דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:

 אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה'...

וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה

אִם זָכָר, וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל וְלַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים. (ויקרא כ"ז, א, ח)

 

'ואם מבן ששים שנה וגו'' - כשמגיע לימי הזקנה האשה קרובה להחשב כאיש, לפיכך האיש פוחת בהזדקנו יותר משליש בערכו, והאשה אינה פוחתת אלא שליש בערכה, דאמרי אינשי סבא בביתא פחא בביתא (זקן בבית, שבר בבית) , סבתא בביתא סימא בביתא וסימנא טבא בביתא (זקנה בבית, מטמון בבית).

(רש"י ויקרא כז, ז )

 

...תורת כהנים איננה מייחסת ערך מיוחד לנדבות המקדש; אין היא רואה בהן חסידות יתרה, הרצויה בעיני ה' בייחוד; קל וחומר שאין היא מייחסת להן כוח לכפר על חיים של חטא. מקדש הכהנים רואה את שליחותו - לא ברכישת נכסים - אלא ברכישת הלבבות והרוח, והיא מבקשת לרכוש את כל חיי הפרט והכלל לקיום החוקים, המשפטים והתורות. "קידוש המוסר", "שמירת המשפט בחיי החברה", "הארת הרוח ועידון הלב" - החוקים, המשפטים והתורות - הם הדרך היחדיה כדי לזכות בחסד ה'. הם שניתנו "בינו ובין בני ישראל", ורק הם מקרבים את האדם לה' ואת ה' לאדם.

(הרש"ר הירש כז, א)

 

 

אם בחֻקֹתי תלכו

בנימין סגל

בתקווה שנזכה לדברי ספרונו בהתחלת פרשתנו: "אם תתנהגו בדרכי האל יתברך הנכללים בחלק המעשי בתורתו ותעיינו במצוות לדעת אופן עשייתם ותכליתם ובזה תשלימו כוונתו להיותכם בצלמו כדמותו, "ועשיתם אותם" ואז יהיה לכם זה השלמות בקניין באופן שתעשו אותם כמו פועלים הטוב ברצון נפשכם, לא כמצווים ועושים מיראה... אבל תעשו מאהבה חפצים ברצון האל יתברך, כאומרם [אבות] עשה רצונו כרצונך"

"אם בחקתי תלכו" - אין סיכום מוצלח או נאות יותר לגישת התורה למצוות הקב"ה משלוש המילים הפותחות את פרשת בחוקותי.

"בחקתי" - בניגוד לכל התרבויות והעמים בימי קדם הבינו בני ישראל שהחוקים והמצוות הגיעו ישירות מהקב"ה. כמובן, המצוות כוונו לעשייה אנושית, אבל איפשרו ליחיד לכוון את מעשיו ולהעלותם לרמת הקדושה, אותה הקדושה המאפיינת את הקב"ה בעצמו.

"תלכו" - לכאורה, דבר אלוהי הוא מושלם ולא ניתן לשנותו. עם זאת, בחרנו בשורש המילה השלישית בפתיחה, "תלכו", ככינוי המקובל לדרישות השם: "הלכה" לעומת המושלם והלא משתנה, "הלכה" היא מונח דינמי, דינמיות השומרת עליה מול תמורות הזמן. היא גם הדרך שהולכים בה יומיום, וגם דרך שהיא עצמה הולכת ומתפתחת יומיום - לפי הגרסה המקובלת, התורה שבעל פה ניתנה עם התורה שבכתב, ושמירת המצוות מתייחסת לשתי ה"תורות" שהן אחת.

"אם" - זאת המילה הבסיסית ביותר. כאן בסוף ספר ויקרא, הכולל כל כך הרבה חוקים ומשפטים, מוצאים אנו הד לעובדה שחוקים אלה ניתנו לבני אדם, והשאלה הפתוחה היא "אם" ישמרו אותם. היה מקום להניח שאחרי יציאת מצרים ומעמד הר סיני (ויש לזכור שלפי המסורת גם פרשתנו נאמרה בסיני) לא יהיה צורך לחזור להתריע על מה יקרה אם העם לא ישמור את המצוות - ובכל זאת בזה דנה פרשתנו.

זה הרקע לתוכחה: חוק אלוהי, הכולל התפתחויות בעתיד, שניתן לבני אדם, יתכן שבני אדם ישמרו את המצוות, אך מכיוון שיש להם בחירה חופשית, בהחלט יתכן שלא ישמרו אותן.

ניגשים אנו לתוכחה, לברכות ולקללות, ומנסים להבין אותן כהנעה לשמירת מצוות.

איך מעודדת התורה את העם לשמירת המצוות?

במבט ראשון אנו עומדים נבוכים; אם באמת שמירת המצוות היא בחירה, איזה מין בחירה היא זאת?! הרי, הברכות המובטחות לקיומן והקללות לעזיבתן הן בבחינת "כפיית הר כגיגית"?!

כדי להתמודד עם השאלה הזאת, עלינו לשים לב שאין הקבלה בין הברכות והקללות. ההבדלים הם כה משמעותיים שאי אפשר לראות בקטע האחד את היפוכו של הקטע השני. האורך הוא שונה לגמרי - לעומת הקללות, פרשה ארוכה ביותר, הברכות הן קצרות מאוד. בנוסף, המונחים הם לא מונחים מנוגדים זה לזה וגם המבנה של שני הקטעים הוא שונה. לכאורה יש לנו כאן שתי גישות לעידוד שמירת ההלכה, ועלינו לגשת אליהן בנפרד.

מהו טיבען של הברכות? הצרכים המוזכרים הם האנושיים והבסיסיים ביותר - רובן במישור הפיזי, ואחד במישור הרוחני. כאן מוצאים הבטחות לביטחון להזנה, לצאצאים, ובמישור הרוחני הבסיסי, לנוכחותו של הקב"ה בינינו. עם זאת, הברכות נמתחות לממדים על-טבעיים: הגשמים באים "בעיתם" עונות החקלאות משיגות זו את זו, אוכלים "לשבע" - "אין מחריד" אין חיה רעה, אין חרב. מגיעים לזה ש"מאה מכם רבבה ירדפו".

רש"י הבחין בהגזמה הזאת והוסיף באותו כיוון על פי המדרש:

א.    "גשמים בעיתם" - בשעה שאין דרך בני אדם לצאת, כגון בלילי שבתות.

ב.     "ועץ השדה" -אלה אילני סרק, ועתידים לעשות פירות.

ג.      "והקימתי את בריתי אתכם" - ברית חדשה, לא כברית הראשונה שהפרתם אותה, אלא ברית חדשה שלא תופר, שנאמר (ירמיהו ל"א) 'וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה וכו''.

ד.     "והתהלכתי בתוככם" - אטייל אתכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני.

ברור שרש"י, בהתבססו על המדרש, מעביר את התיאור של הברכות לימות המשיח, שאז אפילו תזמון הגשם יהיה מושלם, פירות יהיו על כל העצים, ונחיה כולנו בעידן חדש, עם ברית חדשה, ושוב בגן עדן.

איך שלא נראה את הברכות - הבטחות משיחיות או סתם הגזמות שהן מעבר לניסיונם של בני האדם - תוהים אנו בכוחם כגורם מניע לשמירת מצוות. האם מצפים מבן אדם שישמור מצוות כדי שיזכה בשכר שהוא כה דמיוני וכה תלוי בהתנהגות הציבור כולו?

ואם לא, האם מותר לנו לנחש שתכלית הברכות אינה הנעה? כנראה מדובר במשהו אחר - יצירת אופק (אפילו אם לא מאמינים שנגיע אליו היום או מחר) המעצים את הפרט, ומאפשר לו להתמודד עם קבלת עול המצוות. היחיד יכול לקרוא את הברכות האלה כ"אופק" ועדיין להבין שבחייו השכר מוגבל יותר - "שכר מצווה מצווה". הברכות ב"תוכחה" הן לכלל (לא ליחיד) ואינן מיידיות.

 [כדאי להדגיש שאנו לא עוסקים כאן בוויכוח הפרשנים על תזמון הברכות האלה - לפני או אחרי המוות, דהיינו בעולם הזה או בעולם הבא. מדובר כאן בברכות קבוצתיות, ואין מקום לדון בהן במסגרת שכרו של היחיד בעולם הבא.]

שאלת ההנעה עולה גם בקשר לקללות - ואע"פ שההנעה היא שלילית, בכל זאת ההנחה היא שמנסים לעודד שמירת מצוות. כאמור, הקללות אינן דומות לברכות. הברכות הן קצרות (כדאי לזכור שרבו הפרשנים שהסבירו שהצורה הקצרה איננה מעידה על משקל קל יותר - נהפוך הוא - "ריקי מוח אמרו כי הקללות רבות מהברכות, ולא אמרו אמת - רק נאמרו הברכות כלל ונאמרו בקללות פרטים"  (אבן עזרא))

חשוב לשים לב לפירוט הרב שיש בקללות וגם לשלבים שיש בהן. אנו נתקלים בסוף כל שלב באזהרה הנוספת "ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי...", "ואם תלכו עמי ולא תאבו לשמוע לי ויספתי..." וכו'.

הבה ננסה להבין את המבנה ואת הקללות בכללותן. לעניות דעתי, הקללות, שלא כמו הברכות, הזכירו לקהל השומעים בהר סיני ובכל התקופה התנ"כית (וגם לאחר מכן!) תופעות מוכרות היטב.

כך אנו למדים מהתנ"ך - מאזכורי הבצורות בזמן האבות עד לזוועות של ספר איכה, מעדויות קורעות לב של סבל בספר תהילים ועד לתיאורי העניים בספרי נביאים (וכל זה באשרור הספרות החיצונית והספרות של עמים אחרים בתיאורי מלחמה ורעב). בעולם קשה, הקללות האיומות היו מוכרות לכל אחד ואחת בימי קדם. אם לנו הדברים נראים דמיוניים, מעולם אחר, הסיבה לכך היא מקומנו ותקופתנו, תקופה (יחסית) של שלום. אם ניזכר באמצע המאה הקודמת וגם אם היום רק נרחיק נדוד לקצווי תבל נבין שקללות אלה מבוססות על עולם אכזרי, אבל מציאותי.

מכיוון שהקללות "אמיתיות", יש לזכור שהקללות נגמרות ב"סוף טוב" והקב"ה מצהיר: "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם... וזכרתי להם ברית ראשונים". אפשר להבין, אפוא, שתכלית הקללות אינה הנעה (וקשה לנו לקבל שהקב"ה היה רוצה שנשמור מתוך יראה כזאת, כדברי ספורנו בראש דברינו) אלא הבטחה מחודשת בעת צרה אמיתית. התורה מעידה שכאשר דברים כאלה קורים, עלינו לזכור שיכול להיות עוד יותר גרוע, ועלינו להבין שלא מדובר בגזירה סופית. בסוף כל שלב יש תקווה, ואפילו ברגעים שנראים כחסרי תקווה, עלינו להבין ולהאמין שבסופו של דבר נחזור אל ברכת השם. למרבה הפלא, אפוא, למרות ההבדלים הרבים בהצגת הברכות והקללות, אפשר לומר שהברכות והקללות מתפקדות בצורה דומה, בהדגישם "מבט על" והבטחות לטווח ארוך, המאפשרים ליחיד לשמור את דרך ה' בעולם הזה למרות הקשיים, הכישלונות האישיים, המעידות, ומצבים חיצוניים הנותנים לאדם תחושה שעבר קו שאין דרך חזרה ממנו.

לסיכום: תכלית התוכחה, הברכות והקללות כאחד, היא הפוכה ממה שנראה לנו במבט ראשון. לא מדובר בהנעה חיובית או שלילית לשמירת מצוות דרך שכר ועונש, נהפוך הוא. משתקפת כאן חשיבות הראייה לטווח הארוך, חשיבות ההבנה שיש שלבים בחיים וחשיבות ראיית האופק. ראייה כזאת (ולא הבטחת השכר המיידי) פותחת בפנינו את המרחב ואת החירות המאפשרים לנו להתמודד עם קבלת עול המצוות. ראייה זו גם נותנת לאדם הזדמנות להיענות בחיוב לאתגר של 'אם בחקתי תלכו'.

מעניין לעניין באותו עניין - בניגוד לרש"י הרואה בברכות מרכיב משיחי, יש המפרשים "וישבתם לבטח בארצכם" ו "נתתי שלום בארץ" - בארצכם, אבל לא בחו"ל (והרי לפי פשוטו של מקרא מובטח לנו ניצחון על אויבים רבים - הקיימים עדיין!)

לפי הגישה הזאת גם הברכות מתגשמות בשלבים, וברדיפתנו אחר השלום יש להבין (ולהעריך!) את גודל הברכה, אם "רק" נשיג ביטחון ושלום בבית ועליונות צבאית ברורה מול אויבים מבחוץ.

ולוואי ששלב זה יהיה בר השגה בימינו, ואני תפילה שנזכה בקרוב לברכה ההיא.

הרב בנימין סגל הוא נשיא מלי"ץ, המכונים לחינוך יהודי ציוני

 

 

"כי לי הארץ"

אל תרע עינך בה, שאינה שלך.

(מתוך פירוש רש"י על ויקרא כ"ה, כ"ג)

 

הזהיר שלא למכור בארץ ישראל מכירה קיימת והוא אמרו: "והארץ לא תמכר לצמיתות".

 (מתוך ספר המצוות לרמב"ם, מצוות לא תעשה רכז)

 

משרשי המצוה (שלא לשנות מגרשי ערי הלויים ושדותיהם): לפי שערי הלויים היו נכונים לצרכי כל שאר השבטים, כי הוא השבט הנבחר לעבודת ה' וכל עסקם היה בחכמה, שלא היו טרודים בעבודת האדמה כשאר שבטי ישראל, ועליהם נאמר "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים לג, י) ומתוך שהחכמה בתוכם היה עסק כל ישראל תמיד עמהם, מלבד שהיו בתוך עריהם ערי מקלט הרוצח, ומתוך כך גם היו עיני כל ישראל על עריהם כי לא ידע אדם מה ילד יום, ולכן היה בדין להיות אותן הערים אשר יד הכל שוה בהן ולב הכל עליהם להיותן בתכלית היופי והחמדה, ושבח כל עם ישראל בכך, ומפני כן באה הצוואה עליהם שלא לשנות בעניינם דבר כי אדון החכמה ייסדן ותקנן והגביל גבולם וירא כי כן טוב...

 (מתוך ספר החינוך, מצוות לא תעשה שמג.)

 

כי שנת השמיטה גורם גם-כן ההקהל והשלום, על ידי שלא יזרע ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו, כי אינו רשאי להחזיק בתבואת שנת השבע כבעל הבית וזה בלי ספק סיבת השלום, כי כל דברי ריבות נמשכין ממידת "שלי שלי", זה אומר כולה שלי וכל זה אינו כל כך בשנה השביעית, כי בקום ועשה אין הכל שוים, אבל בשב ואל תעשה הכל שוין, וזה באמת ענין השלום.

 (כלי יקר דברים לא , יב)

 

"וְלֹא תוֹנוּ... וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח" - הישיבה בארץ לבטח תלויה בקיומה של חברה מתוקנת

רבי עשה סעודה לתלמידיו. הביא לפניהם לשונות רכין ולשונות קשין. התחילו בוררין את הרכין ומניחין את הקשין, אמר להם: בני, כך יהא לשונכם רך אלו עם אלו, לפיכך משה מזהיר את ישראל 'ולא תונו איש את עמיתו'.

'אל תונו' באונאת דברים הכתוב מדבר ...הא כיצד? אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו 'זכור מעשיך הראשונים', אם היה בן גרים לא יאמר לו 'זכור מעשה אבותיך', היה גר ובא ללמוד תורה לא יאמר לו 'פה שאכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים יבוא ללמוד תורה שיצתה מפי השכינה?!', אם היו יסורין באין עליו או שהיה מקבר את בניו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב 'הלא יראתך כסלתך זכר נא מי הוא נקי אבד', אם היו חמרין מבקשין תבואה [ממנו] לא יאמר להם 'לכו אצל פלוני ויודע שלא מכר מעולם'. רבי יהודה אומר: אף לא יתלה עצמו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב ונאמר בו 'ויראת מאלהיך'.

(ילקוט שמעוני תורה בהר רמז תרסא)

 

ולא תונו איש את עמיתו - כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו לא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ.

ואם תאמר: מי יודע אם נתכוונתי לרעה?

לכך נאמר 'ויראת מאלהיך' - היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו 'ויראת מאלהיך'.

(רש"י ויקרא כה , יז)