תרומה תשע"ט, גיליון 1088

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה.

מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.

(שמות כה, א-ב)

איור: הרי לנגבהיים

 

ידבנו לבו – הנדיבות מעלה נפלאה בנפש, ובעל המידה הזאת אינו עושה מעשיו לטובת עצמו, כי אם להיטיב לאחרים, ויתנדב לבו פעם לחסר קנייניו, פעם לטרוח ולעמול, ופעם להסתכן ולשום נפשו כפו בעבורם, וכל זה שלא על מנת לקבל פרס, והשם הודיע למשה שלא תהיה התרומה הזאת הכרחית, אלא המתנדבים בעם יתנו כפי נדיבות לבם מה שירצו.

(רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם)

וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה – ...וְיֵשׁ לְךָ מִקָּח שֶׁמִּי שֶׁמְּכָרוֹ נִמְכָּר עִמּוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: מָכַרְתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי, כִּבְיָכוֹל נִמְכַּרְתִּי עִמָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה' – מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בַּת יְחִידָה, בָּא אֶחָד מִן הַמְּלָכִים וּנְטָלָהּ, בִּקֵּשׁ לֵילֵךְ לוֹ לְאַרְצוֹ וְלִטֹּל לְאִשְׁתּוֹ. אָמַר לוֹ: בִּתִּי שֶׁנָּתַתִּי לְךָ יְחִידִית הִיא, לִפְרשׁ מִמֶּנָּה אֵינִי יָכוֹל, לוֹמַר לְךָ אַל תִּטְלָהּ אֵינִי יָכוֹל לְפִי שֶׁהִיא אִשְׁתֶּךָ, אֶלָּא, זוֹ טוֹבָה עֲשֵׂה לִי, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה הוֹלֵךְ קִיטוֹן אֶחָד עֲשֵׂה לִי, שֶׁאָדוּר אֶצְלְכֶם, שֶׁאֵינִי יָכוֹל לְהַנִּיחַ אֶת בִּתִּי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, נָתַתִּי לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה, לִפְרשׁ הֵימֶנָּה אֵינִי יָכוֹל, לוֹמַר לָכֶם אַל תִּטְלוּהָ אֵינִי יָכוֹל, אֶלָּא בְּכָל מָקוֹם שֶׁאַתֶּם הוֹלְכִים בַּיִת אֶחָד עֲשׂוּ לִי שֶׁאָדוּר בְּתוֹכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה, ח) 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ'.

(שמות רבה לג, א)


 

העגל והמשכן: להציל את השברים

אריאל רטהאוז

לאבי מורי מנחם מנדל בן משה ז"ל,

 שנפטר בכ"ז בשבט תשנ"ה

הקשר בין ציווי הקמת המשכן לחטא העגל עולה בפשטות מעצם סמיכות הפרשות בספר שמות (תרומה, תצווה, כי תשא, ויקהל), אם כי נחלקו הפרשנים לגבי סדר האירועים. לדעת רש"י (לשמות לא, יח), הציווי למשה שבפרשת "תרומה" היה אחרי מעשה העגל ואין מוקדם ומאוחר בתורה, ואילו הרמב"ן סבור שהציווי ניתן למשה "קודם שיבּוּר הלוחות", כסדר פרשות התורה (ראו בפירושו לשמות לה, א-ב).

בעלי אגדה הדגישו את הקשר ביו ציווי המשכן לסיפור העגל בדרשת הפסוק השלישי שבפרשתנו: 'וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, זהב וכסף ונחושת" (שמות כה, ג). על פסוק זה כתוב במדרש תנחומא:

אמר הקדוש ברוך הוא: יבוא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל, שכתוב בו (שמות לב, ג) 'ויתפרקו העם את כל נזמי הזהב וגו". ולכן מתכפרין בזהב: 'וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, זהב' וכו'. אמר הקדוש ברוך הוא (ירמיה ל, יז): 'כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך" (תרומה, ח).

לא בכדי, אומר הדרשן, נפתחת רשימת החומרים הנדרשים למשכן, שאותם יש לתרום, בזהב דווקא. קדימות זו באה לפתוח אופציה של כפרה ותיקון: אלה שחטאו בזהב – יוכלו להתכפר על ידי הזהב. רעיון זה עומד גם במרכזו של משל נאה, המובא במדרש שמות רבה. דרכו של עם ישראל משולה בו להתנהלותו של בחור הפכפך הנתון להשפעות שונות:

משל לבחור שנכנס למדינה, ראה אותם גובין צדקה ואמרו לו: תן, והיה נותן עד שאמרו לו: דייך. הלך מעט וראה אותם גובין לתיטרון [=תיאטרון; פירוש "הערוך": שׂחוק וקלות ראש], אמרו לו: תן, והיה נותן עד שאמרו לו: דייך. כך ישראל נתנו זהב לעגל עד שאמר להם: די, ונדבו זהב למשכן עד שאמרו להם: די, שנאמר (שמות לו, ז): 'והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר'. אמר הקב"ה: יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל " (פר' נא, ח).

המשל הופך את סדר האירועים שאליהם הוא רומז. המעשה הטוב (קיום מצוות צדקה, דהיינו, לפי הנמשל, נתינת הזהב למשכן) קודם למעשה הרע (התרומה המגונה לתיאטראות, המקבילה לנתינת הזהב לעגל), אולי משום שהדרשן נצמד לסדר הפרשות, לפיו ציווי הקמת המשכן קודם לסיפור העגל (כשיטת הרמב"ן). אבל נראה בכל אופן שמגמת הדברים היא להבליט לא רק את ההבדל החד והברור בין המעשים, אלא, למרבה הפלא, גם את המשותף ביניהם, ברמה הנפשית והרגשית.

מידת הנתינה ללא גבול היא הקושרת בין המעשה המגונה למעשה הטוב. ואכן, הנכונות לתרום לבניית המשכן היא מידה שהתורה מדגישה עוד במילים הראשונות של ציווי הקמתו: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שמות כה, ב). יש מהפרשנים שהבליטו מאוד את הצד הרצוני וההתנדבותי המוזכר בפסוק זה, למשל ר' עובדיה ספורנו: "ציווה שלא יגבו בזרוע כעניין שממשכנים על הצדקה, אבל יגבו מן המתנדבים בלבד" (וראו גם את פירוש אברבנאל על אתר). מסתבר שגם משל הבחור ההפכפך תכליתו לפאר את ערך הנתינה מרצון. אמנם אפשר לחוש בקורטוב של אירוניה בתיאור הצעיר התמים והאימפולסיבי, המגיע לעיר הגדולה (כאחת המשמעויות של המילה "מדינה" בלשון חז"ל), וראשו מסתחרר והוא מוכן לתרום לכל מטרה שהיא, ללא הבחנה; אבל בסופו של דבר, המסקנה איננה אירונית אלא רצינית לגמרי: "יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל". יש כאן כפרה אמיתית, והיא אפשרית מפני שבני ישראל הוכיחו שנדיבות הלב שלהם, אותה התלהבות ומסירות שהביאו אותם להתפרק מנזמי הזהב, כדי להמחיש בצורת עגל את "אלוהי ישראל" (שאותו, בכל זאת, חיפשו), עודן עומדות לימינם כדי להקים משכן לאל המסתתר הבלתי-נראה.

בוודאי עלינו להיזהר מפני טשטוש קו ההפרדה בין טוב לרע, מכל תופעה שיש בה אותו עירוב-תחומין רוחני שאפשר לכנותו "מצווה הבאה בעבירה", במובן הרחב של הביטוי; אך באותה מידה אין להתעלם מנטייתם של חכמינו "לדון לכף זכות", לחפש ברע את ניצוץ הטוב או את שריד הטוב, מגמה הנחשפת גם בדברי המשל. ודומה כי אחת המסקנות שאפשר להסיק ממשל זה היא שלא ייתכן שהטוב ילך לאיבוד, שאותה נדיבות, ש"בוזבזה" על מעשה העגל, תתפוגג ולא תניב פירות, שיישארו ממנה רק פירות הבאושים של עבודת האלילים.

אולי רעיון אופטימי דומה מונח ביסודו של מדרש אחר הקושר בין המשכן לעגל, מדרש המתייחס לארון העדות, הכלי הראשון המוזכר בפרשתנו ושהיה עיקר המשכן (כדברי הרמב"ן בפירושו לשמות כה, א: "והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון").

נחלקו החכמים הן בקשר למספר הארונות שהיו והן בקשר לתכולתם (ירושלמי שקלים, פרק ו, ה' א). לדעת ר' יהודה בן לקיש היו שני ארונות, אחד ש"היתה התורה נתונה בתוכו" (הכוונה גם ללוחות השניים, ראו פירוש "קרבן העדה" על אתר), ואחר "שהיו שברי לוחות נתונים בתוכו"; ואילו רבנן סבורים שהיה רק ארון אחד, ומשתמע מכך שלשיטתם הכול היה מונח באותו ארון. בסוגיות תלמודיות אחרות דבר זה נאמר בפירוש: בארון שבנה בצלאל נשתמרו הן הלוחות השניים והן הלוחות הראשונים – "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון" (בבלי, בבא בתרא, יד ע"ב ועוד).

יש אינו מטיל ספק בכך שרסיסי הלוחות הראשונים, מעשה האלוהים, נשתמרו ביראת כבוד. אבל ר' יהודה בן לקיש מפריד באופן חד ביניהם לבין הלוחות השניים, אולי מפני שהם קשורים בשתי חוויות רוחניות שונות ומנוגדות, הנפילה של חטא העגל והתרוממות הרוח של הכפרה והתשובה, ולכן מקומם בארונות נפרדים. לפי הדעה הגורסת ש"לוחות ושברי לוחות מונחים בארון", לעומת זאת, הפרדה כזאת אינה רצויה.

הסמליות שבהכנסת השבור והשלם לתוך כלי משַמר אחד יכולה להתפרש ופורשה באופנים שונים. מבחינת התהליך החינוכי-רוחני של התקרבות לתורה השמורה בארון, דומה כי יש כאן אמירה אודות הכרחיות השלבים השונים, כאשר מה שהיה, אפילו הוא ביטוי לכישלונו של ניסיון ההתקרבות, שנותרו ממנו השברים בלבד, משמש בכל זאת בסיס למה שהווה – ולמה שיהיה בתפארה. אבל אולי המדרש מתכוון גם לומר שראויים שברי הלוחות להימצא בכפיפה אחת עם הלוחות השניים מפני שאינם מסמלים רק כישלון, מפני שאסור שרסיס כלשהו מהטוב ילך לאיבוד: בוודאי אף לא רסיס מהאבן, מעשה האלוהים, אבל באותה מידה אף לא רסיס מהנדיבות ולהט הנתינה שהיו, למרות הכול, בלב האנשים שבחטאם נשברה האבן – כדברי המשל על הבחור ההפכפך.

לפי קריאה זו, הלוחות ושברי הלוחות מונחים באותו ארון גם כדי לעורר אותנו לחפש באדם את הטוב שהיה בו, להתעקש ולהציל את השברים של הטוב, כנגד כל הסיכויים.

דר' אריאל רטהאוז הוא חוקר ספרות ומתרגם


קיים ניגוד מהותי בין מזבח, משכן ושפיכות דמים

'כי חרבך הנפת עליה ותחללה': מכאן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר: המזבח נברא להאריך שנותיו של אדם, והברזל מקצר ימיו של אדם אינו דין שיניף המקצר על המאריך. רבן יוחנן בן זכאי אומר: הרי הוא אומר 'אבנים שלמות תבנה' – אבנים המטילים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, והרי דברים קל וחומר: ומה אם אבני מזבח שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות על שהן מטילות שלום בין ישראל לאביהן שבשמים, אמר הקב"ה: 'לא תניף עליהם ברזל', המטיל שלום בין איש לאשתו, בין איש לאיש, בין עיר לעיר, בין אומה לאומה, בין משפחה למשפחה, בין ממשלה לממשלה, על אחת כמה וכמה.

(ילקוט שמעוני שמות כ)


במשכן כתיב: (שמות כה) 'זהב וכסף ונחשת' ולא היה שם ברזל כלל, ובבית המקדש כתיב (מלכים א ו) 'ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו'; לפי שהברזל חרב והוא המחריב העולם ובית המקדש קיום העולם.

(רבינו בחיי בראשית כז, מ)


מהי קדושה של מטה? "ושכנתי בתוכם" ולא "בתוכו"

'ועשית את הקרשים למשכן' – אמר רבי אבין: משל למלך שהיה לו איקונין נאה, אמר לבן ביתו: עשה לי כמותה.

אמר לו: אדוני המלך, איך יכול אני לעשות כמותה.

אמר לו: אתה בסממניך ואני בכבודי, כך אמר הקב"ה למשה:'וראה ועשה'.

אמר לפניו: רבון העולם, אלוה אני, שאני יכול לעשות כאלו?!

אמר לו: 'כתבניתם בתכלת ובארגמן ותולעת שני, וכשם שאתה רואה למעלה כך עשֵה למטה' שנאמר 'עצי שטים עומדים' – כנתון באיסטרטיא של מעלה, ואם תעשה כאותה של מעלה למטה, אני מניח סנקליטין [שרים] של מעלה ומשרה שכינתי ביניכם למטה.

(שמות רבה פרשה לה)


…מדרש נוסף מאזכר פסוק של שלמה בפי משה: " כי האֻמנם יֵשֵב אלהים על הארץ" (מלכים א ח, כז) והמדרש ממשיך: 'אמר לו הקב"ה למשה: לא כשם שאתה סבור, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום ושמונה במערב, ואני יורד ומצמצם שכינתי למטה… ולא עוד אלא שארד ואצמצם שכינתי בתוך אַמָּה על אַמָּה'.

בביטוי 'אַמָּה על אַמָּה' הכוונה היא לאותה אַמָּה שבין שני בדי ארון העדוּת במשכן, אשר ביניהם שמע משה רבנו את קול ה' 'מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים' (במדבר ז, פט).

תיאור זה מלמדנו שהאדם יכול לעבוד את ה' מעֵבר למושגים של שטח, משום שהמתכוון לעבוד את ה' באמת, נמצא בקירבתו של זה אשר השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, ואם אין האדם מתכוון לעבוד את ה' באמת, הרי גם השמים והארץ אינם מספיקים.

המשכן לא הוקם כיד להיות משכן לה', אלא כדי להיות משכן לישראל המקבלים עליהם את דבר ה' ודבר זה איננו מותנה כלל בממדים.

(י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 370)


'ושכנתי בתוכם', ולא אמר בתוכו, לומר שהמקום אשר יקדישו לשכנו יהיה בתוך בני ישראל.

 (אור החיים שמות פרק כה פסוק ח)


ואמר 'ויהי נועם ה אלהינו עלינו' לפי שנאמר (שמות כה ח) 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' – 'בתוכו' לא נאמר, אלא בתוכם, כי עיקר השכינה בעבור ישראל, על כן אמר שנועם ה', דהיינו זיו הדרת שכינתו יתברך יהיה עלינו 'ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו' נראה שמלת כוננהו מוסב כלפי השכינה, כי פסוק זה מדבר בנסתר עם השכינה, על כן אמר שמעשה ידינו, דהיינו המשכן עשו כוננות לשכינה ולנו להושיבנו יחד במדור אחד, כי המשכן מקום דירה לעליונים ותחתונים כאחד, על כן אמר 'כוננה עלינו וכוננהו' ועל דרך שנאמר (שמות טו יז) 'מכון לשבתך פעלת ה' זה מה שנראה לי להוסיף על כל דברי המפרשים בזה המזמור, לפרשו על בנין המשכן.

(כלי יקר שמות שם, מג)


'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (שמות כה, ח), ושכנתי 'בתוכו' הוה ליה למימר. אלא אמר ושכנתי 'בתוכם', כי כל אדם מחויב לעשות מקדש, ודבר זה נוהג תמיד. והזוהר כתב (ח"א דף קכ"ט ע"ב), כי התפילין שהם סוד המרכבה שאדם מניח הוא המקדש, גם יטהר האדם את עצמו וכל אבריו, ואז הוא בצורת משכן ומקדש.

(ספר השל"ה לרבי ישעיה הורוביץ, מסכת תענית כח)


בלבבי משכן אבנה להדר כבודו

ובמשכן מזבח אשים, לקרני הודו

ולנר תמיד אקח לי את אש העקדה,

ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה.

(מתוך ספר חרדים לחסידי אשכנז)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.