וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה....

וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל

יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו, לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה. (ויקרא טז)

 

 

 

השעיר לעזאזל כנשא סמלי של חטאים

נראה לי שהטעם להיות החטאות כולן, ליחיד ולציבור, שעירים - כוונתי לשעירי הרגלים ושעירי ראשי חודשים ושעירי יום הכיפורים ושעירי עבודה זרה - הוא שרוב עבירתם באותם ימים היה שהקריבו לשעירים, כמו שהבהיר הכתוב: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם" (ויקרא יז, ז). ואילו החכמים ז"ל קבעו שהטעם להיות כפרת הציבור תמיד בשעירים הוא שהעבירה הראשונה של כל עדת ישראל היתה בשעיר עזים, ברמזם אל מכירת יוסף הצדיק שבסיפורו נאמר: "וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא." (בראשית לז, לא-לב). אל יהיה טעם זה קל בעיניך, מפני שתכלית כל המעשים האלה שישתרש בנפש כל עבריין שהוא צריך להיזכר בעוונו ולזכור אותו תמיד, כמו שאמר "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים נ"א, ה), ושמוטל עליו לבקש לכפר על עוון זה, הוא וצאצאיו וצאצאי צאצאיו, במצוה שתהיה ממין אותה עבירה...

ומכיוון ששעיר המשתלח בא לכפר על חטאים שכולם חמורים עד שאין חטאת ציבור המכפרת על מה שהוא מכפר, והוא כביכול נושא את החטאים כולם, אין עוסקים בו כלל בשחיטה ולא בשריפה ולא בהקרבה, אלא מרחיקים אותו תכלית הריחוק. משליכים אותו לארץ גזרה, כלומר גזורה מן היישוב. איש לא יטיל ספק שאין החטאים גופים המועברים על גבו של פרט אל פרט אחר. אלא כל המעשים האלה משלים לשם היווצרות צורה בנפש כדי שתיווצר ההיפעלות לתשובה, כלומר שנקיים אנו מכל מעשינו הקודמים, השלכנום אחרי גבינו והרחקנום תכלית ההרחקה.

(מורה נבוכים לרמב"ם ג, מ"ו, בתרגום מיכאל שורץ)

 

 

 

"וחי בהם - ולא שימות בהם "

שירה ליבוביץשמידט

 

הערת המחברת:

מאמר זה מחולק לשני חלקים. מומלץ שלא לקרוא את חלק ב'.

 

א.

בתלמוד הירושלמי (יומא ח, ה) נאמר:

"השואל לחכם (אם מותר לחלל... יום הכיפורים לצורך פיקוח נפש) הרי זה שופך דמים."

לא קשה להבין מדוע, משום שעד שהשואל הולך לשאול וחוזר, החולה מוציא את נפשו.

"והחכם הנשאל הרי זה מגונה"

את זה קשה יותר להבין.

זוהי אחת מהנגזרות ההלכתיות הרבות שיש לעקרון ההלכתי הבסיסי הנקרא פיקוח נפש. בדוגמה הנ"ל, חז"ל העבירו ביקורת נוקבת ("מגונה") על חכם שלא פירסם בקרב קהלו את הכלל הבסיסי לפיו פיקוח נפש דוחה את כל המצוות בתורה, חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

הגמרא במסכת סנהדרין (עד, ע"א) לומדת את הכלל מפסוק בפרשת אחרי מות:

"ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'" (ויקרא יח,ה).

יצויין, כי על החשיבות של פרשה זו ניתן להסיק מכך שהיא נקראת גם בקריאת מנחה של יום הכיפורים.

קריאת הפסוק מעלה מספר תמיהות. מה משמעות המלים "וחי בהם"? הלוא אפילו אלו המדקדקים על כל תג ותג שבתרי"ג מצוות, בסופו של דבר הולכים בדרך כל אדם ומחזירים את נשמתם לבוראם. הקושיה היא כיצד ניתן ליישב את המלים "וחי בהם" עם מציאות זו המוכרת לכולנו?

בנסיון ליישב קושיה זו, מתרגם אונקלוס את המלים "וחי בהם" - 'ויחי בהון חיי עלמא' (רש"י מסביר - "וחי בהם לעולם הבא".) לפי הרמב"ן הביטוי "וחי בהם" רומז לזה ששמירת המצוות בפסוקינו מביא "ליישוב המדינות ושלום האדם… "

בדומה לאונקלוס, רש"י ורמב"ן, מרבית התרגומים לאנגלית של פסוק זה בנויים בצורה הלוגית הבאה:

אם א' אזי ב' (ובאנגלית If X then Y )

נביא מספר דוגמאות: לפי שאוול -

if a man do, he shall live by them...

לפי קורן

if a man do, he shall live in them

לפי תרגום רש"ר הירש לאנגלית

if a man do, he shall live thereby

 

לסיכום התרגומים דלעיל, ניתן לומר באופן סכמטי כי כולם בנויים על המבנה הלשוני-תחבירי המתואר להלן:

קיום המצוות (X) הוא התנאי, "וחי בהם" (Y) הוא תוצאת התנאי.

כחריג בולט לאופן התרגום הנ"ל, אנו מוצאים את תרגום החדש של Artscroll-Mesorah. התרגום בנוי בצורה אחרת לגמרי , וכתוצאה מכך, הוא מוביל אותנו לפרשנות שונה לחלוטין.

"You are to observe My decrees and My laws that a person should observe and by which he will live."

יש לנו כאן היפוך בין התנאי ותוצאת התנאי. התנאי (X) הוא "וחי בהם", ורק אם התנאי מתקיים, תוצאת התנאי (Y) היא - קיום המצוות. הווה אומר, קיום המצוות רק במקום שבו מתקיים התנאי של חיים. לפי תרגום זה, כאילו כתבה התורה... תשמרו את חקותי ומשפטי כל עוד שאתה יכול לחיות בעשייתם.

כך מבין זאת הרמב"ם הכותב

"ושמרתם את... משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" - וחי בהם ולא שימות בהם. ואם מת, הרי זה מתחייב בנפשו (!!!) (הלכות יסודי התורה ה,א)

לפי פרשנות זו של הפסוק, ניתן לעגן ולבסס את מגוון ההלכות של פיקוח נפש על שתי המלים "וחי בהם".

זוהי הנקודה הארכימדית ממנה מתחיל הרב עובדיה יוסף את דיונו בשאלה האם מצוות יישוב ארץ ישראל יכולה לגבור על מצוות פיקוח נפש אם לאו. הרב יוסף כתב ביאור הלכתי בהיר, יסודי ומקיף, אשר פורסם בגליון 10 לשנת תשמ"ט של כתב העת תחומין בהוצאת מכון צומת. הרב יוסף מתבסס על מגוון רחב של מקורות כדי לתת תשובה מנומקת היטב, והוא מנסחה באופן ברור וקולע כך שהיא מובנת לכל דובר עברית.

תרגום אנגלי מצויין של מכון צומת מופיע ב-כרך ג' תש"ן (1990) Crossroads: Halacha and the Modern World

 

חלק ב'

למותר לציין כי אין תחליף לנוסח הדיון המקורי של הרב יוסף, על שלל הביטויים הציוריים שלו, ולכן עדיף לדלג על הסיכום המובא למטה ולקרוא את המקור המלא. אך לנוחות הקורא מובא תקציר של התשובה, ולקורא ינעם.

נסכם בקצרה את השאלות העולות מהדיון לגבי ההתנגשות בין מצוות יישוב הארץ לבין פיקוח נפש.

הרב יוסף פותח את דבריו ואומר כי הדיון אינו בבחינת הלכה למעשה לנסיבות הקיימות בזמן כתיבת המאמר בשנת תשמ"ט, שכן אין הוא פוסק הלכה לממשלת ישראל מה לעשות בתקופה מסוימת זו

"שענין זה אינו מעשי כיום מפני שלעת עתה: אני שלום, וכי אדבר, המה - למלחמה. (תהילים קכ,ז) [ושנית] כי האנשים המבינים… מהבחינה הצבאית והמדינית- דעותיהם חלוקות."

תחת זאת, הוא דן בבעיה התיאורטית וקובע שהוא בא "לבאר את הדברים להלכה". כהקדמה לדיון, רואה הרב לנכון להדגיש את חשיבות ומעלת ישוב ארץ ישראל עד כדי

ש"ר' חנינא ור' יהושע- זלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם" [כשחשבו לצאת מן הארץ] (ספרי על דברים יב).

בדיון על פיקוח נפש הוא מביא כמשל את המקרה שהזכרנו למעלה על חולה ביום הכיפורים. לאחר מכן הוא בא לברר את הגדרים של האיסור "לא תתן להם חניה בארץ" הנדרש מהפסוק "לא תחנם" (דברים ז,ב) ואיסור "לא ישבו בארצך" (שמות כג,לב). אחרי דיון ארוך ומעמיק בו הוא סוקר כל הצדדים הוא מסיק ש"איסור לא תחנם אינו נוהג אלא בגוים שעובדים עבודה זרה" ואם כן, יש "להתיר [את הישיבה בא"י] לגבי ישמעאלים". [הערת העורך: דיון מקיף בעניין "לא תחנם" ניתן למצוא במאמרו של הרב עובדיה יוסף בספר "מנחת אהרון" לזכרו של הרב אהרון שויקה, בעריכת יעקב שויקה וחיים סבתו]

כל הדיון על הפרמטרים של "לא תחנם" הוא רק במצב שאין קיימת סכנת חיים. ואיך קובעים סכנת חיים? הרב חוזר לדוגמה של חולה ביום הכיפורים:

"אין החולה רשאי להחמיר... ולצום ביום הכיפורים [כשקיימת] סכנה, ואדרבה הרי הוא מתחייב בנפשו (עיין רמב"ן מלחמות ה' סוף פרק סו"מ ) כגון "שניים אומרים שצריך לאכול- אפילו מאה אומרים שאינו צריך - מאכילים אותו… כן הדין כאן: שאם יש מחלוקת , שחלק מן המומחים אומרים שאין כאן מצב של פיקוח נפש כלל, וחלק אומרים שאם לא יוחזרו השטחים ישנו חשש של מלחמה מיידית - ספק נפשות להקל ויש להחזיר את השטחים למנוע חשש מלחמה". עכ"ל.

בהמשך דבריו, מתייחס הרב לגישה רווחת בימינו הטוענת כדלהלן:

באמת יש להסתכן אף בחיינו למען החזקת הארץ. גישה זו מסתמכת על הרמב"ן, שניתן להבין כך מהשגותיו לספר המצוות במצווה ד': "[ירושת הארץ] היינו שלא נעזבנה ביד זולתינו, וחז"ל קראוה מלחמת מצווה." ומכאן יש המדייקים שבמקרה דידן גם כן לא ידחה פיקוח נפש את מסירת השטחים , משום שהחזקת ארץ ישראל הרי היא, כמו שמגדיר הרמב"ן , חלק אינטגרלי ממצוות ירושת ארץ ישראל (ובמלחמת מצווה מקובלת הדעה אצל חלק מהפוסקים "דהתורה גזרה ללחום אף דהוא סכנה [=סכנת חיים]", כלשון המנחת חינוך מצווה תכ"ה).

כנגד טענה זו מסביר הרב שלאחר השבועה לא "לעלות בחומה" כבר "אין כיום מצוות עשה ביישוב ארץ ישראל אלא רק בזמן בית המקדש", ואם כן "גם להרמב"ן אין מצוה בזמנינו לצאת למלחמה ולהיכנס לסכנת נפשות כדי להגן על החזקת השטחים הכבושים בידינו בניגוד לדעת אומות העולם." ומוסיף הרב "ומה גם שאין לנו מלך וסנהדרין ואורים ותומים הנדרשים לכך, כמו שכתב הרמב"ן עצמו בספר המצוות (השגות לא תעשה י"ז) "

ומסיים:

"לכן צריך לדון בדבר בכובד ראש לאחר חוות דעת מוסכמת ממפקדי הצבא והמדינאים המומחים בעניני בטחון וכתורה יעשה... ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד."

שירה ליבוביץ שמידט מרצה לאנגלית ומתרגמת מעברית לאנגלית.

 

 

השואה כעונש? כשלב הכרחי בתהליך הגאולה? האם בכלל מסוגלים אנו להבין?

בעבר נאמרו דברים חמורים ביותר ביחס לשואה: היו שטענו כי השואה היא מכשיר, מעין מחיר שעם ישראל היה צריך לשלם כדי שתקום מדינת ישראל.יש שטענו שמדינת ישראל היא פיצוי לחורבן השואה. טענו שגם זו היתה הדרך היחידה, שגרמה ליהודים, או למעשה אילצה אותם, לעלות לארץ ישראל. אלו הם דברים חמורים ביותר שקשה לשמוע אותם...

אין בעולם הישג ואין בעולם ברכה שיכולים לשמש פיצוי על שריפת אותם הרבבות שלא טעמו טעם חטא. כל הדברים בהקשר זה על הקמת המדינה בעקבות השואה - הם דברים נבובים. לא מדינת ישראל במציאות, זו שמדי פעם מקיזה את דמה על קיומה, אף לא מדינת ישראל האידיאלית, שבחזון "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" יכולה להצדיק במשהו את מה שעבר על עם ישארל בשנות השואה.

(מתוך מאמרו של הרב י. עמיטל "אף על פי שמיצר ומימר לי" ומתוך הרצאה של הרב המובאים בספרו של משה מיה "עולם בנוי וחרב ובנוי" - ספריית הגיונות- הוצאת תבונות מכללת יעקב הרצוג ליד ישיבת הר עציון - הספר מומלץ ביותר)

 

קוראים מגיבים

דר' אברהם אחלמה טוען (גליון שמיני 284) כי הגדרת הבערת אש כמלאכת שבת תלויה בהבנתנו המדעית את טיבה של הראקציה הכימית המתרחשת בזמן הבעירה. "מאז פרסום המערכת המחזורית של מנדלייב וחוקי התרמודינמיקה של קלאוזיוס באמצע המאה ה- 19, היה צריך להוציא את האש והחוקים המתייחסים אליה ממסגרת חוקי השבת." השינוי שחל בתפיסה המדעית של תהליך הבעירה מעניין בפני עצמו, אך אין להניח כמובן מאליו כי הינו מחייב שינוי בפסיקה.

ההלכה, ככל מערכת משפטית, רשאית ליצור לעצמה מציאות משפטית שקיימת רק בתחומה ואפילו סותרת את העולם המציאותי. בדיני שבת, טלטול חפץ ברשות היחיד מותר וברשות הרבים אסור, למרות שמבחינה פיסיקאלית המלאכה הנעשית זהה. אילן רמון ז"ל שאל מאן דהוא לגבי זמן קבלת שבת במעבורת החלל. על פי שיטתו של דר' אחלמה, על רמון היה לקבל ולהוציא שבת בכל הקפה שביעית של כדור הארץ!

השאיפה לתורת אמת מחייבת שינויים בהלכה והתאמתה למציאות המשתנה. שינוי במציאות יכול להביא לכך כי למעשה מסוים נוספות או נחסרות השלכות שהיו או לא היו לו בעבר. שינוי מציאות יכול לגרום לכך כי הפסיקה ההלכתית העתיקה, ענתה לשאלה, השונה מהותית מהשאלה הנשאלת בימינו. במקרים כגון אלה ראוי לדון באפשרות של חידוש הלכה. הבנתנו המדעית את העולם איננה הכח המניע את לפסוק פסק מסוים ועל כן אל לה להיות המניע לחידוש או שינוי.

בברכה

ישי עופרן

ירושלים