וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ

וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ.

 

 

והחזקת בו - אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה? למשאוי שעל החמור עודהו על החמור, אחד תופס בו ומעמידו; נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אות.

גר ותושב - אף אם הוא גר או תושב, ואיזהו תושב? כל שקבל עליו שלא לעבוד ע"א ואוכל נבלות.

(רש"י שם, שם)

 

גר ותושב - אם ימוך איש שאין תקוה שישלם כמו גר ותושב שאין לו אחוזה בארץ. והוא הדין אחיך כהאי גוונא (במקרה דומה) , והוי כמו דכתיב 'וכי ימוך אחיך גר ותושב' אז 'וחי עמך' - אזהרה להחיותו ולא ימות לשחת חס וחלילה, ומיירי בארץ ישראל שחיוּת הרגיל היה מן הקרקע ואחוזה בארץ. והדבר מובן שזה אינו מצוה התלויה בארץ. והוא הדין בחו"ל שחיוּת האדם תלויה באומנות או במסחר. וזה אין נפקא מינא בין אחיך לגר ותושב. והני מילי הוא בהליכות עולם של אותו עני ומך.

 (העמק דבר שם,שם)

 

 

כי לי בני ישראל עבדים

פנחס לייזר

אחרי שהתורה מציינת שהעבד העברי משתחרר בשנת היובל בכל מקרה, גם אם אין מי שיגאל אותו, מסתיים פרק כה, בפסוק נה ""כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה". מיד לאחר מכן, מתחיל הפרק הבא (נו) המסיים את פרשת בהר במילים:

לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

רש"י, בעקבות מדרש התנאים ספרא, מפרש את הסמיכות בין שלילת העבדות לבין האיסור לעבוד אלילים בדרך הרואה רצף, מעין "מדרון חלקלק" המתאר את מה שקורה לאדם המזלזל במצוות הראשונות המוזכרות בפרשה, וזו לשונו:

לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם - (ת"כ) כנגד זה הנמכר לנכרי, שלא יאמר הואיל ורבי מגלה עריות אף אני כמותו הואיל ורבי עובד ע"א, אף אני כמותו; הואיל ורבי מחלל שבת, אף אני כמותו. לכך נאמרו מקראות הללו, ואף הפרשיות הללו נאמרו על הסדר; בתחילה הזהיר על השביעית ואם חמד ממון ונחשד על השביעית, סופו למכור מטלטליו, לכך סמך לה "וכי תמכרו ממכר" (מה כתיב ביה או קנה מיד וגו' דבר הנקנה מיד ליד); לא חזר בו, סוף מוכר אחוזתו; לא חזר בו, סוף מוכר את ביתו; לא חזר בו, סוף לוה ברבית. כל אלו האחרונות קשות מן הראשונות. לא חזר בו, סוף מוכר את עצמו לא חזר בו לא דיו לישראל אלא אפילו לנכרי.

כלומר, רש"י רואה בחמדנותו של אדם שאינו מוכן לשמוט בשביעת תחילתה של הידרדרות העלולה בסופו של דבר להגיע לכדי אימוץ מנהגי אדוניו, עובדי האלילים.

אין ספק שקריאה זו של חכמים במדרש, המאומצת ע"י רש"י, מהווה אתגר פרשני אם רוצים לתרגמה לשפה המובנת לאדם המודרני. ואולי דווקא ניתן, בשינוי קל, להבין שחמדנות היא סוג של עבדות, שאינה מכירה בזכויות האחר, ולכן, סופה הוא איבוד השליטה של אדם על היכולת לרסן את תאוות הממון שלו.

רוב הפרשנים הולכים בדרך זו ורואים את עבודת האלילים כתוצאה של הידרדרות האדם המאלצת אותו להימכר לעבד לנכרי. כאמור, פרשנות זו של חז"ל ושל רוב הפרשנים, מתייחסת למצב בו יהודי נמכר לעבד אצל אדון שהוא נכרי עובד אלילים, לכן נראה לי שניתן לפרש את הקשר בין העבדות בהקשר רחב יותר.

חכמים מפרשים את רציעתו של העבד העברי המסרב להשתחרר מעבדותו אצל אדונו היהודי כגינוי, וכך לשונם (בבלי קידושין כב, ע"ב):

מה נשתנה אוזן מכל אברים שבגוף? אמר הקדוש ברוך הוא: אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי 'כי לי בני ישראל עבדים' - 'ולא עבדים לעבדים', והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע ור"ש ב"ר היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקדוש ברוך הוא: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי 'כי לי בני ישראל עבדים' - ולא עבדים לעבדים, והוצאתים מעבדות לחירות והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם.

העבד העברי שבוחר להישאר בעבדותו מֵפֵר בכך את רצונו של הקב"ה, ואת ברית סיני שהפכה אותנו לעבדי ה'. הדרשה הנוספת מחזירה אותנו למצרים לשלב בו מי שבחר להתשחרר היה חייב להצהיר בכך ע"י נתינת דם הפסח על שתי המזוזות ועל המשקוף. הדלת והמזוזה עדים למי שבחר להשתחרר ולהיות עבד ה' וגם למי שבחר להישאר במצרים. בחירה זו היתה בחירה אמיצה ולא מובנת מאליה, דבר שהביא את בעלי המדרש לפרש את המילים "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (מכילתא בא פרשה יב) באופן הבא:

 וחמושים עלו בני ישראל - אחד מחמשה, וי"א א' מחמש'ם, וי"א אחד מחמש מאות.

כלומר, רוב העם לא יצא ממצרים ונעלם שם. החירות קשה היא ולא מובנת מאליה. לאור הגינוי המוחלט של מי שבוחר בעבדות, כאשר הוא יכול להשתחרר וראיית בחירה זו כהפרת הברית, יתכן שהפסוק "לא תעשו לכם אלילים" הממשיך את ההכרזה האלהית "כי לי בני ישראל עבדים" בא ללמדנו שהעבדות עצמה היא סוג של עבודה זרה. האדם שבוחר בשעבוד, אם הוא בצד המשועבד, אך גם אם הוא בצד המשעבד, אינו יכול באמת להיות עבד ה'.

עבודת אלילים, בין אם האליל הוא פסל או מצבה, אדם אחר, רכוש, אדמה, דגל, לאום, משעבדת את האדם ואינה מותירה לו בחירה. נוצרים יחסי תלות הסוחפים את האדם ונוטלים ממנו את חופש הבחירה. עבודת ה' דורשת מהאדם בחירה; חכמים ביטאו רעיון זה באבות דרבי נתן (פרק ב):

והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חָרוּת על הלוחות' - אל תקרי חָרוּת', אלא חֵירוּת שכל מי שעוסק בתורה הרי הוא בן חורין לעצמו.

העיסוק בתורה, כדבר ה' המנציח את הקול שהושמע בסיני , הוא אחד הביטויים לקיום הברית ולעבודת ה', והקול הזה הכריז: "כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים". הקול הזה מתפרש ע"י חז"ל כשלילה מוחלטת של העבדות וכראיית החירות כתנאי מהותי בעבודת ה'. וכך כותב הרש"ר הירש על אתר:

בסוף פרשת החוקים על החירות האישית, הרי הכתוב חוזר על יסודה: החירות האישית של בני ישראל נוסדה ביציאת מצרים; באותה שעה הם נהיו עבדי ה', ועבדות ה' אינה מאפשרת כל עבדות אחרת. עבד ה' מתעלה מעל לכל עבדות אחרת; ואדנות ה' אינה מאפשרת לו להיאסר בכבלי כל אדנות אחרת... עיקרון זה יישמר בתודעה היהודית: החירות האישית אינה ניתנת לביטול; וכלל זה נשמר ע"י המשפט העברי בעקביות גמורה: בדרך כלל, אפילו חוזה שכיר יום אינו קושר אותו בלא אפשרות חזרה; בתנאים רגילים "פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום" (בבא מציעא י, ע"א)

ובלשונו השירית של רבי יהודה הלוי:

עַבְדֵי זְמָן

עַבְדֵי זְמָן עֲבְדֵי עֲבָדִים הֵם

עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:

עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ

"חֶלְקִי אֲדֹנָי!" אָמְרָה נַפְשִׁי.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.

 

 

וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה', שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר

מצוות שנת השמיטה דומה למצוות השבת, כי כמו שמצוות השבת היא לחזק בלב העם אמונת היותם גוי קדוש, כן מצוות השמיטה תביא בלבם האמונה כי גם אדמתם אדמת קודש, אחרי שהיא שובתת בשנה הזו כשביתת האל ביום השביעי - ועיין דברי דון יצחק בנחלת אבות פרק ה' משנת גלות בא לעולם, כי נעמו - וכמו שבמדבר היה ה' נותן להם ביום השישי לחם יומיים, כן בהיותם על אדמתם היה מצווה להם את ברכתו בשנה השישית, שתהיה תבואתה מספקת גם לשנת השמיטה. ואמנם קדושת הארץ היתה סיבה חזקה להרחיק את העם מלמטמאה ומלחללה במעשים מתועבים. וגם בהכרח כשתשבות האדמה ינוחו קצת מעבודתם גם העבדים והבהמות, וזה דומה למנוחת העבד.והבהמה ביום השבת והיות תבואת השנה ההיא הפקר, הוא חמלה על העניים והוא משווה העשיר והעני ומשפיל גאוות העשיר ומזכיר אותו כי כל בני אדם שווים הם וכן שמיטת הכספים היא חמלה וחנינה לעניים. וכמו שהעם מלבד שביתתם ביום השביעי, ניתנו להם חגים אחרים לשבות בהם ולשמוח לשם ה', אדמת הקודש מלבד שנת השמיטה ניתנה לה שנת היובל והיובל משווה העשיר לעני כמו השמיטה וכמו השבת, מצד השביתה מעבודת האדמה, ומצד הפקר התבואות; ונוסף בו חזרת הקרקעות לבעליהם ויציאת העבדים חפשי, והיא חמלה גדולה על העניים וחיזוק גדול לשווי בני המדינה ...

ולעבדך ולאמתך - בפרשת משפטים אמר: 'ואכלו אביוני עמך', וכאן הוסיף העבדים והתושבים שאינם מבני ישראל. ודע כי ברש"י על 'ולשכירך ולתושבך' כתוב בכת"י שבידי וברע"ח: 'אף הגוים' (לא הגרים), וכן הוא בת"כ - בהר פרשתא א.

(שד"ל ויקרא כה, ב-ו)

 

 

קדושה בחיים קשורה לברית ולזיכרון, לא לאבנים מתות

'ואבן משכית לא תתנו בארצכם' - במה דברים אמורים; בשאר הארצות, אבל במקדש מותר להשתחוות על האבנים, שנאמר 'בארצכם' - בארצכם אי אתם משתחווים על האבנים, אבל אתם משתחווים על האבנים המפוצלות במקדש. ומפני זה נהגו כל ישראל להציע מחצלאות בבתי כנסיות הרצופות באבנים או מיני קש ותבן, להבדיל בין פניהם ובין האבנים ואם לא מצא דבר מבדיל בינו ובין האבן, הולך למקום אחר ומשתחווה או שוחה על צדו ומטה, כדי שלא ידביק פניו באבן.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודת כוכבים ו, ז)

 

"ומקדשי תיראו" - שנת היובל, כי כן כתוב "קֹדש תהיה לכם".

(אבן עזרא שם, שם)

 

הסמל המזכיר את השגחתי בכל מקום הוא "שבתותי"; והמקום המקדש את כל חייכם, למען תשרה שכינתי ביניכם, הוא "מקדשי" - מקדש תורתי. ולפיכך: "את שבתֹתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'".

לא בפסל ובמצבה, אלא בשבתות ה' נסמל את הנהגת ה'. שבתות ה' הן שבת בראשית ושבתות הארץ - שבת, שמיטה ויובל. הן מעצבות על ידי רעיון ה' את כל חיינו כבני אדם וכאזרחים; והן מראות את כניעתנו לה' על ידי מעשים גדולים של הקרבה והודאה. ובשתות ה' - במשמעות מורחבת - כוללת גם את מועדי ה'. הללו הם זמני היוועדות, הבאים להזכיר את הנהגת ה'. כל אלה שבתות ה' הן לנו אות, ברית ומועד; הן לא חוטבו מן האבן המתה, אלא הן סמלי הכרה, ברית וזיכרון, הארוגים מן החומר החי של מעשינו. הן מזכירות את הנהגת ה' - לא כשהיא לעצמה - אלא בהשפעתה המעצבת את מעשינו. בהכנעה ובהקדשה של כל חיינו הן מחברות "ומועידות" אותנו אל ה'.

(הרש"ר הירש שם, שם)

 

'כי לי הארץ': זה טעם נכבד וכן אמר משה בתפלתו 'ה' מעון אתה היית לנו' - אתה כמו מעון עומד ודור הולך ודור בא.

(אבן עזרא שם, שם)

 

וצריך האדם הדר בארץ ישראל לזכור תמיד בשם ארץ כנען, המורה על עבדות והכנעה לה'... תזכו להיות גרים בארצכם, כמו שאמר דוד "גר אנוכי בארץ" (תהילים קי"ט, ט) ואז: "הללו עבדי ה'" (שם קי"ג, א) הכלל העולה, יושבי הארץ צריכים להיות בהכנע, וכמו גרים, לא יעשו העיקר להתיישב באיתן מושבו. וזה שאמרו חז"ל: 'וישב יעקב בארץ כנען' - ביקש לישב בשלוה, אמר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא?; רק יהיה 'בארץ מגורי אביו', 'גר אנוכי' ויהיה 'ארץ כנען', ויהיה 'מגורי אביו' סוד פחד יצחק, הוא מידת הדין, 'מגור מסביב' (ירמיהו מו, ה)... וזהו 'כי גרים ותושבים אתם עמדי' (ויקרא כ, כג) וסימנך 'ארץ אוכלת יושביה היא', מכלה את הרוצים לישב בה בשקט ובשלוה ובתוקף, לאכול פירותיה ולהנות בה לבד.

(מתוך "שני לוחות הברית" לרבי ישעיהו הורוביץ ג', יא, לא)

 

וַתִּתֵּן לָהֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וַיָּבֹאוּ וַיִּרְשׁוּ אֹתָהּ וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלֶךָ וּבְתוֹרָתְךָ לֹא הָלָכוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתָה לָהֶם לַעֲשׂוֹת לֹא עָשׂוּ וַתַּקְרֵא אֹתָם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת. הִנֵּה הַסֹּלְלוֹת בָּאוּ הָעִיר לְלָכְדָהּ וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַחֶרֶב וְהָרָעָב וְהַדָּבֶר וַאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ הָיָה וְהִנְּךָ רֹאֶה. וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי אֲדֹנָי אלהם , קְנֵה לְךָ הַשָּׂדֶה בַּכֶּסֶף וְהָעֵד עֵדִים וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים...

עַתָּה לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִתְּנָה בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר. הִנְנִי מְקַבְּצָם מִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהֹשַׁבְתִּים לָבֶטַח. וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים. וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְדֶרֶךְ אֶחָד לְיִרְאָה אוֹתִי כָּל הַיָּמִים לְטוֹב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא אָשׁוּב מֵאַחֲרֵיהֶם לְהֵיטִיבִי אוֹתָם וְאֶת יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם לְבִלְתִּי סוּר מֵעָלָי. וְשַׂשְׂתִּי עֲלֵיהֶם לְהֵטִיב אוֹתָם וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת בֶּאֱמֶת בְּכָל לִבִּי וּבְכָל נַפְשִׁיכִּי כֹה אָמַר ה': כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל הָעָם הַזֶּה אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר עֲלֵיהֶם.

 (ירמיהו לב - הפטרת פרשת בהר והמשך הפרק)

 

כי כה אמר ה' כאשר הבאתי את כל הרעה - ר"ל אחר שהרעה היא רק הכנה אל שיתוקנו ויהיו מוכנים לקבל הטובה, א"כ כאשר הבאתי את הרעה כן אנכי מביא עליהם את הטובה.

 (מלבי"ם שם, שם)