מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.

(במדבר כ"ד, ה')

 

 

מה טבו אהליך יעקב - שני אהלים של המון יעקב. היינו אהלי נשים ואהלי אנשים.

משכנותיך ישראל - משכן הוא אסיפה של ראשי העם והמה בשני אופנים; אסיפה של קריאי מועד לצרכי צבור בעניני העולם. ואסיפה של גדולי ישראל לתורה ולתעודה, וזהו משכנותיך ישראל. ואמר מה טבו. דמשמעו בהפלגה יתירה שהראהו הקב"ה השבח היותר מופלג בכל פרט ופרט שאפשר להיות כאשר הוא מבאר.

(העמק דבר שם, שם)

 

המשכן הה"ד (במדבר כד) 'מה טובו אוהליך יעקב וגו'' 'מה טובו אהליך יעקב' - זה אוהל מועד שבמדבר ושבשילה ובנוב וגבעון; 'משכנותיך ישראל' - אל תהי קורא משכנותיך אלא משכנותיך ישראל שהמשכן ומקדש יתמשכנו ע"י ישראל בעת שחטאו. משכן מנין? שנאמר (תהלים עח, ס):  'וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם' - שנתמשכן ע"י ישראל שנקראו אדם צאן מרעיתי אדם אתם המקדש, מנין? שנאמר (איכה ד, יא): 'שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן' ואומר (נחמיה א, ז) חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ - זה מקדש ראשון, כמה דתימא (שמות כב, כה): 'אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ' לכך נקרא משכן, שכך אמר לו הקב"ה למשה: אמור להם לישראל שיעשו לי משכן שאם יחטאו יהא מתמשכן על ידיהם.

 (במדבר רבה פרשה יב פסקה יד)

 

 

החמוֹרָה והחמור

לאה שקדיאל

אמר ר' זירא, אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים - אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים. ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא, ושל ר' פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים. (בבלי שבת קי"ב ע"ב).

אגב הצבת הפרדיגמה הידועה של "ירידת הדורות", באמצעות ההיררכיה הממקמת את בני האדם בין מלאכים לבין חמורים, מזכירה הגמרא כי היו אי פעם חמורים יוצאי דופן אשר לא אליהם הכוונה. רש"י על אתר מפנה אל סיפוריהם של החמורים הללו. תחילה נפגוש את חמורו של ר' חנינא, או בנוסחים אחרים - ר' יוסי דמן יוקרת (בתרגום לעברית):

היה לו אותו חמור, כשהיו שוכרים אותה כל יום, בערב היו שולחים לה את שכרה על גבה, ואם היו מוסיפים לה או מורידים לה, לא היתה באה. יום אחד שכחו זוג סנדלים עליה, ולא הלכה עד שלקחוהו ממנה, ואחר כך הלכה. (בבלי תענית כ"ד ע"ב)

הסיפור מתחיל עם חמור בלשון זכר, שמיד מתהפך דקדוקית לחמורה נקבה. מקרה? תופעה זניחה בדקדוק העברי ו/או הארמי בשפת חז"ל? נבדוק את המקורות על החמור השני הנזכר, זה של ר' פנחס בן יאיר. שני סיפורים בידינו - רש"י מפנה לזה שבתלמוד הבבלי המוכר לו, אבל דווקא הסיפור שבתלמוד הירושלמי נראה קרוב להקשר שבמסכת שבת דלעיל. ובתרגום לעברית:

ר' אבא בר זבינא בשם ר' זעירא אמר: אם הראשונים היו בני מלאכים, אנו בני אדם, ואם היו בני אדם, אנו חמורים. אמר ר' מנא: באותה שעה אמרו: אפילו לחמורתו של ר' פנחס בן יאיר לא דמינו. חמורתו של ר' פנחס בן יאיר גנבוה ליסטים. היתה מוחבאת אצלם שלושה ימים שלא טעמה כלום. אחרי שלושה ימים נמלכו, החזירוה לאדוניה, אמרו: נשלחנה לאדוניה, שלא תמות אצלנו ותסריח המערה. הוציאוה, הלכה ועמדה על אדמת אדוניה, התחילה לנעור. אמר להם [=לעובדים אצלו]: פתחו לעלובה זו שיש לה שלושה ימים שלא טעמה כלום. פתחו לה ונכנסה לה. אמר להם: תנו לה משהו שתאכל. נתנו לפניה שעורים ולא רצתה לאכול. אמרו לו: רבי! היא לא רוצה לאכול! אמר להם: הן מתוקנות? [=האם השעורים כבר לאחר הפרשת תרומות ומעשרות?] אמרו לו: כן! אמר להם: והרמתם [=הפרשתם] דמאי? אמרו לו: וכי לא כן לימדנו רבי [כלומר, אתה], "הלוקח לזרע לבהמה [...] פטור מן הדמאי"? אמר להם: מה נעשה לעלובה זו, שהיא מחמירה על עצמה הרבה... והרימו דמאי, ואכלה. (ירושלמי דמאי פ"א ה"ג)

כאן ברור מן ההתחלה כי החמור יוצא הדופן, שהוא ברמה רוחנית גבוהה יותר מבני אדם כמונו, אינו אלא חמורה. והנה הסיפור בהקשר שונה, מן התלמוד הבבלי, בתרגום לעברית:

בזמן שבהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן! [...] מהי "בהמתן של צדיקים"? שר' פנחס בן יאיר היה הולך לפדיון שבויים. פגע בו בנהר גינאי. אמר לו: גינאי, חלוק לי מימיך ואעבור בך! אמר לו: אתה הולך לעשות רצון קונך, ואני הולך לעשות רצון קוני. אתה, ספק עושה [=מצליח], ספק אי אתה עושה - אני ודאי עושה... אמר לו: אם אין אתה חולק, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם! חלק לו. אותו איש שהיה נושא חיטים לפסח. אמר לו: חלוק לו גם כן לזה שבמצווה עוסק! חלק לו. היה סוחר נוסע [רש"י: ערבי] שהתלווה אליו, אמר לו: חלוק לו גם לזה, שלא יאמרו, "כך עושים לבני לוויה [=שאינם ישראל]?!" חלק לו. אמר רב יוסף: כמה גדול האיש ממשה ושישים ריבוא, ששם - פעם אחת [=נחלק להם הים], וכאן - שלוש פעמים! (ושמא, גם כאן פעם אחת [=נחלק הנהר וכל שלושתם עברו יחד], אלא: [לא גדול יותר מהם, אלא גדול] כמשה ושישים ריבוא. נקלע [ר' פנחס בן יאיר] לאותו מלון. זרקו לו שעורים לחמורו. לא אכל. חבטום [=את השעורים, כדי לנקותם], לא אכל. נקרו אותם [=בידיים, כדי לנקותם עוד], לא אכל. אמר להם: שמא אינם מעושרים? עשרו אותם, ואכל. אמר: ענייה זו הולכת לעשות רצון קונה, ואתם מאכילים אותה טבלים?! (בבלי חולין ז' ע"א-ע"ב)

בסיפור הזה מתאמץ התלמוד הבבלי להוכיח בפרוטרוט כי הבהמה יוצאת הדופן אינה מתעלה לדרגת בני אדם על-אנושיים הדומים למלאכים, אלא אם כן היא שייכת לחכם מטיפוס ה"חסידים ואנשי מעשה", בעל היכולת לחולל ניסים בדומה לנביאים: נזכור כי חז"ל מזהים את פנחס המקראי, הקנאי המתקן את מה שקלקל בלעם בישראל, עם אליהו, ה"תלמיד" המתחרה עם ה"רב" ונוטל לידיו את מפתחות הגשמים וגם את מפתחות תחיית המתים... ואולם אני מבקשת להתרכז ביסודות המשותפים לכל הסיפורים שהבאתי: גם כאן, ההקשר הרחב יותר הוא דיון בשאלת ההבדל בין אדם לבהמה (שם ה' ע"א-ע"ב): מיהם בני האדם הדומים לבהמה? והאם כל השוואה בין אדם לבהמה היא בהכרח לגנותנו? ואני אומרת: בכל המקורות הללו, ההתמקדות דווקא בחמור מכל הבהמות, והגלישה האגבית כביכול מן החמור הזכר אל החמורה הנקבה, אינם מקרה.

מכל הבהמות, היינו מכל החיות המבוייתות אשר בשירות האדם ומהוות חלק בלתי נפרד ממשק הבית ומחיי היומיום של בני האדם במזרח הקדום, זכה החמור למקום מיוחד בתורת ישראל, ועל כך כבר נכתב רבות¹: שמו בשפות השמיות, הנגזר מן המילה "חומר", מעמיד אותו כניגוד טבעי לאדם שנברא בצלם, ומעורר את השאלה לגבי ההבדל בין האדם המממש את תפקידו האלקי בעולם, לבין האדם הנשאר בדרגה של "נפש חיה" בלבד ככל הבהמות. נבירה במקורותינו תגלה מצד אחד ייחוס ההבדל הזה באופן מהותני ליהודים לעומת עובדי אלילים כנענים, אך מצד אחר גם נכונות לדון ברותחין בני אדם יהודיים באופן טכני היורדים לא רק לדרגתם של עובדי אלילים אלא מתבהמים ממש כחמורים. פן אחר של החמור הוא המקום המוקצה לו ליד השור במשק הבית היהודי שומר השבת, אותו משק בית המקפיד גם לא לצער בעלי חיים - אך באשר הוא בהמה טמאה, הוא לא רק דומה לשור אלא גם מובחן ממנו: בניגוד לשור שהוא טהור, אין החמור ראוי לא לקרבן ולא למאכל, ובזה הוא דומה דווקא לאדם, שאין מקריבים את בכורו אלא פודים אותו (מסכת בכורות פרק ראשון). וכל התקציר הזה בא לשפוך אור גם על ההיררכיה של מקורותינו: מלאך, אדם, חמור-שאינו-אלא-חומר.

אבל בין המלאך לאדם ישנה עוד קטגוריה, זו של החמור-המחמיר-על-עצמו-במצוות, הדומה לאדם הצדיק המלאכי. לדעתי אין זה מקרה כי דווקא בסיפורים על הקטגוריה הזו מתהפך החמור לחמורה, כשם שההשוואה הידועה בין אברהם לבלעם אינה מבוססת רק על הפער בין אברהם הצדיק לבלעם הרשע אלא גם על פשט המקראות המתארים את אברהם עם החמור לעומת בלעם עם האתון. חז"ל מקפידים לציין כי העמדה האנושית המומלצת, זו של ענווה בפני גדולתם של הראשונים, היא גם עמדה של ענווה בפני החמורות המיוחדות הללו. האתון של בלעם, אשר ראתה את המלאך וממלאת שליחות אלוקית לשנות את פעולת אדוניה בעולם, גם נושאת בפיה דברי תוכחה מוסרית לאדוניה. בלעם נאלץ ללמוד את תפקידו באמצעותה דווקא, והיא נקבה.

נראה לי כי מה שנברא בערב שבת בין השמשות, כלומר יחד עם האדם, באופן חריג (אבות ה, ח), הוא פיה של אתון דווקא, ולא של חמור זכר, כמסר מודגש במיוחד לחברה הפטריארכלית הנוודית או החקלאית. בספרו האוטוביוגרפי של ת.ה.לורנס הבריטי, מנהיג המרד הערבי נגד התורכים בזמן מלחמת העולם הראשונה, "שבעת עמודי החכמה", הוא מציין כי הנקבות היחידות שמילאו תפקיד כלשהו במרד הערבי היו נאקות הגמלים עליהן רכבו הלוחמים במדבר, מפני שהן נוחות לאילוף, בניגוד לגמלים הזכרים. הגבר בחברה מסוג זה חי בקרבה רבה לבהמות הנקבות, הרבה יותר מאשר לזכרים שביניהן. דווקא על נקבות הוא מממש יום יום את אדנותו, את בעלותו, ומכאן גם השכיחות של יחסי מין עם בהמות הבית באותן חברות, נוהג זר מאד לרוחנו בחברה המודרנית שבה גם החקלאות מתועשת לגמרי ואינה מתפקדת עוד כ"משקי בית" (כולל מגורים משותפים!) בשום צורה. קשה לנו להבין את הרקע למדרשי חז"ל המפרשים את הדיאלוג המקראי בין בלעם לאתון כשיחה בין בעל המכה את אשתו לבין זו המספקת לו שירותי אישות. קשה לנו להבין איך מפרשים חז"ל את בריאת האישה (בראשית ב) כשני שלבים של ניסיון לגאול את האדם מבדידותו - בשלב הראשון הוא נותן שם לחיות על ידי ביאה עליהן, ורק השלב השני מצליח, כאשר הוא נותן שם לאישה כי רק היא עצם מעצמיו ובשר מבשרו, כלומר רק אותה הוא "יודע". קשה לנו להבין חברה בה יש לגבר בן חורין אדנות גם על בני אדם שהם עבדיו, תוך הבחנה בין עבד לשפחה, ובין עברי לכנעני. העבד העברי הוא יהודי לכל דבר, האמה העבריה נועדה לנישואין במשפחת האדון, העבד הכנעני מגוייר על ידי אדונו, ואילו השפחה הכנענית היא כבהמה הניתנת על ידי האדון לעבדו כדי שירבה לו ילדים... קשה לנו לשמוע כי באחד הסידורים מימי הביניים מופיעה מול ברכתו של הגבר היהודי יום יום, "שלא עשני אישה", ברכה מקבילה לאישה היהודיה בשם ובמלכות, "שלא עשני בהמה"...

על רקע זה של היררכיות פטריארכליות מתבהמות, משתמשת התורה באתון, ובעקבותיה משתמשים חז"ל בחמורה, כדי ללמד אותנו להוקיע נורמות שכאלו. החמורה שבסיפור היא "עלובה", שיקוף ריאליסטי של יחס הגבר האדון אל הנקבה, עליה - במקרה הטוב - יש להגן באופן פטרנליסטי (אזכיר: תואר זה רווח גם לגבי נשים מסכנות כגון אלמנות עניות). אבל דווקא ה"עלובה" הזו גבוהה מאיתנו בדרגה, ומלמדת אותנו גם דרך ארץ, וגם הצנעת לכת עם אלוקינו.

[1].  יהודה עציון, "מאתונו של בלעם עד חמורו של משיח", מקור ראשון, בלק תשס"ז. שמעון גולן, "פטר חמור", דף שבועי אונ' בר אילן, בוא תשע"א. עמיצור ברק, "אדם ובהמה תושיע ה'", דף שבועי אונ' בר אילן, מקץ תשע"ב. פנינה נויבירט, "פטר חמור", שבתון, בוא תשע"ב.

לאה שקדיאל, אשת חינוך ופעילה חברתית, ירוחם

 

 

'ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו' (במדבר כ"ב): תנא משום רבי שמעון בן אלעזר: אהבה מבטלת שורה של גדולה - מאברהם, דכתיב (בראשית כ"א) 'וישכם אברהם בבקר' שנאה מבטלת שורה של גדולה - מבלעם, שנאמר 'ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו'

אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות. אמר רבי יוסי בר הונא: רות בתו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב היתה.

(בבלי סנהדרין ק"ה, ע,ב)

 

 

"כי לא נחש ביעקֹב ולא קסם בישראל"

ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר 'כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל' ונאמר 'כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו''. כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה, אבל התורה אסרתן, אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת... שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים 'תמים תהיה עם ה' אלהיך'.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודת כוכבים יא, טז)

 

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" - אבל באומות קם, ואיזה? זה בלעם בן בעור

(ספרי וזאת הברכה שנז)

 

הענקת הנבואה לכל באי עולם באה להראות, שבחירת ישראל אין בה משום מעשה שרירותי, אלא משום מתן שכר להיענותו של ישראל ולנכונותו לקבל את התורה. דבריו המפורסמים של רבי יוחנן, "שהקדוש ברוך הוא החזיר התורה על כל אומה ולשון ולא קיבלוה עד שבא אצל ישראל וקיבלוה" מתפרשים בגמרא (עבודה זרה ב, ע"ב): "כלום נתת לנו את התורה ולא קיבלנוה"? על דרך זו מנמקים במקורות מאוחרים גם את מתן הנבואה לאומות העולם.

(א.א. אורבך: מדרשות חז"ל על נביאי אומות העולם ועל פרשת בלעם - מובא בעיונים בספר במדבר לפרופ' נחמה ליבוביץ ז"ל)