תרומה תשפ"א, גיליון 1189

וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה,

וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ,

 וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ.

(שמות כ"ה, ל"ז)

איור: הרי לנגבהיים

אחרי-כן הוצבה נכחו מנורה, כדי לרומם ולכבֵּד את הבית, כי הבית, שנרות דולקים בו תמיד והפרוכת שלו חוצצת בעדו, עושה רושם גדול על הנפש, והרי יודע אתה שהתורה מדגישה את האמונה ברוממות המקדש ויראתו, כדי שתושג לאדם היפעלות של שפלות-ברך ושל קלות-ערך-עצמו בשעה שהוא רואה אותו.

 (מורה נבוכים ג, מה, בתרגום מיכאל שוורץ)

…והמנורה היתה רומזת לזה המין השני מן השכר שהוא שכר נפשי, לפי שנר ה' נשמת אדם. והיו שבעת הנרות רומזים אל שבע החכמות שכולם ימצאו בתורת האלוהים. והיו הנרות כולם פונים אל הנר האמצעי, והוא היה פונה אל קודש הקדשים, לרמוז שהחכמה האמיתית תסכים עם שרשי התורה אשר בארון. והיתה המנורה זהב כולה, להורות על מעלות החכמה וקיומה לעד ושלא ימצאו בה דעות זרות, בלתי מסכימות אל הדת, כי הוא כולה זהב טהור. והיו בה גביעים, כפתורים ופרחים לרמוז אל הסתעפות החכמות והידיעות, כולם אלו מאלו והיות זאת החכמה הכנה לזאת. והיתה מקשה כולה וכיכר זהב יעשה אותה, לפי שהחכמות בצד מה יתאחדו…כי החכמה כולה אחת היא כמו שהבית – בניין אחד, אלא שנחלקה לשבעה חלקים למספר חילופי הנושאים שנקראו "שבע חכמות", וזה עניין המנורה בעצמה שהיתה כולה מקשה אחת ונחלקה לשבעה קנים היוצאים ממנה…

(פירוש אברבנאל על התורה, מובא בנ. ליבוביץ, עיונים בספר שמות, עמ' 366)

טעם המנורה על נרותיה הדולקים מתבאר מעצמו באור שהיא מפיצה, וטעם האור, כך היינו סבורים, מתבאר גם הוא מעצמו כנציגה של הדעת. אמור מעתה, שמנורה מייצגת את הרוח והדעת, וזאת במיוחד מתוך שמקום המנורה לפני ארון ברית של תורת ה', מול השולחן. שני אלה, המנורה והשולחן, זה נציגה של הרווחה החומרית, מהווים לכאורה את כללותם של חיי האומה הישראלית, חיים שמקורם בתורת ה' ושעיקרם התמסרות לקיומה של תורת ה'..נראה לנו שיש להבין את האור שבמקדש כנציג סימבולי של הרוח, וזאת משתי בחינותיו: הבחינה העיונית והבחינה המעשית, בחינת ההכרה ובחינת הרצייה, בחינת הדעת ובחינת הכוח המניע את למעשה… האור היוצא מן המנורה מסמל אפוא את רוח הדעת והמעשה שה' משרה אותו. אם כן, מה משמעותה של המנורה ביחס אל האור היוצא ממנה? נזכור את צורתה החיצונית של המנורה ונראה מיד, כי דמותה – על ירכה ופרחה, על קניה המשוקדים גביעין, כפתורים ופרחי – כדמותו של אילן, הפורח משורשו ומעלה, והמתרומם להיות נושא האור הזה…האילן המסמל את ההכרה ואת העשייה של האמת והטוב, הוא אילן של זהב…והריהו עומד בשלמותו הגמורה, משורשו ועד לפרחיו – גוש אחד שאינו מתפרק ושאינו עשוי חוליות חוליות, אלא עשוי הוא מתחילתו ועד סופו לכל היקף שלמותו המוגמרת.

 (הרש"ר הירש כה, לא)


ותמנע היתה פילגש

פנחס לייזר

השבת, לפי מחזור הקריאה החד-שנתי שמקורו בבבל, נקרא את פרשת "זכור" למפטיר. במשנה (מגילה ג, ד), לפי מנהג ארץ ישראל, היתה זו כנראה הקריאה היחידה בשבת לפני פורים. דברים רבים נאמרו ונכתבו על עמלק, גם בעלון הזה לאורך השנים. לעתים הדביקו כינוי זה לכל אויבינו הקשים; לעתים הפכו אותו לסמל הרוע האולטימטיבי. הפעם, נראה לי מעניין לבחון את שאלת הרקע לעמלק וליכולתו לפגוע.

הפעם הראשונה בה אנחנו פוגשים אותו כעם הנלחם בישראל, היא בפרשת בשלח (שמות יז, ח-טז) והפרשה מתחילה (פסוק א) במילים: "וִַּיסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה', וַֽיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים, וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם". בעלי המדרש (למשל: מדרש אגדה), דרשו את המילה רפידים ומצאו בה רמז: "ברפידים. שרפו ידיהם מן המצוות". במכילתא דרבי ישמעאל (י״ז, א׳, א׳) מקשרים בין התנהגותם של בני ישראל ופגיעותם לעמלק, וזה לשון המדרש:

ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין, לפי שפרשו ישראל מן התורה לכך בא השונא עליהם, שאין השונא בא אלא על החטא ועל העבירה.

רש"י (דברים כה, טז) בפירושו מביא את דרשת תנחומא הדורש את סמיכות הפרשיות בין אי הקפדה על הגינות וצדק לבין עמלק, וכך לשונו:

זכור את אשר עשה לך. אִם שִׁקַּרְתָּ בְמִדּוֹת וּבְמִשְׁקָלוֹת הֱוֵי דוֹאֵג מִגֵּרוּי הָאוֹיֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י"א) "מֹאזְנֵי מִרְמָה תּוֹעֲבַת ה'", וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ "בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן" (תנחומא).

ההבנה הפשוטה של קריאות מדרשיות אלו היא: עם ישראל פגיע, כאשר הוא מועל בייעודו. האופן בו חכמים (משנת ראש השנה) דורשים את משמעות ה"ידיים" של משה במלחמה זו מציע דרך לנצח במאבק נגד עמלק, כאשר מלחמה זו אינה מלחמה "צבאית", אלא מלחמת האור בחושך, מלחמת הטוב ברוע.

אם נאמץ את הכיוונים המטאפוריים יותר של הוגים החסידיים ושל הרש"ר הירש למשל, הרי מלמדים אותנו מדרשים אלו, שהפרישה מהייעוד הרוחני ואימוץ תרבות הרמייה הן בעצמן זרעי עמלק. אני מניח שאולי חלק מהקוראים הרימו גבה למקרא הכותרת לדבר תורה , אך מקורה בגירסה מעניינת של חז"ל להיווצרותו של עמלק, המובאת במסכת סנהדרין (צט, ע"ב).

התלמוד מביא את התייחסותו הקנטרנית-צינית של מנשה, מלך ישראל, לפסוקים בתורה הנראים לכאורה חסרי משמעות ומביא כדוגמא את אזכורה של תמנע, אחות לוטן, וגם את היותה פילגש לאליפז בן עשיו, וכך לשון התלמוד:

אמר (המלך מנשה):  וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא (בראשית לו, כב) 'ואחות לוטן תמנע' 'ותמנע היתה פלגש לאליפז'?…

ובהמשך הגמרא מתמודדת עם השאלה הקנטרנית של מנשה:

דאתן עלה מיהת (כשהגענו לענין זה, על כל פנים באמת) "אחות לוטן תמנע" מאי היא (מה משעות האזכור הזה בתורה)? תמנע בת מלכים הואי (היתה בת מלכים) , דכתיב (בראשית לו, כט) 'אלוף לוטן, אלוף תמנע, וכל אלוף מלכותא בלא תאגא (כל אלוף הוא מלך ללא כתר) היא.

בעיא לאיגיורי (רצתה להתגייר), באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קיבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו. אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא תהא גבירה לאומה אחרת, נפק מינה (יצא ממנה) עמלק דצערינהו לישראל (שציער את ישראל). מאי טעמא? דלא איבעי להו לרחקה (שלא היו צריכים להרחיק אותה).

כלומר: מקורו של עמלק בדחייתו על ידי האבות, המייצגים את ישראל! נפגוש שתי דוגמאות נוספות המבטאים רעיון דומה: למשל, דברי הרמב"ן על עינוי הגר על ידי שרי (בראשית טז, ו): "ותענה שרי ותברח מפניה – חטאה אמנו בעינוי הזה וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי. גם הרד"ק מבקר את התנהגותה של שרי, אך אינו מקשר את הדברים לאיבה ההיסטורית בין בני ישמעאל לבני ישראל.

נמצא דוגמה נוספת לתוצאותיה של דחייה בשני סיפורים המובאים גם במסכת סנהדרין (קז, עב):

תנו רבנן: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת; לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידים , ולא כרבי יהושע בן פרחיה שדחפו ליש"ו בשתי ידים.

גחזי, דכתיב (מלכים ב ה, כג) 'ויאמר נעמן הואל וקח ככרים (ויפצר) [ויפרץ] בו ויצר ככרים כסף וגו' ויאמר אליו אלישע: מאין גחזי? ויאמר לא הלך עבדך אנה ואנה, ויאמר אליו: לא לבי הלך כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך העת לקחת את הכסף ולקחת בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות". ומי שקל כולי האי (האם לקח את כל הדברים האלה)? כסף ובגדים הוא דשקל.

אמר רבי יצחק: באותה שעה היה אלישע יושב ודורש בשמונה שרצים, נעמן שר צבא מלך ארם היה מצורע אמרה ליה ההיא רביתא דאישתבאי מארעא ישראל : אי אזלת לגבי אלישע מסי לך (אם תלך לאלישע, הוא ירפא אותך). כי אתא, אמר ליה: זיל ( כאשר הגיע נעמן, אמר לו אלישע: לך) טבול בירדן. אמר ליה: אחוכי קא מחייכת בי (אתה צוחק עלי?!)? אמרי ליה הנהו דהוו בהדיה (אמרו לו מלוויו): מאי נפקא לך מינה (מה איכפת לך) זיל נסי (לך תנסה), אזל וטבל בירדנא ואיתסי (הלך וטבל בירדן ונרפא) אתא אייתי ליה כל הני דנקיט (הביא לו את כל מה שלקח עמו), לא צבי לקבולי מיניה (לא רצה אלישע לקבל ממנו). גחזי איפטר מקמיה אלישע (גחזי נפרד מאלישע) אזל שקל מאי דשקל ואפקיד (לקח את מה שלקח והפקיד).

כי אתא חזייה אלישע לצרעת דהוה פרחא עילויה רישיה (כאשר אה אלישע את הצרעת על ראשו של גיחזי) אמר לו: רשע, הגיע עת ליטול שכר שמנה שרצים, וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך עד עולם ויצא מלפניו מצורע כשלג: (מלכים ב ז, ג) 'וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער' – אמר ר' יוחנן: גחזי ושלשה בניו.

הוספה מחסרונות הש"ס (קטע שהיה מצונזר): רבי יהושע בן פרחיה מאי הוא? כדקטלינהו ינאי מלכא לרבנן (כאשר ינאי המלך היה הורג את החכמים), אזל רבי יהושע בן פרחיה ויש"ו לאלכסנדריא של מצרים (הלכו רבי יהושוע בן פרחיה וישו למצרים). כי הוה שלמא (כאשר נעלמה הסכנה) שלח ליה שמעון בן שטח מני ירושלים עיר הקודש ליכי אלכסנדריה של מצרים: אחותי 'בעלי שרוי בתוכך ואנכי יושבת שוממה' (במילים אחרות: אתה יכול לחזור ואני מרגיש בודד).

קם אתא ואתרמי ליה ההוא אושפיזא עבדו ליה יקרא טובא (עברו באכסניה) , אמר: 'כמה יפה אכסניא זו'. אמר ליה: רבי, עיניה (של בעלת האכסניה) טרוטות. אמר ליה: רשע, בכך אתה עוסק?! אפיק ארבע מאה שיפורי ושמתיה (הוציא ארבע מאות שופרות ונידה אותו).

אתא לקמיה כמה זמנין (בא ישו לפניו כמה פעמים) אמר ליה: קבלן (אמר לו: קבל אותי) לא הוי קא משגח ביה (לא שם לב אליו) יומא חד הוה קא קרי קריאת שמע, אתא לקמיה (יום אחד היה יהושע בן פרחיה באמצע קריאת שמע) , סבר לקבולי אחוי ליה בידיה (התכוון לקבל את יש"ו ועשה לו סימן בידו) הוא סבר מידחא דחי ליה (ישו פירש את הסימן כדחייה) אזל זקף לבינתא (הלך, והעמיד לבנה) והשתחוה לה. אמר ליה (אמר לו יהושע בן פרחיה): הדר בך (חזור בך) אמר ליה: כך מקובלני ממך: 'כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה', ואמר מר: יש"ו כישף והסית והדיח את ישראל.

שני סיפורים תלמודיים אלו ממחישים גם הם את תוצאותיה של דחייה. אם נחזור לעמלק, או לכל מי שנדחה (ישמעאל, גחזי, ישו), מזמינים סיפורים ומדרשים אלו להתבונן במה עלול לקרות למי שנדחה. האם מצדיקה הבנה זו את התנהגותו של הדחוי, גם אם מאמינים שיש קשר בין הדחייה, ובין היותו נפגע להפיכתו לפוגע? בוודאי שלא. האם הוא זכאי ל"הנחה" בגלל דחייתו? גם לא, אבל גם אם מצפים מהנפגע והדחוי להתעלות מעל הפגיעה, אין זה פוטר כל אחד מאיתנו לחשוב על שורשי הפגיעה ולא לבלבל בין הבנה, העשויה לעתים למנוע תוצאות הרסניות של דחייה ופגיעה, לבין הצדקת התנהגות פוגענית ואלימה, ואולי גם זה חלק ממה שהתורה מצפה מאיתנו בזכירת עמלק: לחשוב ולהתבונן בשורשי הרוע, במישורים השונים, ולמנוע את התפתחותו.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.


נתינה מתוך שוויון וענווה

והנה קרוב לשמוע טעם אחר על מה שייחס שני תרומות ראשונות אל ה' ולא השלישית, לפי שבכל מקום שיש שם גדר ענוה והכנעה בין התחתונים, שם חביון עוזו של הקב"ה השוכן את דכא ושפל רוח, אבל בכל מקום שיש נדנוד גאוה, אין הקב"ה רוצה לייחד שמו יתברך שם, לפיכך שני תרומות ראשונים שהיה יד כל אדם שוה בהם, כי "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" ואין מקום לשום אחד להתפאר על חבירו לומר "תרומתי גדולה מתרומתך" אותן ייחס ה' יתברך אליו, כי בראשונה נאמר "ויקחו לי" – לשמי, כי כבר בארנו למעלה תחילת פרשת מקץ ובפסוק "בכל המקום אשר אזכיר את שמי" (שמות כ כא) שכל אותיות השם הגדול מורים על גדר הענוה . ובשניה אמר "תרומתי", וכן הדבר הנעשה מן שני תרומות אלו, דומה אל התרומה עצמה, כי כשם שכולן היו שוים בה ולא היה בה שום התנשאות לאחד על חבירו, כך נעשה מתרומה אחת האדנים כי כל האדנים היו שוים, אחד כמו חבירו, והיו תחתונים לכל הבנין כאסקופה הנדרסת והיו יסודות לכל הבנין, כי כמוהם יהיו עושיהם, כי כמו שהעושים הנדבה ההיא היו שוין בנתינה ולא היה לשום אחד מהם התנשאות על חבירו, כך נעשו מהם אדנים אלו, המורים על גדר הענוה, כי הענוה היא יסוד הבנין אשר עליו כל בית ישראל נכון. ונקראו בשם אדנים שיש במשמעותו לשון אדנות ושררה, יען כי כל מי שעושה את עצמו כאסקופה הנדרסת מלמטה, נעשה אדון מלמעלה, כי כל המשפיל עצמו – הקב"ה מגביהו ועושה אותו יסוד ונושא לכל הבנין כאדנים אלו, שהיו יסוד ונושא לכל הבנין, וכן מלת נשיא פירושו שהוא נושא את אחרים כי כולם נשענים עליו.

 (כלי יקר שמות פרק כה, פסוק א)

גם בעבודת הקודש מוותרים מעט על פאר למען האדם

"וצפית אתו זהב": ראוי היה הארון להיות כולו של זהב אלא שלא יהא כבד לנשאו, ודינו להנשא בכתף כדכתיב (ככתוב) "כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו", וכן מצינו במזבח שהיה נבוב לחות כדי שלא יהא כבד.

(חזקוני שמות כה, יא)

החיים, המוות והקדושה ביד הלשון

חטא הלשון הוא בדיבור דווקא ולא במחשבה, והיו בו רמונים ופעמונים המשמיעים קול לכפר על הלשון שבתוך הפה, כענבל שבתוך הזגים והתיקון אל הלשון הוא שלא יחל דברו עוד ולא ידבר כי אם בדברים שבקדושה, שנאמר"ונשמע קולו בבואו אל הקדש ולא ימות" כי לשון הרע תלתא קטיל (הורגת שלושה) (ערכין טו) מכלל שהנזהר בו לא ימות כמעשה של ההוא רוכל שהיה מכריז 'מאן בעי למזבן סם חיי וכו'…' (מי רוצה לקנות סם החיים?).

(כלי יקר שמות כח , לא)

במשכן כתיב: (שמות כה) 'זהב וכסף ונחשת' ולא היה שם ברזל כלל, ובבית המקדש כתיב (מלכים א ו) 'ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו'; לפי שהברזל חרב והוא המחריב העולם ובית המקדש קיום העולם.

(רבינו בחיי בראשית כז , מ)

'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (שמות כה, ח), ושכנתי 'בתוכו' הוה ליה למימר. אלא אמר ושכנתי 'בתוכם', כי כל אדם מחויב לעשות מקדש, ודבר זה נוהג תמיד. והזוהר כתב (ח"א דף קכ"ט ע"ב), כי התפילין שהם סוד המרכבה שאדם מניח הוא המקדש, גם יטהר האדם את עצמו וכל אבריו, ואז הוא בצורת משכן ומקדש.

(ספר השל"ה לרבי ישעיה הורוביץ, מסכת תענית כח)

דרך פשוט, כיון שאמרו ישראל נעשה ונשמע, הרי שקבלו התורה בלב ונפש חפיצה עד שקדמו עשיה לשמיעה, מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה וגו' לעשות מקדש, כדכתיב להלן (שמות כה ח) 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', 'בתוך לבבם היכל ה' המה' (ירמיה ז ד), וזכו לזה שיהיה לבם ברשותם…

 (ייטב פנים ח"ב דף יב/ב)

מהי קדושה של מטה? "ושכנתי בתוכם" ולא "בתוכו"

'ועשית את הקרשים למשכן' – אמר רבי אבין: משל למלך שהיה לו איקונין נאה, אמר לבן ביתו: עשה לי כמותה. אמר לו: אדוני המלך, איך יכול אני לעשות כמותה. אמר לו: אתה בסממניך ואני בכבודי, כך אמר הקב"ה למשה: 'וראה ועשה'. אמר לפניו: רבון העולם, אלוה אני, שאני יכול לעשות כאלו?! אמר לו: 'כתבניתם בתכלת ובארגמן ותולעת שני, וכשם שאתה רואה למעלה כך עשֵה למטה' שנאמר 'עצי שטים עומדים' – כנתון באיסטרטיא של מעלה, ואם תעשה כאותה של מעלה למטה, אני מניח סנקליטין [שרים] של מעלה ומשרה שכינתי ביניכם למטה.

(שמות רבה פרשה לה)

…מדרש נוסף מאזכר פסוק של שלמה בפי משה: "כי האֻמנם יֵשֵב אלהים על הארץ" (מלכים א ח, כז) והמדרש ממשיך: 'אמר לו הקב"ה למשה: לא כשם שאתה סבור, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום ושמונה במערב, ואני יורד ומצמצם שכינתי למטה… ולא עוד אלא שארד ואצמצם שכינתי בתוך אַמָּה על אַמָּה'.

בביטוי 'אַמָּה על אַמָּה' הכוונה היא לאותה אַמָּה שבין שני בדי ארון העדוּת במשכן, אשר ביניהם שמע משה רבנו את קול ה' 'מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים' (במדבר ז, פט).

תיאור זה מלמדנו שהאדם יכול לעבוד את ה' מעֵבר למושגים של שטח, משום שהמתכוון לעבוד את ה' באמת, נמצא בקירבתו של זה אשר השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, ואם אין האדם מתכוון לעבוד את ה' באמת, הרי גם השמים והארץ אינם מספיקים.

המשכן לא הוקם כיד להיות משכן לה', אלא כדי להיות משכן לישראל המקבלים עליהם את דבר ה' ודבר זה איננו מותנה כלל בממדים.

(י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 370)

'ושכנתי בתוכם', ולא אמר בתוכו, לומר שהמקום אשר יקדישו לשכנו יהיה בתוך בני ישראל.

 (אור החיים שמות כה, ח)

בלבבי משכן אבנה להדר כבודו

ובמשכן מזבח אשים, לקרני הודו

ולנר תמיד אקח לי את אש העקדה,

ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה.

(מתוך ספר חרדים לחסידי אשכנז)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.