תרומה תשע"ח, גיליון 1042

וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן, עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים.

 עֶשֶׂר אַמּוֹת, אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ; וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה, רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד שְׁתֵּי יָדוֹת לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד מְשֻׁלָּבֹת, אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ.

 כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכֹל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן.

(שמות כ"ו ט"ו-י"ז)

איור: הרי לנגבהיים

 

'ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים' – למה עצי שטים?

למד הקב"ה דרך ארץ לדורות, שאם יבקש אדם לבנות ביתו מאילן עושה פירות, אומר לו: ומה מלך מלכי נמלכים הקדוש ברוך הוא, שהכל שלו, כשאמר לעשות משכן, אמר: לא תביא אלא מאילן שאינו עושה פירות, אתם על אחת כמה וכמה!

(שמות רבה לה, ב)

ועשית את הקרשים למשכן. יש לומר דהנה כתיב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ונ"ל דאיתא בברייתא דרבי ישמעאל "בשלש עשרה מדות התורה נדרשת", ור"ל עיקר התורה היא נדרשת כשאדם מחזיק בשלש עשרה מידות 'מה הוא רחום כו׳' וכן כולם, ואז תורתו שלומד נדרשת בכל עולמות. ו"מקדש" בגימטריא "מדת", ו"מדה" הוא לשון כלי, ור"ל כשאדם מחזיק עצמו בהמידות טובות ולשמור עצמו מכל מידה רעה, אז הוא מרכבה להשכינה.

(נעם אלימלך תרומה, ח)


 

על משכן, מקדש ומנהיגות

אסתר אלכסנדר

הפסוק המצוטט ביותר בפרשת תרומה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" מחייב אותנו לבדוק מהו הקשר בין "ועשו לי מקדש" לבין "ושכנתי בתוכם". וברצוני לבדוק את הקשר הזה לאורך הדורות.

המשכן עליו אנו מצֻווים לראשונה בפרשתנו הוקם על פי ציווי מפורש של הקב"ה, כשהוא גם היוזם וגם האדריכל. משה מקבל תוכנית מפורטת לפרטי פרטים וחוכמתו של בצלאל בן אורי הינה בביצוע. ואל לנו לזלזל ביכולת הזו, יכולת בה הצליח משום "וימלא אותו רוח אלוהים…". האם הציווי על המשכן ניתן לנו מלכתחילה או בדיעבד? על כך חלוקים הפרשנים. למחלוקת הזו יש משמעות רבה לגבי תפיסתנו את הדרך האידיאלית לעבודת השם. האם הצורך בהמחשת מקומו של הקב"ה הינו חלק מחויב בתפיסתנו כמאמינים, או שהוא סוג של השלמה עם צורך אנושי, כפי שבא לידי ביטויי בחטא העגל.

דילמה הזו עולה גם מדברי הרמב"ם בנושא הקורבנות1:

…ולזה אי אפשר, לפי טבע האדם, שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום… והיה המנהג המפורסם בעולם כולו, שהיה אז רגילים בו… – להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם… לא גזרה חכמתו ית' ותחבולתו המבארת בכל בריאותיו שיצוונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולעזבם ולבטלם, כי אז היה זה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם, שהוא נוטה תמיד למורגל…

הרמב"ם נותן כאן את הסברו הידוע שה' קבע את עבודת הקורבנות בהתאם להרגל של אותו הדור. משתמע מכאן שמדובר כאן בסוג של פשרה המתחשבת במוסכמות ובמנהגים של אותם זמנים, ובהמשך בהחלט יש פתח לשינוי ועליית מדרֵגה בדרכי עבודת ה' של עם ישראל ושאר בני האנוש.

עם הכניסה לארץ ולאחר ארבע עשרה שנות כיבוש הארץ הוקם המשכן בשילה.2 המבנה שהוקם היה בית אבנים מחופה ביריעות, ובתוכו הונחו ארון ברית ה' וכלי המקדש. בזמן משכן שילה אסור היה לישראל להקריב קרבנות בכל מקום אחר, פרט למזבח שבמשכן בשילה. אין שום ציווי על הקמת המשכן בשילה, אלא שלעם וליהושע המנהיג היה ברור שהמשכן הוא חלק בלתי נפרד מהמחויבות שלהם כעובדי ה'. לאחר נפילתו של ארון הקודש בידי הפלישתים וחורבן המשכן שבא בעקבותיו, התנהל העם ללא משכן. גם שמואל שהיה מנהיג ונביא, וגם דוד המלך הנהיגו את העם ללא משכן, דבר שהתיר את הבמות והפך את קורבנות הנדבה מותרים בכל מקום.

עם השבתו של ארון הקודש לישראל יוזם דוד את בניית המקדש. גם כאן אין לנו ציווי. דוד פונה אל נתן הנביא ומשתף אותו ברצון לבנות בית לה'.3 נתן הנביא נותן את הסכמתו, והנה באופן מאד מפתיע הקב"ה מתגלה אליו ודוחה את הרעיון. "בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים" (שמו'ב ז, ז). ובכל זאת הקב"ה נעתר לרצונו של המלך, אבל דוחה את הביצוע לימיו של שלמה, והנימוק – ביסוס מלכות בית דוד "הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם" (שם יג), וכן "וְהָאֱלֹהִים אָמַר לִי לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, כִּי אִישׁ מִלְחָמוֹת אַתָּה וְדָמִים שָׁפָכְתָּ" (דבה"י א כח, ג).

הצו שניתן לבני ישראל במדבר על הקמת המשכן הוא שקבע גם את צורת הפולחן הדתי בישראל לאורך כל הדורות. היה מובן לכל שזוהי חובה המוטלת עלינו- לבנות משכן או בית לה' ובו לממש את המחויבות לעבודת הקורבנות. הבניה מחויבת להנחיות והמידות שניתנו למשה לגבי הקודש וקודש הקודשים, אבל כל מה שמעבר לכך תלוי ביכולת ובאמצעיים העומדים לרשות הבונים.

בית ה' הראשון והשני נאמנים במבנה הקודש- היכל, וקודש הקודשים – דביר, לתוכנית המשכן ונבנו על פי התוכנית שה' הראה למשה, אבל כל המעטפת – החצר, נעשית על פי תכנון האדריכלים של אותם זמנים, הן בבית הראשון והן בבית השני.

אולם מאז חורבנו של הבית השני חל שינוי משמעותי בדרך עבודת ה' שלנו. את מקום העשייה כבשו המילים והתפילה הפכה להיות המרכז. גם בדרך העבודה הרוחנית הזו לא ויתרנו על הצורך במבנה. בתי הכנסת המפוזרים בכל מקום יעידו על כך. אבל שוב אין מחויבות למקום מרכזי אחד.

הרמב"ם שרואה בעבודת הקורבנות סוג של פשרה כותב ביד החזקה בסוף הלכות מעילה: "…אמרו חכמים, שבשביל עבודת הקורבנות העולם עומד. שבעשיית החוקים הן מצוות, שאין טעמן ידוע, וכל הקורבנות כולן מכלל החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא…"

ומסביר יעקב יהושע רוס: "…יש אפוא שלוש דרכי עבודה ידועות, שתיקה (דהיינו ההתבוננות), תפילה, וקורבנות, וכולן דרכי עבודה נאותות. אך השתיקה היא הדרך הטובה ביותר. ולכן צמצמה התורה את דרך הקורבנות במקום ובזמן ומסרה אותה רק לזרע אהרון כדי למעט סוג זה של עבודות – שלא יהיה ממנו אלא מה שגזרה חכמתו להניחו לגמרי…

ועד עצם היום הזה, בוודאי, יראו האנשים הפשוטים בקורבנות דרך עבודה הולמת. וכן הוא אליבא דאמת, כי השתיקה, התפילה והקורבנות כולם דרכי הבעה נאותות לעבודת ה', אלא שהקורבנות הם הדרך הפחותה שבכולן."4 כלומר על פי ההסבר הנ"ל יש לגיטימציה למספר דרכים בעבודת ה'.

ואכן, אנו עדים לשינויים גדולים בהתקשרות לה' ומעבר מהקרבת קורבנות אל תפילות שנעשה לאחר חורבן בית שני. וכיום נוספה אל התפילה בחוגים רחבים גם עבודה רוחנית אישית בין אדם לאלוהיו, ולאו דווקא בציבור או בקהילה. ובכל זאת לא מחקנו מהסידור את הבקשה לקורבנות, ויש גם הפועלים באופן אקטיבי לבנית המקדש וחידוש עבודת הקורבנות.

מעניין להשוות את הדינמיקה בדרכי עבודת ה' עם זו של המנהיגות בעם ישראל. משה נבחר על ידי ה' להוציא את העם ממצרים ולהובילו במדבר אל ארץ כנען. אין כללים ואין חוקים למנהיגותו של משה, פרט למחויבות שלו לדבר ה' וציווים שניתנו בסיני. ה' מעורב גם בבחירה של יהושע למנהיג, ובתקופת השופטים ה' מוזכר כמעורב רק בחלק מהמינויים5. בתקופה זו יש גם ניסיון של לקיחת השלטון בכוח (אבימלך) ויוזמה של זקני גלעד למינוי מנהיג (יפתח). השופט שקם הוא בדרך כלל מנהיג מקומי שצומח מהשטח עם ברכת האל או בלעדיה. בימי שמואל הנביא פונה העם אליו בבקשה למנות עליהם מלך. ושמואל: "וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל" (פס' ו), ורק אחרי דין ודברים עם העם וציווי כפול של ה', שמואל בעזרתו של ה' מושח את שאול למלך. מאז צורת השלטון הן בישראל והן ביהודה לא השתנתה, וכמו בעולם כולו גם בישראל המלך הוא השליט, כולל בימי החשמונאים, כאשר ממלכת יהודה חוזרת להיות עצמאית.

מאז שהכרזנו על המדינה בה' באייר תש"ח, השלטון הנוהג בארצנו כמו ברוב עולם הוא השלטון הדמוקרטי, ומנהיגינו נבחרים בקלפי אחת לכמה שנים.

מעניין להשוות ולראות שהשליט הראשון נבחר במדבר על ידי הקב"ה והמשכן הראשון גם הוא כולו פרי התכנון האלוהי. בהמשך, הן במינוי השופטים והן בהקמת המשכן בשילה ובמקדש, היוזמה היא מעורבת, לעיתים היא באה מלמעלה ולעיתים צומחת מתוך השטח. המשכן בשילה הוקם לא על פי צו, הדבר היה מובן מאֵליו, כמו גם השינוי במעטפת ששוב לא הייתה מיריעות, אלא נבנתה מקירות של אבן כיאה למקום קבע.

מינוי המלך הגיע גם הוא מהשטח ולמרות הפוטנציאל השלילי הגדול שיש בדרך הנהגה זו הקב"ה מורה על בחירת המלך ומעורב בתהליך באופן פעיל. ניתן ללמוד מדרך התנהלות הדברים, שיש כאן סוג של פשרה והיענות לצורכי העם ורצונותיו.

גם בבניית המקדש, ההסכמה של האל באה מתוך הבנת הצורך וזה גם מסביר את העובדה שהמענה לא היה מידי היציבות השלטונית וההליכה בדרכי ה' יותר חשובים והקמת הבית לה' יכולה לחכות.

ובקפיצה רבת שנים אל ימינו. בשני התחומים אנחנו פועלים על פי המקובל ברוב העולם, הן בדרך השלטון והן בדרך של עבודת ה'.

 השלטון הוא שלטון דמוקרטי נבחר ומרביתינו לא רוצים ולא פועלים להשבת צורת המשטר המלוכני. גם בעבודת השם התפילה, השתיקה, המדיטציה וכדומה הן היום המאפיינות את דרכי ההתקשרות של האדם עם אלוהיו. אין אני באה לשלול את מה שהיה נהוג בזמנים עברו, אבל כל דבר לזמנו ודרכי העולם משתנות הן בתחום בו אנו מתנהלים כלפי מטה – דרכי השלטון, והן בתחום בו אנו מתנהלים כלפי מעלה – עבודת ה'. ואולי היום אנו זוכים עוד יותר מאשר בעבר לממש את התביעה לעשיית מקדש המאפשרת לקב"ה להגיע למצב של "ושכנתי בתוכם".

  1. מו"נ ח"ג ל"ב, מהדורת ד"ר יהודה אבן שמואל
  2. וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה וַיַּשְׁכִּינוּ שָׁם אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָאָרֶץ נִכְבְּשָׁה לִפְנֵיהֶם (יהושע יח, א ).
  3. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה (שמו' ב ז, ב)
  4. הרמב"ם והקידמה – התפיסה ההיסטורית של הרמב"ם
  5. וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' וַיָּקֶם ה' מוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (שופטים ג')

אסתר אלכסנדר, גמלאית של משרד החינוך, ארכיונאית, כותבת סיפורי חיים לאנשים ונשים החפצים בכך, וסבתא לעשרה נכדים.


הלימוד כתחליף מעודן ועדכני לעשייה קונקרטית

ולא יעלה בלבבך, שהסיפורים האלה ממעשה המשכן וכליו וסדר הקמתו והקרבנות וענייני והנשיאים ובגדי הכוהנים ושאר הדברים שהיו בדורות ההם – עתה שאנחנו בגלות, אין לנו תועלת בידיעתם. וכן המצוות התלויות בארץ או המיוסדות בטהרת הכוהנים וטומאתם, מה התועלת שיש לנו עתה בידיעתם?

כי הנה התשובה בזה היא שכל העניינים שבאו בתורה מאיזה מין שהיו, הנה עיקר הכוונה בהם שיהיו בספר חכמה עליונה ולימוד אלוהי, בה יעיינו כל בעלי דת עד שישלימו נפשותיהם בהשגות והידיעות ההמה, וכמו שאמר (דברים כט, ח) "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון". ואמרו חז"ל: (ספרי ראה) "ושמרתם" – זו משנה, "ועשיתם" – כמשמעו. ובזאת המדרגה מהמעשה שיש בו לימוד וחכמה התייחדו היחידים והחכמים בשלמות. ואין להם הבדל משעת המעשה לאחר המעשה. ולכן היה מה שידענו היום בענייני המשכן וכליו עם רמזיהם מועיל לנו היום הזה כמעשה עצמו, ועל זה האופן באמת לא בטלה עבודת הקרבנות, אף שהמעשה בפועל בהם בטל, כי השכלתם לא בטלה וכבר יקנה האדם בזכרונם תמיד ההכנע לפניו יתברך, וכמו שאמר (תהלים נא, יט): "זבחי אלהים רוח נשברה".

(מתוך פירוש אברבנאל, סוף פ' תרומה, מובא בנחמה ליבוביץ: עיונים בספר שמות, עמ' 368-369)


החיים, המוות והקדושה ביד הלשון

חטא הלשון הוא בדיבור דווקא ולא במחשבה, והיו בו רמונים ופעמונים המשמיעים קול לכפר על הלשון שבתוך הפה, כענבל שבתוך הזגים והתיקון אל הלשון הוא שלא יחל דברו עוד ולא ידבר כי אם בדברים שבקדושה, שנאמר"ונשמע קולו בבואו אל הקדש ולא ימות" כי לשון הרע תלתא קטיל (הורגת שלושה) (ערכין טו) מכלל שהנזהר בו לא ימות כמעשה של ההוא רוכל שהיה מכריז 'מאן בעי למזבן סם חיי וכו'…' (מי רוצה לקנות סם החיים?)

(כלי יקר שמות כח , לא)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.