"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי"

(שמות כ"ה, ב')

יְהַלֶּל פִּי / ר' יִשְׂרָאֵל נַגָּ'ארַהּ

יְהַלֶּל פִּי לְצַר אֶרֶץ וְרוּמָה

אֲשֶׁר צִוָּה וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה

שְׁחָקִים לוֹ וְתֵבֵל גַּם מְלוֹאָהּ

וּמֵי מֶלֶךְ כָּזֹאת יָדוֹ עֲצוּמָה

רְכוּשׁוֹ רַב וְלוֹ כֶּסֶף וְזָהָב

וְאֵיךְ יִשְׁאַל לְבֶן אָדָם מְאוּמָה

אֲבָל אָמַר לָקַחַת לוֹ נְדָבָה

בְּאַהֲבַת אֵל סְגֻלָּתוֹ אֲיֻמָּה

לְהָכִין לוֹ דְּבִיר לִשְׁכּוֹן בְּתוֹכָם

וְנִטַּשׁ אֶת מְעוֹנָתוֹ קְדוּמָה

לָזֹֹֹאת אָקוּם לְהוֹדוֹת לוֹ בְּעוֹד לֵיל

וְלֹא אֶתֵּן לְעַפְעֲפִי תְּנוּמָה

ועשו לי מקדש – לשעה או לדורות?

יואל קרצ'מר־רזיאל

מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר "ועשו לי מקדש", וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו, והיה לפי שעה שנאמר "כי לא באתם עד עתה" וגו'.

במילים אלה פותח הרמב"ם את הלכות בית הבחירה ואת ספר עבודה כולו. מתוך הפסוק בפרשתנו "ועשו לי מקדש", לומד הרמב"ם את מה שנראה במבט ראשון כמשמעו היסודי של הפסוק – מצווה לעשות, כלומר לבנות ולקיים, מקדש לה'. וכך עושה הרמב"ם גם בספר המצוות (עשה, מצווה כ). אלא שהלכה זו ברמב"ם רחוקה מלהיות פשוטה ועיון בה חושף שורה של הכרעות פרשניות, שחכמים אחרים לא היו תמימי דעים עמן. אציין כאן שתיים עיקריות:

ראשית, הקביעה כי יש מצווה לבנות מקדש, או שיש למנות את בניית המקדש כמצווה, אינה מוסכמת על כלל חכמי ישראל. מוני המצוות שקדמו לרמב"ם – בעל הלכות גדולות ורב סעדיה גאון – לא מנו מצווה כזאת.

שנית, המקור למצווה, "ועשו לי מקדש", בהקשרו בפרשה, מדבר לכאורה במשכן שבמדבר. אמנם לא קשה לקרוא זאת כציווי לדורות, אבל קריאה כזאת יוצרת קושי מובנה: הרי בפסוק הבא אומר הקב"ה למשה, "ככל אשר אני מראה אותך, את תבנית המשכן ואת תבנית כל־כליו, וכן תעשו". ממילא, אם הפסוק "ועשו לי מקדש" הוא ציווי לדורות, כיצד אפשר להסביר את העובדה שבמקדש שלמה ובתיאורים שבספר יחזקאל ובמסכת מידות במשנה, המקדש אינו בנוי בתבנית המשכן?

הרמב"ם פותר זאת בחלקה השני של ההלכה, "וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו". הרמב"ם מדגיש כי הציוויים הספציפיים חלים על המשכן שבמדבר וממילא הוא מפריד בין הציווי על עשיית המקדש, שהוא לדורות, ובין הציווי על תבנית המשכן, שהוא לשעה. הרמב"ם מטעים בהמשך הפרק, "בנין שבנה שלמה כבר מפורש במלכים, וכן בנין העתיד להבנות אף על פי שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר…". הרמב"ם ממשיך ומפרט את הדברים שהם "עיקר בבנין הבית". הרמב"ם חילק אפוא את פרשתנו – המצווה הראשונית היא מצווה לדורות וכך גם עקרונות מסוימים בעיצוב הבית והכלים; פרטי המשכן וכליו בפרשתנו אינם אלא לשעה. הפרדה זו זוכה לביטוי בולט בניסוח של הלכות בית הבחירה – רוב תיאורי הכלים והמקדש מנוסחים בלשון עבר ("השולחן היה ארכו…" וכדומה).

פתרון אחר לבעיה זו הציע ר' משה מקוצי, ב"ספר מצוות גדול" (מצווה קס"ג). לשיטתו, מקורה של המצווה לבנות את בית הבחירה אינו בפרשתנו, אלא בספר דברים (יב, י-יא), "ועברתם את־הירדן וישבתם בארץ… והיה המקום אשר־יבחר ה' אלהיכם לשכן שמו שם שמה תביאו את כל־אשר אני מצוה אתכם…". כך הוא הפריד בין המצווה לשעה בפרשתנו ובין המצווה לדורות. אלא שפתרון זה חושף קושי, הפסוק מדבר על הקרבת קרבנות במקום נבחר, אך אינו מצווֶה במפורש על בניית מקדש. ומכאן עולה השאלה, האם אמנם יש מצווה לבנות מקדש?

מקורו של הרמב"ם בקביעה שבניית המקדש היא מצווה מצוי בברייתא השנויה בספרי, בתוספתא ובגמרא (סנהדרין כ ע"ב):

"…שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה…"

כפי שמעיר רש"י, הברייתא נסמכת על כך שביחס לשלוש מצוות אלה התורה מגדירה זמן, לאחר ביאה לארץ ולאחר ירושתה וישיבה בה. אלא שיש לשים לב לדילוג הדרשני שבברייתא זו. בעוד שמצוות מחיית עמלק מופיעה במפורש כמצווה לכתחילה, מצוות העמדת מלך מנוסחת בלשון אמביוולנטית ("ואמרת אשים עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי, שום תשים עליך מלך") וכידוע נחלקו חכמים, האם זו אכן מצווה. וכן, כפי שראינו, המצווה על בניית בית הבחירה אינה מופיעה באופן מפורש בתורה.

לאור הקשיים בהגדרת המצווה על סמך הפסוקים והברייתא, אפשר לראות את המחלוקת בין הרמב"ם ובין מוני המצוות שקדמו לו כמחלוקת פרשנית: האם הפסוקים אכן מצווים לדורות על בניית המקדש? והאם אכן יש להסתמך על ברייתא זו לצורך מניין המצוות?

אולם יתכן שמעבר למחלוקת הפרשנית, עומדת בפנינו שאלה עקרונית. לשם עמידה על מחלוקת זו נפנה אל מונה מצוות אחר, ר' אליעזר ממיץ (להלן: רא"ם), בן זמנו של הרמב"ם ומחבר "ספר יראים". רא"ם עוקב באופן כללי אחר מניין המצוות של בעל הלכות גדולות אך קיבץ אותן ל-464 מצוות בלבד, כעדותו בסוף הספר. בדומה לבעל הלכות גדולות ולרס"ג, מצוות בניית המקדש אינה מופיעה בספר יראים. אף מצוות מינוי המלך אינה מצוינת על ידי רא"ם ואף בכך הוא עוקב אחר רס"ג ובמידה מסוימת אחר בעל הלכות גדולות, שמנה את "פרשת המלך", ללא הגדרה מדויקת של תכולתה וללא הכרעה אם מינוי המלך הוא מצווה לכתחילה.

את המצווה השלישית בברייתא, מחיית זרעו של עמלק, מונה רא"ם כמצווה (סימן תלה), ואף מצטט במפורש את הברייתא. בחירתו של בעל היראים להתעלם מהברייתא באשר למצוות מינוי מלך ובניית בית המקדש היא סלקטיבית אפוא. אך רא"ם מוסיף הערה רבת חשיבות: "למדנו מכאן שמצוה למחות זכר עמלק על המלך מוטלת ולא על שאר ישראל, וכה פירוש המקרא 'כי יד על כס יה' דהיינו מלכות, אז תתקיים 'מלחמה לה' בעמלק". רא"ם קובע אמנם, בהתאם ללשון הפסוקים, שיש למחות את זרעו של עמלק, אך מתְנֶה זאת בקיומה של מלכות ומטיל את המצווה על המלך בלבד. ממילא, אם אין מלך, מצווה זו אינה חלה. ואם אין מצווה למנות מלך, הרי שגם המצווה למחות את זרעו של עמלק נעקרת בפועל. וסימן לדבר, הציטוט החלקי של הפסוק בדבריו, ללא "מדֹר דֹר".

באופן דומה, רא"ם אינו מונה כלל את מצוות מחיית שבעת העממים, בדומה לרס"ג, אך בשונה מבעל הלכות גדולות. רא"ם מזכיר אמנם את הציווי בשני הקשרים אחרים, אך אינו מונה זאת כמצווה. הוא אף טורח להבהיר כי מצוות "לא ישבו בארצך" חל לא רק על שבע האומות אלא אף על "אנשים רשעים ומחטיאי הדם".

ניתן לראות אפוא שמחויבותו של רא"ם לפסוקים, לברייתא ולמוני המצוות שקדמו לו כמקורות להגדרת מצוות, תלויה גם בהכרעות ערכיות ולא רק בעקרונות של מניית מצוות. מכאן יש לשוב אל היעדרה של מצוות בניית המקדש בתפיסתו. רא"ם כמובן מונה בהרחבה את מצוות הקרבנות, אך את המצוות הקשורות להקמת המשכן בפרשתנו ובפרשות הסמוכות רואה רא"ם כהוראה לשעה ואינו מונה אותן כמצוות. יתכן שבדומה למהלך שלו ביחס למלחמת עמלק, רא"ם למעשה מכונן מרחב שלם של מצוות המתקיימות לכאורה במקדש בלבד, אך הציווי על הקמת המקדש נעדר.

קשה להתעלם ממרכזיותה של עבודת המקדש בתורה, ממרכזיותו של המשכן בספר שמות וממקומו המרכזי של המקדש בספר מלכים. הרמב"ם פירש אפוא את הציווי "ועשו לי מקדש" בפרשתנו כציווי לדורות. אך השניות ביחס למקדש נוכחת בדברי הנביאים. יתכן שגם בדברי ר' אליעזר ממיץ, אשר העמיד את יראת ה' במרכז תפיסתו, אפשר לשמוע הד לשניות זו.

קשה שלא להתפעל מהציווי המרומם "ועשו לי מקדש" ומההבטחה הטמונה בו, "ושכנתי בתוכם". השניות ביחס להגדרת מצווה זו כמצווה לדורות, פותחת פתח לחיפוש אחר נתיבים נוספים להשכנת השכינה בתוך בני ישראל ובעולם כולו, כיחידים וכקולקטיב.

יואל קרצ'מר־רזיאל, חבר קיבוץ עין צורים, עוסק בהוראה במכללת אחוה ובמדרשת רוני וכן בליווי מקצועי של מורים ובפיתוח תוכן במטח.

קדושת המקום מאז ומתמיד

וּמָסֹרֶת בְּיַד הַכּל שֶׁהַמָּקוֹם שֶׁבָּנָה בּוֹ דָּוִד וּשְׁלֹמֹה הַמִּזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הוּא הַמָּקוֹם שֶׁבָּנָה בּוֹ אַבְרָהָם הַמִּזְבֵּחַ וְעָקַד עָלָיו יִצְחָק. וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁבָּנָה בּוֹ נֹחַ כְּשֶׁיָּצָא מִן הַתֵּבָה. וְהוּא הַמִּזְבֵּחַ שֶׁהִקְרִיב עָלָיו קַיִן וְהֶבֶל. וּבוֹ הִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן קָרְבָּן כְּשֶׁנִּבְרָא וּמִשָּׁם נִבְרָא. אָמְרוּ חֲכָמִים אָדָם מִמְּקוֹם כַּפָּרָתוֹ נִבְרָא:

(רמב"ם הלכות בחירה ב, א)

העולם כמקדש

ולזה אני אומר כי העולם בכללו נקרא מקדש של מעלה, להיותו פעולת השם יתברך. וכן נקרא העולם בכללו 'בית אל', כמו שפירש הרב שם טוב (פרק נד, חלק א) מספר המורה. ולזה נאמר 'בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו'. כי על ידי פעולת השם יתברך אשר הם נגלות לנו, אנו משיגים השם יתברך. לזה אמר 'שם ימצאנו'.

ולזה נאמר במשה רבינו עליו השלום 'בכל ביתי נאמן הוא'. רצה לומר, שהשיג כל ענייני המציאות על אמיתתן, כמו שביאר הרב המורה, וכאשר פירש שם הרב שם טוב (פ' נד הנ"ל). וכבר העיר על זה בעל העקידה (פר' וישב שער לא).

וכתב הבחיי פרשת תרומה, ג' תרומות נאמרו בבנין המשכן נגד ג' תרומות שנברא בהן העולם, והם חכמה ודעת ותבונה, וכדי לזכור שהמשכן הוא שקול כנגד בריאת העולם, כתב אצל בצלאל 'וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת'.

(הרמ"א, תורת העולה, א, א)

על סגולת התרומה

בניית המשכן הייתה בגדר שידוד מערכות ביחסים בין אלוהים ואדם. היא נתנה לבני ישראל הזדמנות לתת משהו לה. לימים עמדה ההלכה על כך שהנתינה היא חלק מהותי מכבודו העצמי של אדם, כשנפסק כי אפילו עני מרוד התלוי למחייתו, בצדקה חייב לתת צדקה בעצמו. יכולת לקבל בלבד, ולא לתת היא בגדר פגיעה בכבוד האדם. המשכן נעשה בית לשכינה מפני שהקב"ה ציווה שהוא ייבנה רק מתרומות נדבה. הנתינה יוצרת חברה של חן וחסד, משום שהיא מאפשרת לכל אחד מאיתנו לתרום לַ טוב הציבורי. משום כך הייתה בניית המשכן תרופה לחטא העגל. עם שמסוגל רק לקבל הוא עם הלכוד בקוּרים של תלות ושל היעדר כבוד עצמי. ה' אִפשר לבני ישראל להתקרב אליו, ולעצמו להתקרב אליהם, כשנתן להם את ההזדמנות לתת. חברה המבוססת על זכויות ולא על חובות, על מה שאנחנו תובעים לעצמנו ולא על מה שאנחנו נותנים לאחרים, חזקה עליה שתאבד את דרכה. המתנה החשובה ביותר שהורה יכול לתת לילדו היא ההזדמנות לתת. המילה "תרומה" רומזת לכך, משום שהיא גזורה מן השורש "רום". תרומה היא בעצם התרוממות. כשאנחנו נותנים, לא רק את התרומה אנחנו מרימים, אלא גם את עצמנו. אנחנו מתקיימים בזכות מה שניתן לנו, אך אל מדרגת הכבוד הסגולי אנו מתרוממים בזכות מה שאנחנו נותנים.

(הרב יונתן זקס לפרשת 'תרומה' בספר 'שיג ושיח' בהוצאת מגיד)

"וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כ"ה, ל')

פָּנִים

בִּקַּשְׁתִּי לִרְאוֹת

אֶת אֱלֹהִים

פָּנִים אֶל פָּנִים

הוּא עָנָה

עֲשֵׂה לְךָ שֻׁלְחָן

וְשִׂים עָלָיו

אֶת לֶחֶם הַפָּנִים

לָרָעֵב

(בלה שור בספרה 'פרשה' בהוצאת צבעונים)