"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ. מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם…"  "אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל… וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ…" (במדבר פרק ה': ב, יב) לִזְכוּתֵנוּ יֵשׁ לוֹמַר: עַד שֶׁיָּצָא הַצַּו אַחֵר בְּהֶחְלֵט הָיָה הַמַּצָּב הַיָּזְמָה  הָיְתָה שֶׁל אֱלֹהִים הָרַחוּם "אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם" כְּלוֹמַר אֲנִי אוֹ הֵם! מָה כָּל כָּךְ הִפְרִיעַ לֵאלֹהִים? הֲרֵי גַּם צְרוּעִים בְּצַלְמוֹ בְּרוּאִים! הִגַּשְׁנוּ עִרְעוּר לָעֶלְיוֹן וְזָכִינוּ: גַּם הַטָּמֵא, נִפְסַק הוּא אָחִינוּ וּמֵאָז וְעַד הַיּוֹם הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בִּי, בְּךָ וּבְכָל מְצֹרָע. בארי צימרמן –...

וְחַג שָׁבוּעוֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים. הַזּוֹרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ. אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ! (מילים: מן המקורות לחן ידידיה אדמון 1927) פסח הוא זמן היציאה ממצרים, שהיא הגדרת העם כמעט רק במובנה השלילי – כשלילתה של ההתבוללות, כשלילתה של גלות מצרים, כשלילת הגדרתם של היהודים כסוג מסוים של מצרִים. בשבועות, לעומת-זאת, קבלת התורה – שהיא הגדרתו החיובית של העם היהודי, קביעת מהותו העצמית, קביעת מטרת חייו והכיוון אליו הוא פונה. (הרב עדין שטיינזלץ) פני השכינה בפני הקהילה – על ברכת כהנים וקהילתיות שרה עברון פסוקי ברכת כהנים מצויים בליבה של פרשתנו, אחרי מצוות הנזיר והסוטה...

 דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  אִישׁ אוֹ אִשָּׁה  כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לה. (במדבר ו', ב) יַפְלִא – יפריש או יעשה דבר פלא כי רוב העולם הולכים אחר תאוותם. נדר נזיר. פירוש נדר להיות נזיר כי נזיר הוא תאר השם. נזיר מגזירת וינזרו שירחיק מהתאוות ועשה זה לעבודת השם, כי היין משחית הדעת ועבודת השם ובפרשת כי תצא מחנה ארמוז לך סוד. (אבן עזרא שם, שם) דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרַבִּי אוֹמֵר: מָה תַּלְמוּד לוֹמַר 'וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ' וְכִי בְּאֵיזוֹ נֶפֶשׁ חָטָא זֶה? אֶלָּא שֶׁצִּיעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן, וְקַל וָחוֹמֶר: וּמָה זֶה שֶׁלֹּא...

וַתָּקָם לְלַקֵּט, וַיְצַו בֹּעַז אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר:  גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט, וְלֹא תַכְלִימוּהָ. (רות ב', ט"ו) עוד מן הגר צדק: שאלה על אלו הישמעאלים שאמרת שאינם עובדי עבודה זרה ואמר לך רבך שהם עובדי ע"ז והאבנים שמשליכים בתרופן הן למרקוליס והשיב לך שלא כהוגן עד שנתעצבת אל לבך ונכלמת וקרא עליך ענה כסיל כאולתו. תשובה אלו הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה כלל וכבר נכרתה מפיהם ומלבם והם מיחדים לאל יתברך יחוד כראוי יחוד שאין בו דופי ולא מפני שהם משקרים ומכזבים ואומרים שאנו אומרים שיש לאל יתברך בן נכזב גם אנחנו עליהם נאמר שהם עובדי ע"ז… ואשר השיבך רבך...

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ. מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ, אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם,  וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם. (במדבר ה', ב'-ג) …כבר עמדנו פעמים אחדות בספר ויקרא (ראה שם פ' ה, יג; כא, ה ועוד) על הניגוד שבין טומאת מת לבין אמיתו של רעיון האל, שהתורה ומקדשה מורים עליו. בתפיסה האלילית המוות והמת מעידים על האל. הם המגלים את עוצמת האל, שגבהות האדם שח מפניו; ועוצמה זו, עוצמת כוח הטבע שאין לעמוד לפניה, היא האל של האדם האלילי. אולם אמיתה של תורה אומרת: "אין במות זכרך, בשאול...

וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם, עַד בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם; וַיְהִי כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם, וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי? (רות א, י"ט) וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים, וַיֹּאמַר: נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם-נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב. (רות ב', ו') איור: הרי לנגבהיים  מנא הני מילי שעמונית ומואבית מותרות? אמר ר' יוחנן: שאמר קרא : "וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער אבנר ויאמר אבנר חי נפשך המלך אם ידעתי" (שמואל א', יז, נה), ויש לתמוה: וכי לא ידע, לא הכיר, ליה ? והכתיב קודם לכן שדוד ניגן אצל שאול...