תרומה תש"ף, גיליון 1142

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה.

 מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.

(שמות כ"ה, ב)

איור: הרי לנגבהיים

ויקחו לי תרומה – …ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו? אמר הקב"ה לישראל: מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה, שנאמר 'ויקחו לי תרומה' – משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה, ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו, אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית היא; לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך 'אל תטלה' איני יכול, לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר 'ועשו לי מקדש'.

(שמות רבה לג, א)

ויקחו לי תרומה ופירש רש"י: 'לי' – לשמי. יש לומר בזה על דרך משל בענין החתונה, כי כל ענין החתונה וכל ההכנות וצרכי החתונה הוא רק לשמח חתן וכלה, ויש כמה אנשים שתופסים הטפל שבאים רק לאכול ולשתות ומשליכים העיקר וכן כל האי עלמא לבי הלולא דמיא (עי' עירובין נד ע"א) והכל מה שברא הקב"ה בעולמו הוא לתכלית המכוון כדי לייחד חתן וכלה ויש כמה אנשים שרוצים לאכול ולשתות ולילך אחר התענוגים ומשליכים העיקר אבל החכם עיניו בראשו והוא מסתכל ועושה תמיד רק לייחד חתן וכלה שהוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ומשליך כל תענוגי עולם הזה אחר גוו וזהו יש לומר שמרומז בפסוק ויקחו לי לשמי תרומה לשון הפרשה והיינו שמפריש עצמו מן הטפל והסניפין רק שמחזיק בעיקר שהוא לייחד תמיד קודשא בריך הוא ושכינתיה וזהו ויקחו לי היינו אותי לשמי היינו אל השכינה שהוא שם של הקב"ה כמו שכתוב (שמות כ כד) בכל מקום אשר אזכיר את שמי ותרגומו די אשרי שכינתי וכו' היינו שעוסקים לקרב אותי אל השכינה הקדושה ולייחדם ביחוד גמור ואמת והבן.

 (דגל מחנה אפרים תרומה, ד"ה: ויקחו לי תרומה)

ידבנו לבוהנדיבות מעלה נפלאה בנפש, ובעל המידה הזאת אינו עושה מעשיו לטובת עצמו, כי אם להיטיב לאחרים, ויתנדב לבו פעם לחוסר קנייניו, פעם לטרוח ולעמול, ופעם להסתכן ולשום נפשו בכפו בעבורם, וכל זה שלא על מנת לקבל פרס, והשם הודיע למשה שלא תהיה התרומה הזאת הכרחית, אלא המתנדבים בעם יתנו כפי נדיבות לבם מה שירצו.

(רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם)


המשכן – מרחב תחום ומכיל

יוסי הטב

לאחר מתן תורה בפרשת יתרו ופרשת משפטים, מקדישה התורה מספר פרשות לבניין המשכן, העשוי להיות התשתית של נוכחות האל בעולם. פרשת כי תשא, המופיעה אחרי פרשות תרומה ותצוה, מתארת את מעשה העגל ופרשנים שונים, החל מחז"ל, התייחסו לשאלת הסדר הכרונולוגי, כלומר: האם הסדר בו מופיעות הפרשות בתורה הוא סדר ההתרחשויות, או שמא, כדברי בעל מדרש תנחומא (פקודי ו) מהווה המשכן כפרה על מעשה העגל. מכל מקום, פרשתנו מסכמת את עשיית המשכן ובפרק לה, ח נאמר: 'שֶׁמֶן לַמָּאוֹר וּבְשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים'. על פירוט הבשמים, אנו קוראים בפרשת 'כי תשא' (שמות ל, כ"ג-ל"ג): "וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם. וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וְשֶׁמֶן זַיִת הִין. וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה… אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר וְנִכְרַת מֵעַמָּיו." בחירת הבשמים, בחירת הכמויות; 500 שקל מור-דרור, 250 שקל קנמן-בשם, 250 קנה-בֹשם, 500 שקל קידה, בסך כל 1500 שקלים, דהיינו 3000 חצאי שקלים. תחילתה של פרשת כי תשא (אותה אנו קוראים גם בפרשת 'שקלים', השנה כמפטיר לפרשת משפטים) מדגישה שמחצית השקל נועדה 'לכפר על נפשותיכם'; על איזה חטא מכפר מחצית השקל? אם חטא העגל קדם למעשה המשכן, הרי יש להניח ש-3000 חצאי השקלים שניתנו על-ידי 3000 בני ישראל שחטאו בעגל ושנהרגו על ידי בני שבט לוי מהווים כפרה לחטא העגל.

1500 שקלים, כמות עצומה של צמחי בושם, כאשר פרשני המקרא חלוקים בדעותיהם לגבי התרכובת המדויקת של אותם צמחים, מתערבבים עם שמן הזית כדי ליצור את "שמן משחת קודש".

לכאורה, שמן זית זך היה מספיק כדי למשוח את המשכן ואת אהרון הכהן. זיקוק הבשמים היה נחוץ לאו דווקא כדי שהמשכן ואהרן הכהן יתבשמו ויעלו ריח טוב, אלא שמשחת הקודש יוצרת קדושה, דהיינו נבדלות, נפרדות (קדושים תהיו – פרושים תהיו). זכּות השמן ומורכבות הבשמים על צמחיהם וחומריהם הטובים יותר והטובים פחות, משקפים את עם ישראל כולו, בדומה לפירוש המדרשי על ארבעת המינים. יש סיכון בקודש: "איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר, ונכרת מעמיו" – הוא נמצא בדיוק בגבול, במעבר, מֵכיל ומפריד. עץ הספירות הקבלי מתאר זאת היטב.

הצורך בנבדלות הזאת, ביצירת המרחב התחוּם הנקרא "אוהל מועד" – גם אוהל וגם מועד – הביא לשני האמנים הראשיים: בצלאל ואהליאב. שמותם מעידים על תפקידם ותפקודם מכוון את שמותם.

בצל אל, כדברי רש"י בעקבות חז"ל, הוא משבט יהודה, שבטו של בית דוד ושל משיח בן דוד, הוא "בצל אל", אך אינו במקום האל, לא לצידו, וגם לא בנו של האל.

אהליאב הוא משבט דן – "דן ידין עמו"; גם יהודה נקרא 'גור אריה' בפי יעקב, וגם דן הוא 'גור אריה' בפי משה. העגל והגדי גם הם 'גורים'. אהליאב – אביו שבשמים הוא אוהלו, אוהל מועד. תפקידם של בצלאל ואהליאב, אדריכלי המשכן הוא ליצור את המרחב המקשר בין השמים לארץ, על הארץ ומתחת לארץ, המסומל על ידי צימחי משחת הקודש, ראש, קנה, שורש.

בנוסף לכך, אהליאב הוא בן אחיסמך. אולי הוא נקרא כך אחרי פתרון האחווה הבעייתית של יוסף ואחיו, ואולי תפקידו הנוסף ואף העיקרי של אוהל מועד ושל מחצית השקל הוא לחבֵּר בין בני ישראל, בהיותו ממוקם במרכז המחנה. חיבור ותיחום, קודש ונפרדות מוצאים את ביטויים ביתר שאת בכיור.

רבי מאיר שמחה מדווינסק, בעל פירוש "משך חכמה" כותב על הכיור (שמות לח, ח):

"ויעש את הכיור נחושת כמראות הצובאות" – הנה בציווי כתיב (ל, יח) 'ועשית כיור נחושת לרחצה ונתת שמה מים' ובעשייה לא כתוב לרחצה, רק להלן ב'פקודי' 'ויתן בו מים לרחצה' (מ, ל), זה מורה שכיוון למדרש תנחומא שהובא ברש"י, שלא רצה משה לעשות את הכיור ממראות הנשים ואמר לו ה' יתברך שיעשה מהן, שדבר זה הביא שיפרו וירבו בני ישאל והיו גן נעול לבעליהן, ולכן מזה הכיור ישתו הסוטות ונקתה ונזרעה זרע. אם כן, גילה לו שמהמים ישתו הסוטות ולא יהיו לרחצה לבד, אך גם לשתיה, ולכן לא כתוב כאן 'לרחצה'.

אנו מוצאים שוב אותו עיקרון של חיבור ופרישות במובן האנושי והמרגש ביותר. הכיור הוא הכלי היחיד מכל כלי המשכן, מלבד המנורה, שלא ניתנו לו מידות; צורתו המשוערת עיגולית,על אף שבתורה עצמה אין תיאור מפורש לצורתו. משחזרי המשכן הניחו שהוא היה עגול, מכיוון שלא ניתנו לו מידות בתורה. המילה 'עגול' אינה מופיעה בכל מלאכת המשכן וגם לא בתורה כולה. אלמלא הכתוב, יכולנו לדמיין משכן עגול, מזבח עגול, ארון עגול, שולחן עגול ויכולנו להמציא פירושים יפים לצורה משולמת זו…

אך, כידוע, המציאות שונה: המשכן כולו קווים, זוויות, גובה, רוחב, אורך, ובעיקר כיוונים, התחלה וסוף, בדומה לבשמים של שמן משחת הקודש.

דר' יוסי הטב הוא פסיכיאטר


היכן משכן השכינה?

עבודת ה' עבור עם ישראל בכללו מקבלת ביטוייה בקיום המצוות, ואחת מהן היא מצוות תפילה. התפילה איננה היגד על ה', אלא היא ביטוי להתייחסות האדם אל השם-יתברך. במדרש נאמר שהקדוש ברוך הוא אומר למשה, שאם ישראל מקיימים את עבודת ה' במישכן, הרי שהוא 'מצמצם שכינתו בתוך אמה על אמה' ואם אדם מתכוון לעבוד את ה', הריהו נמצא בתוך אותה אמה, ובקרבת ה' אשר השמים ושמי-השמים לא יכלכלוהו; ואם אין האדם מתכוון לעבודת ה', הרי גם השמים והארץ וכל צבאם ריקים לגביו מכל תוכן ואין השכינה מתגלמת בהם, ולכן אומר הנביא המאוחר: "וישכח ישראל את עֹשֵֹהוּ ויבן היכלות" (הושע ח, יד), ללמדנו כי בניית היכלות איננה בהכרח עדות להשכנת שכינה בישראל. לא אמר "ושכנתי בתוכו" אלא בתוכם, להורות שאין השכינה שורה במקדש מחמת המקדש, כי אם מחמת ישראל, כי היכל ה' המה.

(צידה לדרך, מובא בנ. ליבוביץ: עיונים בספר שמות, עמ' 339)

ציווה כי כל אחד יבנה לו מקדש מחדרי לבו, כי יכין את עצמו להיות משכן לה' ומעוז לשכונת עוזו, וכן מזבח להעלות כל חלקי נפשו, עד שימסור נפשו לכבודו בכל עת.

(מלבי"ם שמות כה, ח)

'אם בחקתי תלכו…', 'ונתתי משכני בתוככם' – אם נתבונן בפסוקים אלו, יתבררו לנו שני דברים בוודאות גמורה: המשמעות של 'ושכנתי בתוכם' בכתוב שלנו מפליגה הרחק מעבר להשכנת השכינה במשכן גרידא, ועניינה, אליבא דאמת, קירבת ה' בתוכנו עם קיום הברית שבינו לבין ישראל, דבר המתגלה בהשראת שמירתו וברכתו על פריחת כל חיי הפרט והכלל.

עם זאת, אין ה' משרה את שכינתו, שמירתו וברכתו על-ידי הקמת המשכן וקיומו על-פי פרטיו ודקדוקיו גרידא, אלא רק בקידוש כל חיינו הפרטיים והציבוריים והקדשתם למען קיום מצוות ה'. דבר זה לא זו בלבד שנתאמת במאורעות ההיסטוריים של חורבן משכן שילה ושל שני החורבנות של המקדש בירושלים, אלא המקרא עצמו מדבר עליו בהטעמה ובאזהרות מפורשות… מכל מקום מבשר הכתוב, כי 'ושכנתי בתוכם' יבוא בעקבות 'ועשו לי מקדש'. לפיכך 'מקדש' אינו אלא הביטוי של אותו תפקיד כולל, אשר מילויו הוא תנאי להשכנת השכינה בישראל כמובטח.

(הרש"ר הירש שמות כה, ג-ח)

אחר שקיבלו עליהם המשפטים והתורות והיה ה' בישורון מלך, ראוי שיעשו לו מקדש כאילו מלכם שוכן בתוכם, כי יהיה סיבה חזקה לשמירת האחדות באומה והתמדת דבקותה בתורה, ואף על פי שעדיין לא נגזר עליהם להתעכב במדבר, לא רצה ה' שימתינו לעשות לו מקדש עד שיכבשו ויחלקו את הארץ ויהיה להם מקום נבחר להיות מרכז לכל הממלכה, וציווה לעשות משכן מיטלטל שגם בבואם אל הארץ יוכלו להקימו בכל מקום שירצו לפי צורך השעה, והמשכן הזה שימש שמונים שנה וארבע מאות שנה, עד שנבנה הבית בימי שלמה (מלכים א ו, א).

 (שד"ל שמות כה, א)

לאן פונים הכרובים

כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור' אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית. ולמאן דאמר 'פניהם איש אל אחיו', הא כתיב: (דברי הימים ב' ג') ופניהם לבית! לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. ולמאן דאמר: ופניהם לבית, הא כתיב: (שמות כ"ה) 'ופניהם איש אל אחיו!  דמצדדי אצדודי (שהם פונים קצת הצידה); דתניא, אונקלוס הגר אמר: כרובים (דברי הימים ב' ג') מעשה צעצועים הן, ומצודדים פניהם כתלמיד הנפטר מרבו.

(בבלי בבא בתרא צט ע"א)

ושני כרובים בדמות מלאכים שנקראו כרובים ובדמות ילדים קטנים להורות שאם הרב דומה למלאך ה' צבאות והוא נקי מן החטא כתינוק בן שנה אז יבקשו תורה מפיהו, וצריך להיות נקי מאלהים ואדם, כי לצאת ידי שמים היו הכרובים פורשי כנפים למעלה ולצאת ידי הבריות היו פניהם איש אל אחיו המורה גם אל השלום הניתן לאוהבי התורה והיו יחדיו תואמים בשלום וריעות, אל הכפורת יהיו פני הכרובים שכל מגמת פניהם יהיה אל התורה שבארון, לא כאותן אשר המה חכמים בעיניהם ודורשים לכבוד עצמם ולא לכבוד התורה.

(כלי יקר כה, יז)

"לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהן את הבריות"

'שמע בני וקח אמָרַי וירבו לך שנות חיים.': הרבה לקיחות צויתי אתכם בשביל לזכות אתכם, אמרתי לכם 'ויקחו אליך פרה אדומה' שמא בשבילי? לא בשבילי אלא בשביל לטהר אתכם, אמרתי לכם 'ויקחו לי תרומה' לא בשביל שאדור ביניכם, אינו אומר ויקחו אלא ויקחו לי, אותי אתם לוקחים, 'ויקחו אליך שמן זית', כדי לשמור נפשותיכם שנמשלה לנר, שנאמר 'נר ה' נשמת אדם', וכן 'ולקחתם לכם ביום הראשון' והלא חמשה עשר הוא? אלא אמר הקב"ה: ויתרתי לכם את עוונות הראשונים ומעתה ראש חשבון הוא.

 (ילקוט שמעוני משלי ד , סימן תתקלה)

החיים, המוות והקדושה ביד הלשון

חטא הלשון הוא בדיבור דווקא ולא במחשבה, והיו בו רימונים ופעמונים המשמיעים קול לכפר על הלשון שבתוך הפה, כענבל שבתוך הזגים והתיקון אל הלשון הוא שלא יחל דברו עוד ולא ידבר כי אם בדברים שבקדושה, שנאמר: "ונשמע קולו בבואו אל הקדש ולא ימות" כי לשון הרע תלתא קטיל (הורגת שלושה) (ערכין טו) מכלל שהנזהר בו לא ימות כמעשה של ההוא רוכל שהיה מכריז 'מאן בעי למזבן סם חיי וכו'…' (מי רוצה לקנות סם החיים?).

(כלי יקר שמות כח , לא)

גדולה צדקה מכל הקרבנות

מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת ידו, ומאד מאד צריך אדם ליזהר בה יותר מכל מצות עשה, כי איפשר שיבוא לידי שפיכות דמים שימות העני המבקש אם לא יתן לו מיד, כההיא עובדא דבן זומא וכמה פעמים נצטוינו בה בעשה ועוד יש לא תעשה למעלים עיניו ממנה, שנאמר (דברים טו) 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון' וכל המעלים עיניו ממנה נקרא בליעל וכאילו עובד עבודה זרה, וכל הזהיר בה מעידה עליו כי הוא 'זרע ברך ה", דכתיב 'למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט' ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנא' (ישעיה נד) 'בצדקה תכונני' ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה' ואומר 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות' וגדולה מכל הקרבנות, דאמר רבי אלעזר: 'גדולה הצדקה מכל הקרבנות', דכתיב 'עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח'. אמר רבי אלעזר: כל העושה צדקה ומשפט כאילו מלאו לכל העולם חסד, שנאמר 'אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ'.

(טור יורה דעה סימן רמז)

הלימוד כתחליף מעודן ועדכני לעשייה קונקרטית

ולא יעלה בלבבך, שהסיפורים האלה ממעשה המשכן וכליו וסדר הקמתו והקרבנות וענייני והנשיאים ובגדי הכוהנים ושאר הדברים שהיו בדורות ההם – עתה שאנחנו בגלות, אין לנו תועלת בידיעתם. וכן המצוות התלויות בארץ או המיוסדות בטהרת הכוהנים וטומאתם, מה התועלת שיש לנו עתה בידיעתם?

כי הנה התשובה בזה היא שכל העניינים שבאו בתורה מאיזה מין שהיו, הנה עיקר הכוונה בהם שיהיו בספר חכמה עליונה ולימוד אלוהי, בה יעיינו כל בעלי דת עד שישלימו נפשותיהם בהשגות והידיעות ההמה, וכמו שאמר (דברים כט, ח) "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון". ואמרו חז"ל: (ספרי ראה) "ושמרתם" – זו משנה, "ועשיתם" – כמשמעו. ובזאת המדרגה מהמעשה שיש בו לימוד וחכמה התייחדו היחידים והחכמים בשלמות. ואין להם הבדל משעת המעשה לאחר המעשה. ולכן היה מה שידענו היום בענייני המשכן וכליו עם רמזיהם מועיל לנו היום הזה כמעשה עצמו, ועל זה האופן באמת לא בטלה עבודת הקרבנות, אף שהמעשה בפועל בהם בטל, כי השכלתם לא בטלה וכבר יקנה האדם בזכרונם תמיד ההכנע לפניו יתברך, וכמו שאמר (תהלים נא, יט): "זבחי אלהים רוח נשברה".

(מתוך: פירוש אברבנאל, סוף פ' תרומה, מובא בנחמה ליבוביץ: עיונים בספר שמות , עמ' 368-369)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.