "והארץ נתן לבני אדם"?
ספורנו מיישב את
הניגוד שבין ההיגד מתהילים ובין הרישא של פסוקינו, "כי לי הארץ", בעזרת
הסיפא של פסוקינו: "כי גרים ותושבים אתם עמדי". הוא מסביר שארץ ישראל
אינה בכלל "והארץ נתן לבני אדם", כי בני ישראל רק 'גרים ותושבים' אצל
אדון הארץ, הקב"ה. (ראו ביאור הספורנו במהדורת מוסד הרב קוק.)
הרב אליעזר מנחם שך,
בשיחה על פרשת בהר שנתן בישיבת פוניב'ז בחודש אייר תשנ"ג (1993), מסתמך על פירוש זה של ספורנו (ראו אוסף של דרשותיו לפי פרשיות השבוע
בספר "מראש אמנה"), והוא
מסביר: "הספורנו מבאר שארץ ישראל אינה נכללת במה שנאמר בספר תהילים 'והארץ
נתן לבני אדם'. לפי שהפסוק הזה (מתהילים) מתייחס לחלוקת ארצות העולם בין האומות,
חוץ מאשר ארץ ישראל, שהיא נשארת נחלת ה' לעולם."
הרב שך רגיש
להיווצרותה של סתירה נוספת. אם, לפי הספורנו, ארץ ישראל היא נחלת ה' לעולם, איך אפשר
להבין את ההבטחות בספר בראשית? איך אפשר להבין פסוקים כמו "לזרעך אתן את הארץ
הזאת" (בראשית
י"ב, ז) ו- "ונתתי את
הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם" (בראשית מ"ח, ד). ממשיך הרב שך: ולכאורה יש לתמוה - הרי ארץ ישראל
ניתנה לאברהם אבינו, והיא ירושה לנו מאבותינו. ואם כן, מדוע אומר הספורנו שהפסוק
[מפרשת בהר] אינו מתייחס לנתינה של ארץ ישראל לעם ישראל?"
הרב שך משיב על השאלה
שהציב: "אחיזתנו בארץ ישראל אינה אחיזה מוחלטת! לפי שאין ארץ ישראל שייכת לעם
ישראל כמו ששאר הארצות שייכות ליתר העמים, אלא אחיזתנו בארץ ישראל מותנית במעשינו
בה. אכן היא ירושה לנו, אבל זכותנו לממש את בעלותנו היא רק בזכות מעשים לפי ציווי
התורה. תפישת הארץ כשלעצמה על ידי כיבושה בכוח אינה מבטיחה כי נשאֵר בה."
במילים אחרות, צרפת ניתנת לצרפתים, וארגנטינה ניתנת לארגנטינאים, אך היחס בינינו
לבין ארצנו שונה.
לחיזוק גישתו הוא מביא את הפסוקים שאנו אומרים
ב"שמע" כל יום: "אם שמוע תשמעו" - אז "ירבו ימיכם... על
האדמה ", אבל אם ח"ו "יפתה לבבכם, וסרתם" - אז "ואבדתם
מהרה מעל הארץ הטובה" (דברים י"א).
הרב שך מדגיש את
הארעיות בישיבתנו בארצנו ואת התלות של זכותנו לארץ בשמירת מצוות ולימוד. הוא היה
ער למדי לסוגיות גיאו-פוליטיות ולא היסס להתבטא בחריפות. למשל, במעמד חנוכת הבית
של בית המדרש ויזניץ בשנת תשמ"ג, ניתח הרב שך את הארעיות והקביעות שלנו בארץ
בהתייחסו להתחלת פרשת וירא כאשר כתוב על אברהם אבינו : "וירא אליו ה' באלוני
ממרא, והוא יושב פתח האהל..." (בראשית י"ח, א). הרב שך מנתח את הפסוק לאור "ההיסטוריה היהודית במשך שנות הגלות
הארוכות. תמיד היו היהודים יושבים 'פתח האהל' בארצות הגויים. לא הייתה להם ישיבת
קבע, אלא תמיד חששו מפני הגזירות והגירושים." ישיבה בפתח האוהל היא מעין ישיבה
על המזוודות. הוא מדגים זאת על-ידי הזכרת גירוש ספרד ושואת אירופה בהסתמכות על
הפירוש של "משך חכמה" לפסוק בפרשת בחוקותי "ואף גם זאת בהיותם בארץ
אויביהם לא מאסתים... להפר בריתי" (ויקרא כ"ו,מ"ד) בו המשך חכמה (ר' מאיר שמחה הכהן נפטר ב 1926) כתב
שיהודים טועים לחשוב "שברלין היא ירושלים". ואז הרב שך מיישם את הרעיון
הזה למצבנו אנו: "ועלינו להבהיר... גם כאן בהיותנו בארץ ישראל, עדיין איננו
בבית!"
הרב שך ממשיך ומתייחס
למצב הקיומי שלנו: "עדיין זקוקים אנו לגאולה, כאשר אנו מוקפים בשונאים
הזוממים ומתאמצים להכחידנו, וכאשר מדי יום נופלים קורבנות יהודים!" (הדברים
נאמרו ב-1983) לדבריו, אנו יושבים בארעיות בפתח האוהל, ויש רק מקום אחד שבו יש
הרגשה של בטחון: "הקביעות היחידה שלנו היא רק בבית המדרש! הקמת נקודות
ישוב נוספות בשומרון אינה מבטיחה את קיומנו, ואינה מוסיפה לנו בטחון, אלא רק מגבירה
את שנאת אויבנו!"
בדרשה על פרשת בהר
מדגיש הרב שך את המיוחד ביחס שלנו ל"בעלות" על ארץ ישראל, ושהבעלות היא על
תנאי. יכול להיות שהארץ מובטחת לנו לצמיתות, לאחוזת עולם, אולם רק בתנאי
שנשמור את חלקנו בברית. בדרשה על "פתח האוהל", הדגש הוא על פן אחר של
התלות: הסכנה באשליה שכבר הגענו הביתה לישיבת קבע. הוא מזהיר אותנו נגד בטחון עצמי
מופרז ונגד הסכנה שבהתגרות בעמים שכנים.
ובכל זאת, הרב שך היה
אופטימי - שאילולא כן לא היה בא לארץ כשברח מאירופה בשנת 1939. באותם ימים גנרל
רומל וצבא גרמניה איימו בכיבוש ארץ ישראל. למרות זאת הרב שך התעקש לעלות לארץ ודחה
עצות והצעות להתיישב בארצות הברית. את דרשתו על פרשת בהר מסיים הרב שך באופטימיות:
"אלו שיודעים את אמיתת היסוד הזה, מוטלת עליהם אחריות כבדה להרבות זכויות
למען קיומו של כלל ישראל. היות שאף המיעוט, בריבוי מעשיו הטובים, מסוגל להציל את
הכלל כולו!"
את אחיזתנו בארץ ישראל צריכים להוציא מהכוח אל
הפועל, אולם לא בכוח הזרוע בלבד...
תרצה ליבוביץ: לא ניתן להתעלם מהמצע הלא-ציוני הבא לידי ביטוי
בדרשותיו של הרב שך. מדבריו נעדר כליל אזכורה של האחיזה שכן יש לנו בארץ - חלקית
ושבירה ככל שתהיה - שהושגה באמצעות המפעל הציוני, מהלכים מדיניים ומלחמות, ושבאה
לידי ביטוי בשלטון מדיני עצמאי של יהודים בארץ ישראל. הוא מחזיר אותנו לגבולות
המצומצמים והמוכרים לנו משנות גלות רבות באמרו ש - "ההבנה היהודית... גורסת
שעדיין אין לנו קביעות בארצנו בהיותנו מוקפים באויבים. הקביעות היחידה שלנו היא רק
בבית המדרש!" והתקווה שבה מסיים הרב שך, יש בה, לדעתי, מן ההתנשאות: המיעוט,
"בריבוי מעשיו הטובים", יציל את הכלל. הכלל, אפוא, אינו בעל זכויות; רק
המיעוט (לומדי התורה?).
שירה ליבוביץ שמידט: אכן, המיעוט שהוא מדבר אליו ועליו
הוא "אנשי שלומו". אבל הרעיון שמיעוט - מכל מגזר שהוא - יכול להשפיע מעל
ומעבר לכמות שלו הוא רעיון שכוחו יפה באופן כללי. לכן מצאתי בו דברי עידוד גם
לציבור המתון במגזר הציוני-דתי, שיתכן שהוא היום מיעוט. אחת הדרכים להשפיע על הרוב
היא לשתף פעולה עם מגזרים אחרים ולבנות קואליציות, למשל עם הציבור של הרב שך. ובל
ניפול בפח של "טעות התווית" - הנטייה שלנו לשים פתק או תווית על כל אדם -
שמאל, ימין, ציוני, לא-ציוני, וכד'. הרב יהודה עמיטל כותב, בהספד על הרב שך [עלון שבות בוגרים,
ניסן תשס"ב]
ש"קרה כאן דבר פרדוקסאלי: אין מי שקירב את העולם החרדי למדינה ומוסדותיה יותר
ממנו." לכן התווית (ציוני או לא-ציוני) איננה רלבנטית.
תרצה ליבוביץ: אני בספק אם יש לרב שך חיילים בשטח לדבריו על "הקמת
נקודות ישוב נוספות בשומרון", אשר "אינה מבטיחה את קיומנו, ואינה מוסיפה
לנו בטחון". אך לפחות תיאורטית, דבריו של הרב שך אכן מפרקים את הצירוף שבין
ארץ ישראל-בעלות-כוח הזרוע-הבטחה-נצח, ובכך מהווים איזון או אפילו אנטיתזה לתפיסה
הדתית-משיחית ביחס לקשר שלנו לארץ. בעיניי, ההתרעה שלו על הסכנה הטמונה באשליה
שקיומנו בארץ מובטח באמצעות כוח הזרוע בלבד, חשובה לאין ערוך מהכרה או העדר הכרה
בדרך הציונית-מדינית בדרשותיו. לכן, גם לציונים בינינו, הפסדנו ייצא בשכרנו אם
נקשיב לדבריו.
שירה ליבוביץ שמידט מרצה לאנגלית
ומתרגמת.
תרצה ליבוביץ, בתה, היא עורכת דין בארגון
בזכות ומנחה בבית המדרש אלול.
אל תרע עינך
בה, ש א י נ ה ש ל ך.
(מתוך פירוש רש"י על ויקרא
כ"ה, כ"ג)
הזהיר שלא
למכור בארץ ישראל מכירה קיימת והוא אמרו: "והארץ לא תמכר לצמיתות".
(מתוך ספר המצוות לרמב"ם, מצוות
לא תעשה רכז)
"ושבתה הארץ שבת לה'' - שתהיה הארץ בטלה מכל מלאכת אדם בשנה השביעית... 'ובשנה
השביעית שבת שבתון יהיה לארץ'... לכך צותה התורה מצוה זו, שיהיו כל מיני הממשלה
ואדנות שבתחתונים בטלים בעבודת הארץ, כדי שיתבונן האדם בלבו כי אין עקר
האדנות והממשלה, אלא לאדון הכל ברוך הוא.
(רבינו בחיי ויקרא כה , ב)
'מקץ שבע שנים': כי שנת השמטה גורם גם כן ההקהל והשלום
על ידי שלא יזרע ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו כי אינו רשאי להחזיק בתבואת שנת
השבע כבעל הבית וזה בלי ספק סיבת השלום כי כל דברי ריבות נמשכין ממדת
שלי שלי זה אומר כולה שלי, וכל זה אינו כל כך בשנה השביעית כי ב'קום
ועשה' אין הכל שוים, אבל ב'שב ואל תעשה' הכל שוין, וזה באמת ענין השלום...
(כלי יקר דברים לא, יב)
אמר רבי יהושע בן לוי: גדול הוא השלום, שהשלום לארץ כשאור לעיסה,
אלמלא שנתן הקדוש ברוך הוא שלום בארץ, היתה החרב משכלת והחיה משכלת את האדם. מה
טעם, דכתיב: "ונתתי שלום בארץ" - ואין ארץ אלא ארץ ישראל.
(מסכת דרך ארץ זוטא, פרק השלום א)
שמא תאמרו: הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום, אין כלום? תלמוד
לומר: 'ונתתי שלום בארץ' - מגיד שהשלום שקול כנגד הכל. וכן הוא אומר: 'עושה שלום
ובורא רע' - מגיד שהשלום שקול כנגד הכל.
(ספרא בחוקותי, א)
"ונתתי שלום בארץ" - מוסיף הכתוב לבאר איך תשבו בטח, שהרי אף על גב שלא יהיו נצרכים
לצאת מן הארץ בשביל פרנסה, מכל מקום אין בזה ראיה שלא יהיו נצרכים להתהלך ממקום
למקום בשביל שמירת הארץ, על זה אמר הכתוב דלא בשביל מלחמת התושבים עצמם, שיהיה
שלום בארץ, ולא בשביל מלחמת אומות העולם... וחרב לא תעבור בארצכם" - לא תהיו
רגילים להשתמש בחרב.
(העמק דבר ויקרא כו, ו)