תצוה תשפ"א, גיליון 1190

וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן, יִהְיוּ לְבָנָיו אַחֲרָיו,

 לְמָשְׁחָה בָהֶם, וּלְמַלֵּא בָם אֶת יָדָם.

(שמות כ"ט, כ"ט)

איור: הרי לנגבהיים

לבניו אחריו. לְמִי שֶׁבָּא בִּגְדֻלָּה אַחֲרָיו. למשחה. לְהִתְגַדֵּל בָּהֶם, שֶׁיֵּשׁ מְשִׁיחָה שֶׁהִיא לְשׁוֹן שְׂרָרָה, כְּמוֹ לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה (במדבר י"ח), אַל תִּגְּעוּ בִּמְשִׁיחָי (דהי"א טז).

(רש"י שם, שם)

אמר רבי עיניני בר ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך: מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין.

(בבלי זבחים פ,ח, ע"ב)

השמירה והסיבוב סביב המקדש תמיד נועדו להעריצו ולכבדו ושלא יפרצו אליו הבורים הטמאים ולא במצב של ניוול, כמו שיוסבר. כי מכלל הדברים המחייבים פיאור המקדש והערצתו, כדי תושג לנו יראה ממנו, שלא ייכנס אליו שיכור ולא טמא ולא מנוול, כלומר, פרוע ראש וקרוע בגדים, ושכל עובד יקדש ידיו ורגליו כדי לכבד את הבית גם הוגדל כבוד המשרתים בו, הובדלו הכהנים והלויים, ונקבע לכהנים הלבוש המפואר, הנאה והיפה ביותר, בגדי קדש[…] לכבוד ולתפארת (שמות כ"ח, ב') ונקבע שלא יעסוק בעבודה בעל מום. לא רק מומים, אלא גם מיני זוהמה פוסלים את הכהנים, כמו שהובהר בדיני מצווה זאת. כי בעיני ההמון אין מכבדים אדם בצורתו האמיתית, אלא בשלמות איבריו ויפי בגדיו. והכוונה היא שתהיה לבית הזה רוממות וכבוד בעיני הכול.

(מורה נבוכים ג, מה, בתרגום מיכאל שוורץ)

נהגו רבים ללבוש מסכות ולהתחפש בפורים, ואף שאין לכך מקור בדברי חז"ל, וגם בספרי האחרונים לא כתבו שצריך להתחפש, מכל מקום נאמרו הסברים שונים למנהג. הראשון: להרבות בשמחה, כי ההופעה המשונה מצחיקה ומשעשעת. ועוד: שעל ידי היציאה של האדם משגרת לבושו, הוא יכול להשתחרר ולשמוח ולגלות את אהבתו לחבריו. ועוד: שהלבושים החיצוניים השונים גורמים לפירוד, ועל ידי החלפת הלבושים, נופלות המחיצות ומתרבה האחדות. ועוד: שעל ידי התחפושת אנו נעשים מודעים עד כמה אנו מושפעים מהחיצוניות, ומתוך כך אפשר להתבונן בפנימיות שמתגלה בפורים.

 (הרב אליעזר מלמד: פניני הלכה טז, טז)


וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם

אופיר ירדן

לכבוד בר המצווה של בני, בצלאל חן

נהוג לומר שמגילת אסתר מסתירה מסרים רבים. היא בוודאי מכסה טפח, אך בעניין אחד היא מגלה טפחיים. אסתר פורסת בפנינו הגדרות – או הבנות – שונות ומגוונות של יהדות וזהות יהודית. לא אשפוט את ההיסטוריות של מגילת אסתר, אלא אתבונן במארג של מושגים הקשורים בזהות שמציג/ה המחבר/ת.

אין תימה שספר שנכתב – או שמציג התרחשויות – בגלות יעסוק בשאלות זהות. מציאות גלותית, ועמה קיום כמיעוט, מזמינה תודעה מוגברת של זהות ומודעות מחודדת בין "אנחנו" לבין "הם." הגלותיות מודגשת בהצגת מרדכי ומסביר את הימצאותו בשושן כצאצא של משפחת קיש אֲשֶׁר הָגְלָה, מִירוּשָׁלַיִם, עִם-הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה, עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה, נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל. (א', ו')

זיהויו של מרדכי במגילה 'אִישׁ יְהוּדִי, הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה; וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי, בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי' מכניס אותנו לתוך לב העניין. האם פסוק זה בא לספר על השתייכותו השבטית של מרדכי? מחלוקת בגמרא (מגילה י"ב, ע"ב) מעלה אפשרות זו: "קרי ליה יהודי, אלמא מיהודה קאתי, וקרי ליה ימיני, אלמא מבנימין קאתי (קורא לו יהודי – מכאן שמשבט יהודה בא, וקורא לו ימיני – מכאן שמבנימין בא)." לפי רב נחמן, מרדכי בא משבט בנימין, ונקרא יהודי כי "מוכתר בנימוסו היה" (שהיו לו תארי כבוד שונים); כינוי יהודי הוא תואר כבוד. ולפי משחק מילים במדרש אסתר רבה, מרדכי נקרא "יהודי" כי היה מייחד מלשון ייחוד ה'. (על ייהוד ומתייהדים ראו להלן.) וסה"כ ברור למדי שמרדכי היה משבט בנימין, כי זאת שלשלת היוחסין המוצגת עד קיש, אבי שאול, מה שמעמיד את מרדכי כצאצא של שאול מול המן, צאצא של עמלק.

אבל מסתתר יותר מכבוד מאחורי המילה "יהודי." ברור, כמובן, שמקור השם הקיבוצי הוא בשבט יהודה. לימים, עם אבדן רוב השבטים או הטמעתם בתוך יהודה, אבדו השמות האחרים כפי שאנו שומעים במדרש: "אין אדם אומר "ראובני אנא" (אני) "שמעוני אנא", אלא "יהודי אנא"." (בראשית רבה, צ"ח, ו') באותה עת קיבל חבל הארץ בה שכנה ירושלים את השם "יהוד" ע"י הבבלים ובעקבותיהם גם הפרסים, היוונים (Ioudaia) והרומאים (Iudæa). ומכאן עולה בעיה. אין אנו יודעים אם "יהודי" מתייחס לצאצא של שבט יהודה או תושב חבל ארץ יהודה. אפשר להמחיש את העניין מהתנ"ך. כיצד נבין (ונתרגם) "יהודים" בפסוקים כגון: 'הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ, אֶל כָּל הַיְּהוּדִים, הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם' (ירמיה מ"ד, א') או 'בָּעֵת הַהִיא, הֵשִׁיב רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם אֶת אֵילַת לַאֲרָם, וַיְנַשֵּׁל אֶת הַיְּהוּדִים מֵאֵילוֹת' (מל"ב ט"ז, ו'). תרגומים מוקדמים1 (הן של יהודים ושל לא יהודים) גרסו Jews, ואילו בתרגומים חדשים2 – הערים לבעייתיות זו – מופיע Judeans. האמת היא שהמילה Jews היא אנכרוניסטית ולא במקום, ובשלב הזה עלינו להבדיל רק בין Judeans  -תושבי יהודה, לבין Judahites צאצאי שבט יהודה.

מגילת אסתר מעלה את השאלה אם בה ניתן לזהות הוראה שלישית של המילה "יהודי." האם אנו מתקרבים למשמעות Jew?3

אדגים עוד מספר ביטויים במגילה המביעים תפישה של זהות יהודית, כולל אלה שסותרים אחד את השני, ואחזור לשאלת "יהודי."

מגילת אסתר מתארת את היהודים כ"עם" שהוא אחד מתוך העמים הרבים בממלכה הפרסית. היהודים הם 'עַמָּהּ' של אסתר, 'ועַם מָרְדֳּכָי'. ומתוך תקבולת צלעות בפסוק כ'ִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי' (ח', ו') אנו מבינים שפירוש "עם" הוא מוֹלֶדֶת, דהיינו המשפחה המורחבת.

זרש, אשתו של המן, מרחיקה לכת בכיוון ומתייחסת למרדכי כ-מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים (ו', י"ג). אפיון זה, המעלה מחשבה על דִי אֶן אֵיי משותף, מגדיר את היהודים כגזע, תכונה מוּלדת (ולא כמוֹלדת אצל אסתר).

לעומת זאת, בפרק ח' אנו פוגשים תיאור הסותר הגדרת היהודים כגזע. כאשר ניתנה רשות ליהודים 'לַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם' ולפגוע בתוקפים אותם (י"א), 'נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים על עַמֵּי הָאָרֶץ' הלא יהודים, 'וְרַבִּים מֵֽעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים' (י"ז). מה הוראת הפועל י,ה,ד בבניין התפעל? רש"י, בעקבות התרגום, גורס שמתייהדים הם מתגיירים, לא-יהודים שהיו ליהודים בתהליך גיור. (לא היה תהליך גיור באותה תקופה, אבל תרגום השבעים מדמיין אותו ורושם "רבים מעמי הארץ נימולו ונהיו יהודים.") ואילו הגאון מווילנה פירש "שעשו עצמן כיהודים, אבל באמת אינם יהודים גמורים." ההבדל בין התגיירו לבין עשו עצמם יהודים חשוב, ותרגומים מודרניים משקפים את המחלוקת הפרשנית.4 אבל אתמקד במשותף ביניהם: בין אם מדובר בגיור אמיתי או רק בהעמדת פנים, מגילת אסתר מציירת אפשרות של הפיכה ליהודי. ואם אפשר להפוך מלא-יהודי ליהודי, אזי יש כאן ביטוי לזהות יהודית שאינה נתפסת כגזע או כעניין של דִי אֶן אֵיי, כדברי זרש.

היהודים הם גם בעלי כתב ולשון משלהם, ככל עם אחר בממלכה: 'מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם' (ח', ט'). אפיון זה מציג את היהדות כתרבות עם נכסי תרבות נרכשים ולא מוּלדים.

מונח אחרון, טעון במיוחד, מתאר את היהדות במגילת אסתר: דת. יש שפירשו את המילים 'וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים' כניסיון המן להציג את היהודים כנתינים לא נאמנים שאינם מעלים מס למלך; בוגדים הראויים לחבל התלייה. ידוע שבממלכת פרס יהודים שימשו כפקידי ממשל ואין עדות על יהודים כמפירי חוקים.5 נראה לי יותר סביר ומתאים למגילה להבין את דתי היהודים כמו 'כְּתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם'. לכל עם ועם היו אפיונים משלו ותיאור היהודים כאֵינָם עֹשִׂים את דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אינו מצביע על מרד, אלא רק על השוני והגיוון שאפיינו את הממלכה הפרסית הרב תרבותית, והיהודים בתוכה.

אנו פוגשים את המילה דת תדיר ביותר במגילה, 20 פעם. מן המפורסמות שמילה זו, השכיחה והחשובה כל כך בימינו, היא ממקור פרסי. הוראת המילה dāta בפרסית ובאסתר היא חוק, משפט, כלל, נוהג ומנהג ואפילו עונש, ובמגילה היא מוסבת על עניינים גדולים כקטנים מהצהרות מלכותיות ועד מנהגי שתיית יין.6 אותנו מעסיק, כמובן, המשפט של המן: 'יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים' (ג', ח'). היהודים הם עם המאופיין בדתותיו. כן, אין אנו יכולים עדיין, בתקופה הפרסית/בית שני, לומר דת היהודים ביחיד, אלא רק ברבים בהוראת חוקים ומנהגים. אבל בתקופה זו לא היתה אבחנה ברורה בין מסורת לבין מנהגים הקשורים באמונה.7 וכדרכה של מגילת אסתר, אין הצבעה מפורשת על ענייני אמונה ופולחן יהודיים; בין היתר, לא נאמרת סיבה שמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה להמן. משמעות מפורשת וחד משמעית של המילה דת כ-religion תבוא מאוחר יותר.8 אך במגילת אסתר מופיעים הניצנים.

לדעתי, אלה שרואים את הוראת דת מתקרבת ל-religion רק לקראת העת החדשה מעט מרחיקים לכת. המילה דת מופיעה ביחיד כבר בבבלי ושם ניכר ההקשר המופשט יותר של אמונה ומצוות. במסכת סוכה (נ"ו, ע"ב) מדובר באשה "שהמירה דתה" ובמקבילה בתוספתא (סוכה ד', כ"ח), במקום הצירוף "שהמירה דתה," מופיע "נשתמדה." היא גם נישאה ללא יהודי. ברור שמדובר ביותר מהחלפת מנהג.

נוכל, אם כן, לראות את דָתֵיהֶם השֹׁנוֹת של יהודי פרס ומדי כשלב בהתפתחות עולמם הרוחני-תרבותי של בני ישראל בכיוון דת כ-religion. ואם כן, נואנס זה של דת הוא ראשית השימוש ב"יהודי" במשמעות Jew שיחליף את יהודי המתאר מוצא שבטי או מרחב גיאוגרפי.

1. למשל King James או JPS 1917

2. למשל Revised Standard Version או New JPS 1985

3. רוברט אלטר, בתרגומו החדש (2019) לספר זכריה כותב: Yehudi is palpably moving toward the meaning of “Jew” because it is now hard to speak of a "Judahite" (Hebrew, ben yehudah), given that the kingdom of Judah no longer exists, having been replaced by the Persian province of Yehud.

4. JPS (1917): became Jews; NJPS & NRSV: professed to be Jews; RSV declared themselves Jews; ויש אפילו תרגומים נוצריים התואמים את פירוש הגר"א: pretended to be Jews.

5. מיכאל הלצר, עולם התנ"ך, אסתר 3:8.

6. רוברט אלטר, בתרגום חדש משנת 2005, מטיב לתרגם דת כ-rule, שהוא מעט יותר חלש וגמיש מ-law.

7. אבל נוהג, וכפייתו, בעניין התנהגות "דתית" מוכר, למשל דנאיל פרק ג' (וְתִסְגְּדוּן לְצֶלֶם).

8. ראו ביוגרפיה מעניינת של המילה "דת" פרי עטו של אברהם מלמד, דת: מחוק לאמונה.

אופיר ירדן מלמד באוניברסיטת בריגהם יונג (המורמונית) ועוסק בתחום הבין-דתי במרכז רוסינג לחינוך ודיאלוג.


בגדי קודש לכבוד ולתפארת – בגדי מלכות

אבנר רועי

 לעילוי נשמת אימי בלה בת חנה והרב זאב חיים ברוידא.

בדאגתה למלבושנו וגידולנו.(שבט תשע'ג)

חותנתי חנה בת ניסה והרב יהושע זאב שוורצמן

תופרת ל'כבוד ולתפארת'. (טבת תשפ"א)

הסיפור של עגנון ה'מלבוש' (קובץ "עד הנה") מסתיים כך:

השר מלבושים יש לו הרבה ויכול לוותר על מלבוש של אחד, אבל החייט שאבד את המלבוש שנעשה מן האריגים של בית מלאכתו של השר. מה יענה ומה יאמר לכשישאלו אותו היכן המלבוש?

הנמשל ידוע, המלבוש היא הנשמה הנעשית מן האריגים המשובחים של הקב"ה ועל האדם להחזירה לו לעתיד לבוא. אולם לאדם צרכים רבים לגופו . כפי שמתאר עגנון את החייט שדוחה מעת לעת את תיקונו של הבגד משום שהוא עסוק בענייניו השונים המסיתים אותו מעבודתו, ולבסוף מאבד את המלבוש ואת חייו.

שני פרשנים בולטים כותבים על המלבושים כמשל לנשמות. מלבד חיצוניותם המרשימה יש להם משמעות פנימית:

הרמב"ן (מאה 13) כותב על בגדי הקודש: "אלה הבגדים לבושי מלכות כמותן ילבשו המלכים בזמן התורה… וכתוב: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן" (אסתר ח, טו). ועל דרך האמת ל'כבוד ולתפארת' יאמר: שיעשו בגדי קדש לאהרון לשרת לכבוד ד' השוכן בתוכם ולתפארת עזם…"

המלבי"ם (1879-1807) בהסבירו את הסתירה בפסוקים הבאים: האחד פונה למשה "ועשית בגדי קודש…" ואחריו "ואתה תדבר אל כל חכמי לב… ועשו את בגדי אהרון…" (שמות כח, ב-ג) מפרש: "הבגדים שציווה לעשות היו כפי הגלוי בגדים חיצוניים… איך עשו אותם האומנים. אבל באמת היו מורים על בגדים פנימיים שיעשו כהני ד'… ילמדם משה… להלביש בם את נפשותיהם בדעות ובמידות ובתכונות טובות שהם מלבושי הנפש… 'לכבוד' כי התבאר אצלנו בכל מקום שנפש האדם נקראת בשם 'כבוד' בכתבי הקודש, כמו שנאמר בתהילים ל' יג: "למען יזמרך כבוד" – תעשה בגדי קודש שבהם יתלבש הכבוד שהיא הנפש…"

פילון האלכסנדרוני, הפילוסוף היהודי-הלניסטי (מאה 1 לספירה) כותב על תפקידם של בגדי השרת לאחר שהסביר כי כל פרט מבגדי הקודש מייצג את העולם:

זוהי מתכונתה של התלבושת הקדושה כדמות היקום. יצירה מופלאה לראות ולהשכיל: שכן מראה מדהים עד מאוד וכמוהו אין לשום אריג מאריגינו. מחמת רבגוניותו ופארו כאחד, וההגות בחלקיו מחכימה. כי רצונו שהכהן הגדול ישא עליו צלם גלוי של היקום. ראשית, כדי שמתוך התבוננות מתמדת בו, יעשה את חייו שלו ראויים לטבע היקום. לאחר מכן, כדי שכל העולם ישרת עמו בקודש. הן יאה ונאה שהאיש המקודש לאבי העולם יצרף אליו גם את הבן, היקום לעבודת יוצרו ומולידו. אך יש עוד סמל שלישי לתלבושת הקדושה, ומן הצורך לא לעבור עליו בשתיקה: כהני הגויים נוהגים לעלות את התפילות והזבחים למען קרוביהם, ידידיהם ואזרחי עירם בלבד. ואילו הכהן הגדול של היהודים מעלה את התפילות וההודיות לא רק למען המין האנושי כולו, אלא גם למען יסודות הטבע, האדמה המים, האוויר והאש. שכן הוא סבור – וזאת האמת לאמיתה – כי העולם הוא מולדתו, ולמענו הוא נוהג לכפר פני המנהיג בתחינות ובתחנונים ולשווע אליו לחלק ליצורו ממידת חסדו ורחמיו". (ס.ד.נטף, כתבי פילון ח"ב 'על החוקים א' 97-95)

לכאורה אין קשר בין פירושו של פילון לבין פירושיהם של הרמב"ן והמלבי"ם, אך המטבע שטבעו חכמי הקבלה וממשיכיהם בחסידות שהאדם בגופו ובנפשו הוא 'עולם קטן' מגשר על פערי הזמן ואופני הפרשנות.

מגפת ה'קורונה' העולמית הראתה לנו וממחישה מדי יום את היותנו מקושרים לכל העולם ו'אין נסתר מחמתו'. דבריו של פילון בכך שמלבושיו של הכהן מיצגים את העולם כולו, ובעבורו הוא נושא את עבודתו ותפילתו. כי האנושות היא כ'רקמה' אנושית אחת, והנפשות הם מהאריגים המשובחים של הבורא.

שתתקיים בנו נבואת ישעיהו: "ובלע בהר הזה פני הלוט. הלוט על כל העמים והמסכה הנסוכה על כל הגויים. בלע המות לנצח ומחה ד' אלוקים דמעה מעל כל פנים…" (ישעיהו כה, ז-ח)

אבנר רועי הוא חבר קבוצת סעד

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.