וַיָּשֶׂם ה' דָּבָר
בְּפִי בִלְעָם, וַיֹּאמֶר: שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר...
וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת
עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו
וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים...
מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ
יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.
קללה לברכה או ברכה לקללה? בין שנאה לאהבה
(במדבר כ"ג) 'וישם דבר
בפי בלעם' - רבי אלעזר אומר: מלאך, רבי יונתן אמר: חכה.
אמר רבי יוחנן:
מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו, ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות
- (במדבר כ"ד) 'מה טבו אהליך יעקב', לא תשרה שכינה עליהם ; 'ומשכנתיך ישראל'
- לא תהא מלכותן נמשכת ; 'כנחלים נטיו' - לא יהא להם זיתים
וכרמים ; 'כגנת עלי נהר' - לא יהא ריחן נודף ; 'כאהלים נטע ה' - לא יהיו להם מלכים
בעלי קומה ; 'כארזים עלי מים' - לא יהיה להם מלך בן מלך; 'יזל
- מים מדליו' - לא תהא מלכותן שולטת באומות ; 'וזרעו במים
רבים' - לא תהא עזה מלכותן ; 'וירם מאגג מלכו' - לא תהא אימת מלכותן ; 'ותנשא מלכתו'.
אמר רבי אבא בר כהנא: כולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות. שנאמר (דברים כ"ג) 'ויהפך ה' אלהיך
לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך' - קללה, ולא קללות.
(בבלי סנהדרין
קה ע"ב)
וירא את
ישראל שוכן לשבטיו - לא כראיה ראשונה לתת עלליהם עין רעה, אלא
באהבה שהשיג באותה שעה, וכן כתב הרשב"ם, ומתוך כך כתיב: 'ותהי עליו רוח אלהים' - שרוח
הקודש שרתה עליו מאהבה וחיבה.
(העמק דבר לנצי"ב מוולוז'ין במדבר כד, ב)
הפרשה שהייתה צריכה להיכתב
דיויד יסלזון
כל סיפור וסיפור בתורה
דורש מאיתנו התבוננות שנייה. הוא קורא לנו לעיין בו שוב ולחפש את המשמעות החבויה
במושגים ובמילים, ולהסיק מסקנות כלפי עצמנו. הסיפור של פרשת בלק נראה לכאורה פשוט
למדי. מדובר בפחדו של מלך מואב, מישראל. הוא מגייס מכשף לכוחותיו שיוצא לקלל את
ישראל, ובדקה האחרונה - כמו בסרט טוב - יוצאת ברכה מפיו ובני ישראל ניצולים.
סיפורים כאלה מעניינים מספיק לקורא, ולכן נטייתנו היא לא לרדת לעמקו של עניין,
כשדברים פשוטים כל-כך, אז למה שנתעמק בעניין?
ולעתים קרובות מדיי,
אנחנו טועים וחושבים שהסיפור הוא פשוט, כשבעצם אנחנו לא שואלים שאלה קצת מוזרה:
האם הסיפור הזה היה צריך בכלל להיכתב?
אם נעיין במסכת בבא
בתרא, נמצא שם רשימה של כותבי ספרי התנ"ך השונים ובין השאר מוזכר כי "משה
כתב ספרו ופרשת בלעם" (דף י"ב ע"ב). ורש"י שם מוסיף: "פרשת בלעם - נבואתו
ומשליו אף על פי שאינן צורכי משה ותורתו וסדר מעשיו" לכאורה, אם משה לא
היה מתעקש, ייתכן ופרשה זו לא הייתה נכנסת בעריכה הסופית. אז מה ראה משה בפרשת
בלעם, שחש צורך להוסיף אותה לתורה?
קשר מעניין בין משה
רבנו לבלעם עושה הרמב"ן בעקבות חז"ל (ספרי דברים ובמקומות
נוספים), בסוף התורה, כשמתייחסים
למותו של משה, "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות
העולם קם, איזה זה? בלעם". מעניין לדמיין פרשן בימינו עושה השוואה בין
חכם יהודי לאיש דת אחר. הרמב"ן ממשיך ומסביר "אלא הפרש יש בין נבואת
משה לנבואת בלעם, משה לא היה יודע מה מדבר עמו, ובלעם היה יודע מה מדבר עמו, שנאמר
'נאום שומע אמרי אל', משה לא היה יודע מתי מדבר עמו שנאמר (לעיל ז פט) 'מדבר אליו', ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו
שנאמר 'ויודע דעת עליו', משה היה מדבר עמו מעומד שנאמר (דברים ה כח) 'ואתה פה עמוד עמדי', ובלעם היה מדבר עמו שהוא
נופל שנאמר 'נופל וגלוי עינים' - משל לטבחו של מלך יודע
כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו".
אם נסכם את השוואותיו
של הרמב"ן, שמים לב למשהו הרבה יותר קיצוני. למשה הנבואה הייתה קשה ולבלעם קלה
יותר. אם כן, שאלתנו עדיין נותרת ללא תשובה - למה משה הכניס את פרשת בלעם לתורה?
לכאורה היה לו עדיף להשאיר נביא "חזק" יותר ממנו מחוץ לסיפורים.
אם לא נמשיך ונתעמק,
אזי ישנן שתי דרכים פשוטות יחסית לפתור את הבעיה הזאת, הראשונה היא שמשה ענו מכל
אדם ולכן לא הפריע לו להכניס נביא "חזק" ממנו לתורה, והשנייה היא לומר
שמשה היה בטוח במעמדו, ולא חש צורך להתעלם מסיפור בלעם, והביא אותו כדי להראות את
הקללה הנהפכת לברכה. אבל זה עדיין לא מסביר את דברי רש"י במסכת בבא בתרא שמשה
לא צריך בכלל את הפרשה. אם הוא לא צריך, אז למה לכתוב אותה?
ציינו שיש קשר בין משה
לבלעם, ואפשר לראות שדווקא הדומה בין בלעם למשה, מעצים את השונה ביניהם.
המשנה במסכת אבות (פרק ה' משנה
י"ט) עושה הבחנה ברורה בין
תלמידיהם של אברהם אבינו לאלה של בלעם. לגבי תלמידיו של בלעם היא מציינת :"עין
רעה, ורוח גבוהה, ונפש שפלה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בלעם הרשע" בפירושו על המסכת
מציין הרמב"ם, כי "עניין עין טוב היא הסתפקות ונפש שפלה, היא
הזהירות, ורוח נמוכה. היא הענווה יתירה". משה, כפי צייננו לעיל,
היה עניו מכל אדם, תכונה שייתכן וירש מאברהם אבינו. בלעם, בעל "כוחות"
דומים לאלה של משה, היה ההיפך הגמור מזה - בעל 'עין רעה'. לא מסתפק, לא עניו וכפי
שאנו רואים במהלך העניינים בפרשתנו, גם לא זהיר. אודות אותה משנה מציין הרב עובדיה
מברטנורא שנפש שפלה היא שהובילה את בלעם להוציא את בנות מואב לזנות - ומנגד, משה
מפיץ מגיפה בבני ישראל כשאלה זנים.
אנו רואים שהמשנה עושה
מאמצים להפריד כמה שיותר בין שתי הדמויות, מה שדורש מחקר מעמיק יותר לאורך קו
מחשבתו של בלעם. במאמר שכתב, מציין הד"ר רפאל ירחי שיש הבדלים לאורך פרשת בלק
בהיכרות של בלעם עם אלוהים. אם בתחילה הוא מתייחס אליו כ"אלוהים" - גם
שזה מתגלה אליו בנבואה - אז שם הוא רואה אותו כאחד מאלילי העולם - אולי אפילו עוד
אחד מאלילי עבודה-זרה. אך אחרי סיפור האתון, הוא לפתע מתייחס ל"ה'" ולא
"אלוהים": "אולי יקרה ה' לקראתי" (כ"ג, ג) "וישם ה' דבר בפי בלעם" (כ"ג: ה).
על מה השינוי הזה
מצביע? הגמרא במסכת סנהדרין (ק"ו ע"א) מתייחסת לבלעם כמי שעובר תהליך בפרשה. ר' יוחנן טוען
שבתחילה היה נביא ואח"כ קוסם, דבר מעניין, מכיוון שהתהליך שבלעם עובר מצביע
יותר לכיוון של מישהו שמתחיל להאמין ב"ה" ולא ב"אלוהים" - מההתגלות
בחלום, דרך האתון המדברת ועד ההכנות לקללות את בני ישראל. ור' יוחנן טוען שהמצב
הפוך (וראו את דברי הנצי"ב בפירושו "העמק דבר").
ולגבי אותן קללות,
עליהן אומר אור החיים (כ"ג פסוק ח) " כשהיה בלעם רוצה לקלל אומה היה בוחר עת הזעם....וחשב בלק כי עם
בני ישראל לא יחדל מהם עון... לזה אמר בלעם מה אקוב וגו', פירוש כי בכל ענפי
הקדושה שבה נאחזים עם בני ישראל, אין בו בשורש העליון שום שליטה מחלק המרוחק,
שבאמצעותו יעורר הדין עליהם", הטעות של בלעם ובלק הייתה באמונה שלהם
ב"אלוהים" ולא "ה", הם לא למדו שהקב"ה הוא ארך אפיים ורב
חסד, וקללותיו רק שאפו לעורר את זעם האל שבלעם הכיר, שלא יזכור טובה לעם ישראל,
וייתן לאותן קללות לפגוע בהם, מתוך אותו הזעם שבלעם "מזכיר" לאל שיש לו
כלפי העם.
התהליך של בלעם נראה
חיובי בהתייחסות שלו לה', אבל הוא עדיין בוחר לקלל את בני ישראל. וכאן
אנחנו מבינים מה בין משה לבלעם. ייתכן ובלעם היה בעל כוחות נבואיים
"חזקים" יותר, ויכול להיות שהקללה שלו הייתה משמידה או פוגעת קשות בעם
ישראל - אבל הקב"ה בחר להכניס לפיו מילים שרומזות על הגאולה שבהמשך הדורות.
כי בסופו של דבר, אנחנו רואים בסיפורו של בלעם בחירות גרועות.
זה כל ההבדל.
כשמלמדים ילד את הדרך
הנכונה, גם אם מוריו הם הטובים ביותר ונותנים בידו את הכלים הטובים ביותר, רק הוא
יכול לבחור בין טוב לרע, בין הדרך החיובית לשלילית - בין להיות תלמיד של משה או של
בלעם.
ואולי, משה הכליל את
סיפורו של בלעם בתורה כדי להראות לנו את כוחה של הבחירה החופשית. חז"ל
מציינים שבלעם היה נביא לא פחות גדול ממשה בכוח נבואתו - אך בכוח נבואתו
בלבד. בסופו של דבר, ההבדל ביניהם היה עניין של בחירה חופשית. קשה לשער איך התורה
הייתה נכתבת, אם בלעם היה בוחר בדרך הנכונה, ולא ברור לגמרי למה דווקא לרשע כמו
בלעם היו כוחות נבואיים ברמה של מושיע ישראל, אך מעל לכל - הדרך בה אנו בוחרים,
היא זו שבסופו של דבר קובעת מי אנחנו ואיך ניזכר.
ומשה רבנו, שידע גם בחירות
לא מוצלחות בחייו, שבחירה גרועה אחת שלו מנעה את כניסתו לארץ ישראל, הכניס את פרשת
בלעם כדי שאנחנו נבין זאת, ונלמד להתשמש בכוח הניתן לנו כדי לעשות את הבחירות
הנכונות.
דיויד יסלזון הוא מורה.
על אנשים, אתונות, קוסמים ורצון הא-ל.
'ויפתח ה' את פי האתון' - להודיעו
שהפה והלשון ברשותו, שאם בקש לקלל - פיו ברשותו.
(במדבר
רבה פרשה כ)
עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן: פי הארץ ופי הבאר ופי
האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות, ויש אומרים אף המזיקין
וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו, ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה.
(משנה
אבות ה , ו)
בערב שבת הראשון שבששת ימי בראשית; ולא שבאמת נבראו אז, דכי סלקא דעתך (האם
יעלה על דעתך) שהאיל של אברהם אבינו והאתון של בלעם שחיו לפי זה כמה אלפי שנים - ותרתנו הקדושה תעלים ממנו הנס הגדול הזה? אלא רצונו לומר,
שניתן כוח בברואים שיוציאו הפלא בשעתן.
(פירוש
"תפארת ישראל" על משנה אבות שם,ש ם וראה גם בבלי פסחים נד, ע"א)
...ומעתה
בוודאי נבין את דעתם של אלה מפרשנינו הרואים בשיחה שבין האתון והאדם את הלעג שלעגה
התורה לאמונות הללו, לעג להתרברבות של ה"חוכמה" האנושית המאמינה שיש
בכוח המכשף-הקוסם-המנחש לקלל , היינו להכריח כוחות עליונים להישמע לו.
(נחמה
ליבוביץ: עיונים - במדבר, עמ' 298)
הן
עם לבדד ישכֹּן - הבטחה או אתגר?
עם לבדד ישכון - כאמרו:
"ה' בדד ינחנו" - ואיך אוכל להכריתם.
(ספורנו
במדבר כג, ט)
ה' בדד ינחנו - נהגם במדבר בטח ובדד.
ואין עמו
אל נכר - לא היה כוח באחד מכל אלוהי הגויים להראות כוחו ולהלחם
עימהם. ורבותינו דרשוהו על העתיד, וכן תרגם אונקלוס.
ואני אומר: דברי תוכחה
הם, להעיד השמים והארץ ותהא השירה להם לעד, שסופן לבגוד ולא יזכרו הראשונות שעשה
להם ולא הנולדות שהוא עתיד לעשות להם, לפיכך צריך ליישב הדבר לכאן ולכאן. וכל העניין
מוסב על (פסוק ז) 'זכור ימות עולם בינו שנות
דור ודור', כן עשה להם וכן עתיד לעשות, כל זה היה להם לזכור.
(רש"י דברים לב , יב)
'הן עם לבדד ישכון' - הוא יחיה
בארצו הגדורה בגבולותיה ולא ירבה קשרים עם עמים אחרים. הוא יקיים את תפקידו
"הפנימי" הלאומי כ"עם" בעל חברה לאומית, והוא לא יבקש את
גדולתו כ"גוי" בין גויים, כ"גוף" לאומי המרשים בכוחו
ובגבורתו.
(הרש"ר
הירש במדבר כג, ט)
'לבדד ישכון' - שאינו
נחשב בכלל הגויים, כי אין לו אדמה. איזה דבר טוב יש באמרו,כי אין ליעקב אדמה? אם
כן אני אומר כי 'לבדד ישכון' הכוונה נבדל מן הגויים, ועי"כ לא נוטה מן הדרך
הטוב והישר, ולפיכך ה' אלהיו עמו להצליח. ועל הדרך הזה אני מפרש "ובגויים לא
יתחשב", כלומר לא שם עצמו בכלל הגויים, וכמו שמשמשת המילה שהיא התפעל, וקרוב
לזה פירש רלב"ג (שש"ם). ומה שכתוב (דברים ל"ב
י"ב) הוא סמך לפרוש זה.
(שד"ל
שם, שם)
'הן עם לבדד
ישכון ובגויים לא יתחשב' - עם בני ישראל המה בפני עצמם יש להם תרי"ג
מצוות וכמה אזהרות וסייגים שבאם חס ושלום עובר, עברה ייחשב לו - ויש כמה דברים שלאומות
העולם אינם נחשבים לעברה. למשל: אם האדם עובר בראייה או בדיבור וכדומה - לעברה
יחשב לו. ולאומות העולם אין נחשב זאת לעברה. וזאת שאמר הכתוב: "הן עם לבדד
ישכון", שהם עם 'בפני עצמו' 'ובגויים
לא יתחשב' - שאין נחשב להם זאת לעברה.
(מדברי רבי
יהודה צבי מסטרעטיו)
גם גדולי ישראל יכולים לטעות בזיהויו של המשיח
"דרך כוכב מיעקב" - בעבור כי המשיח יקבץ נדחי ישראל מקצה הארץ, ימשילנו לכוכב
הדורך ברקיע מקצה השמים.
(רמב"ן במדבר פרק כד פסוק יז)
תני רבי שמעון בן יוחי (אמר): עקיבא רבי היה דורש "דרך כוכב מיעקב " -
דרך כוזבא מיעקב. רבי עקיבא כד הוה חמי (כשהיה רואה) בר כוזבה, הוה אמר: דין הוא מלכא משיחא (זהו מלך המשיח) אמר ליה ר' יוחנן בן תורתא: עקיבה יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן
דוד לא יבא.
(ירושלמי תענית פרק ד, הלכה
ה)