תצוה תשע"ט, גיליון 1089

וְאַתָּה, תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב,

אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה;

 וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן, לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי.

(שמות כ"ח, ג)

איור: הרי לנגבהיים

 

אל כל חכמי לב – החכמה אין מקומו בלב כי אם במוח, אלא כל מקום דכתיב 'חכמי לב' הביאור יראת ה׳. שהוא ראשית חכמה, ומקומה בלב כידוע.

(העמק דבר שם, שם)

ואתה תדבר – אולם הבגדים החיצונים, שהם ירמזו על בגדים הפנימיים, וזה תעשה על ידי אומנים הבקיאים במלאכה, אולם גם אומנים אלה צריך שיהיו חכמי לב, שכבר ביארתי בפירוש ספר משלי בכמה מקומות כי חכם לב הוא מדרגה גדולה מאד, כי החכם הוא המתנהג ע"פ חוקי החכמה ובכ"ז יש לו עדיין מלחמה פנימית עם היצר, אבל החכם לב הוא שהחכמה שבה להיות קנין בנפשו וממלאה את כל בתי נפשו כל הון יקר ונעים, ועז"א 'אשר מלאתיו רוח חכמה' הוא פירוש לחכמי לב, מפרש מי שרוח חכמה ממלאים את כל לבו [מלאתיו מוסב על הלב], ולא נמצא בלבו מקום ריק לתאווה וליצר ולמחשבות התנגדות אל החכמה, וחכמי לב אלה יעשו את בגדי אהרן לקדשו, כי הם יבינו על מה ירמזו הבגדים האלה ויעשום בכוונה שתחול עליהם הקדושה המיוחסת אליהם.

 (מלבי"ם שם, שם)

כל חכמי לב – תואר חכם לב בא להודיע שהחכמה נהייתה באיש המלובש בה לטבע שנייה, וציוריה מושלים בלב בכל עת, אשר על זה כתוב 'כי תבוא חכמה בלבך' (משלי ב, י) והעיד הכתוב שהיו בצלאל ואהליאב וחבריהן, שרי אלהים צדיקים וישרי לב בעלי החכמה ונוהגים כפי החכמה בכל מנהגיהם, ובעבור חכמתם וצדקתם זכו לרוח אלהים בהפלגה גדולה, ועל ידי כך עשו המשכן וכליו כמצות ה' יתברך.

(רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם)


 

מי ראוי 'לכבוד ולתפארת'?

שפר סטולמן

הפעם הראשונה בה נזכר בתורה פריט לבוש היא בסיפור אדם וחווה. לאחר שאכלו מעץ הדעת, הבינו לפתע כי ערומים הם, "וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (בראשית ג, ז). מעט מאוחר יותר מדווח כי ה' עשה "לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (שם, כא). הפעם השניה היא בסיפור השתכרות נח. לאחר ששתה מן היין ונתגלה באהלו, כיסוהו שֵׁם וָיֶפֶת בשמלה (שם ט, כא). הפעם השלישית, או הרביעית, היא בעת שנשלח יעקב על ידי רבקה לקבל את ברכות יצחק. "וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן" (שם כז, טו).

הבגד היחיד שזכה לכינוי בתורה היא כתונת הפסים של יוסף. ולדברי הפרשן רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, מחבר "כלי יקר", קיים דמיון בין כתונת יוסף לבין בגדי כהונה בפרשתינו:

ועשה לו כתונת פסים – נראין הדברים אחר שכבר בלבל ראובן יצועי אביו ניטלה ממנו הבכורה, ועכשיו מסרה ליוסף, ועל שם זה עשה לו כתונת פסים, לפי שהעבודה בבכורות והיה הבכור כהן לאל עליון, ע"כ עשה לכבוד ולתפארת… עם בואו של יוסף למצרים, מוזכר בגד, ככתוב: "וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" (לט, יא). וכאשר הוא הגיע לגדולה, קיבל יוסף את בגדי המלכות שלו: "…וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ" (שם מא, מב).

מכאן ועד יציאת מצרים, לא מצאנו אזכור של בגדים עד פרשת תצוה: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת". מה אם כן אפשר לדעת על לבושם של בני ישראל במצרים? ידוע לנו מההיסטוריה של עם ישראל במשך דורות שהות בגלות, שעד לעת האחרונה היו השלטונות כופים לבוש זיהוי על היהודים, כגון מגבעות משונות וטלאים. האם לאחר תחילת השעבוד במצרים אולצו בני ישראל ללבוש ביגוד שונה מהמצריים?

ידועים דברי חז"ל שמשבחים את התנהגות בני ישראל במצרים. לפי גירסות שונות של מדרשי חז"ל, הם אכן שמרו על מלבושם:

וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם, כנגד ארבע זכויות שבידם, שלא שינו את לשונם ולא את שמלותם, ולא גילו את סודם, ולא ביטלו ברית מילה.

אולם, ברוב המקורות שמביאים דרשות דומות לא נזכר "מלבושם", וכבר העיר שלמה בובר עובדה זו. האם, אם כך, יש לבוש שניתן להגדירו כלבוש יהודי, המחייב אותנו גם היום?

פורמלית, קיימים סייגים בתורה לגבי לבוש, דוגמת, "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה" (דברים כב, ה). וכן "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו" (שם כב, יא). והעיקר, חובת ציצית על בגד גבר שיש בו ארבע כנפות.

לדברי הרמב"ם, במשנה תורה, הלכות עבודה זרה פרק יא, הדברים ברורים:

אין הולכין בחוקות הגויים, ולא מידמין להן לא במלבוש, ולא בשיער, וכיוצא בהן: שנאמר "ולא תלכו בחוקות הגוי" (ויקרא כ, ג), ונאמר "ובחוקותיהם, לא תלכו" (ויקרא יח, ג) ונאמר "הישמר לך, פן תינקש אחריהם" (דברים יב, ל) הכול בעניין אחד הוא מזהיר: שלא יידמה להן אלא יהיה הישראלי מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו. וכן הוא אומר "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים" (ויקרא כ, כו).

מאידך, הרמ"א, בהגהותיו לשולחן ערוך יורה דעה (סימן קעח סעיף א), מסביר שהדרישה להיות מובדל מהגויים במלבוש ובשאר מעשים, אינו "אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשום פריצות …או בדבר שנהגו למנהג וחוק ואין טעם בדבר, דאיכא למיחוש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עכו"ם מאבותיהם. אבל דבר שנהגו לתועלת, כגון שדרכו שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן, מותר ללובשו, וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר".

דעתו של הרמ"א שמתיר לבעלי מקצוע, כדוגמת רופאים, ללבוש מדים שנהוגים בחברה הכללית, מזכיר לנו שבגדי כהונה הם בעצם המדים של הכוהנים. דהיינו, שהתפקיד של מדים הינו בכדי לעורר כבוד מסוים ללובש, אם הם מדים של רופא או של כוהן דת, של שוטר או שופט, או מדים של מלך, כפי שעולה מדברי הרמב"ן (שמות כח, ב):

לכבוד ולתפארת – ,שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב 'כחתן יכהן פאר' (ישעיהו סא, י), כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה, כמו שמצינו בכתנת, 'ועשה לו כתנת פסים' (בראשית לז, ג (… והלבישו כבן מלכי קדם וכו' (עיין שם).

רואים אנו אפוא, מדברי הרמב"ן, שבגדי הכוהנים נקבעו על פי המקובל באופנה בזמן שבו ניתנה התורה. ובהקשר הזה ראוי לציין שחז"ל קבעו שכל ישראל בני מלכים הם, ולכן זכאים ללבוש מה שמלכים מעדיפים ללבוש, כפי הקטע הבא במסכת שבת, דף קכח, ע"ב:

אמר אביי: רבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון ורבי ישמעאל ורבי עקיבא כולהו סבירא להו כל ישראל בני מלכים הם. רבן שמעון בן גמליאל: הא דאמרן. רבי שמעון, דתנן: בני מלכים סכין על גבי מכותיהן שמן וורד, שכן דרכן של בני מלכים לסוך בחול. רבי שמעון אומר: כל ישראל בני מלכים הם. רבי ישמעאל ורבי עקיבא, דתניא: הרי שהיו נושין בו אלף מנה ולבוש איצטלא בת מאה מנה, מפשיטין אותו ומלבישין אותו איצטלא הראויה לו. תנא משום רבי ישמעאל ותנא משום רבי עקיבא: כל ישראל ראוין לאותה איצטלא.

כידוע, שמלות הכלות ועניבות הגברים הם פרטי לבוש המקובלים בקרב העמים. לכאורה, אלו הם מלבושים "שנהגו למנהג וחוק ואין טעם בדבר, דאיכא למיחוש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עכו"ם מאבותיהם" (רמ"א הנ"ל). אם כך, איך התקבלו דברים אלו בקרב רוב קהילות ישראל?

השמלה הלבנה שכלות לובשות היא חידוש שהחל ככל הנראה ב-1840, כאשר המלכה ויקטוריה התחתנה בשמלה לבנה. ובאופן דומה, כך הוא לגבי עניבות: היה זה מלך צרפת, לואי ה-17, שאימץ את סוג העניבות שחיילים היו לובשים עוד לפני זמנו, וגרם לכך שהצרפתים התחילו לענוד עניבות בבגדי אזרחות וכל עולם המערבי אימץ את האופנה שלואי ה-17 יצר. משום כך, בגללו ובגלל המלכה ויקטוריה אנו, בני מלכים, זכאים להתלבש לפי האופנה של מלכי הגויים, כמו אבותינו.

והנה, בזכות "מכון המקדש" ובפרסומים שהם מוציאים לאור, אנחנו מכירים את בגדי הכוהנים. אולם, אופנה, כפי הידוע, משתנה עם הזמן. בגדים אלו של הכוהנים היו בוודאי מרשימים בזמנם, אבל היום הם חסרים את "הכבוד ואת התפארת" של מלכים בני זמנינו. והרי אנחנו מצווים לפי הכתוב: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת". איך אפשר היום לקיים את הפסוק 'לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת' מבלי להיות מעודכן באופנה העכשווית?

הפתרון נמצא לדעתי בדברים הבאים: הקב"ה ציווה, "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂו"ּ. ומדייקים מהמילים, "וְכֵן תַּעֲשׂו", כפי שרש"י פירש על אתר:

וכן תעשו" – (סנהדרין טז שבועות יד) לדורות, אם יאבד אחד מן הכלים או כשתעשו לי כלי בית עולמים כגון שולחנות ומנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה, כתבנית אלו תעשו אותם (תוספתא שבת צח).

האם גם לגבי בגדי כהונה, נאמר "וכן תעשו", כמו לגבי המשכן וכליו? שאלה זו מכוונת לדבריו המעניינים של בעל "כלי יקר":

'כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ'. הנה מכאן ראיה שלא הראה הקב"ה למשה בהר כי אם המשכן עצמו וכליו, אבל לא הראה לו תבנית בגדי כהונה… אבל בפר' תצוה שהזכיר בגדי כהונה, לא נזכר כלל המראה שבהר, וגם לא בחינם נחלקו לשני פרשיות ב' פעמים, כי בפר' תרומה נזכר המשכן וכליו ובפר' תצוה לא נזכרו כי אם בגדי כהונה…(!) אבל בגדי כהונה שלמטה לא נעשו כי אם לאהרן לכבוד ולתפארת ואינן בכלל כלי המשכן. וכשאמר, את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, אין בגדי כהונה בכלל, כי לא נקראו בגדיו כלי המשכן אלא בגדי אהרן… (כלי יקר על שמות לח)

מכאן ניתן להסיק כי בבית המקדש השלישי לא יהיה צורך לשחזר את הבגדים כפי שהם היו בזמן התורה, אלא דווקא להכינם בהתאם לאופנה של מלכים ושריהם באותם ימים הבעל"ט, כדי להבטיח שבגדים אלו ייעשו 'לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת'.

שפר סטולמן, בעל תואר שני בחינוך, עסק בדוברות ובהסברה בסוכנות היהודית, מחבר ״בדרך אל העקידה וממנה״


 

בגדי הקודש "לכבוד ולתפארת", או "לקדשו ולכהנו לי"?

כתיב (שמות כח, ב) 'ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת, 'ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה' – מלאתִים היה לו לומר! אלא, הכי פירושו: תדבר אל המתחכמים, לב אהרן אולי ילבש הבגדים להנאתו בשביל שהן לכבוד ולתפארת, על כן תודיעם אשר מלאתיו את אהרן רוח חכמה ועשו בגדי קדש לאהרן, שכוונתי לקדשו ולכהנו לי, לא להנאתו ולא למענו, והמופת על זה ממה שהעיד עליו הכתוב (שמות ד, יד) 'וראך ושמח בלבו' ולא היה מתקנא בו, זה סימן שאינו רוצה בגדולה וכבוד. וזה שאמרו חכמים (שבת קל"ט ע"א) בזכות 'וראך ושמח בלבו', שזה סימן שאינו רוצה בכבוד לעצמו, זכה לחשן על לבו (שמות כח, כט), שלא לבשו להנאתו בשביל כבוד ותפארת, כי אם לקיים מצות ה'. וזה שנאמר 'מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד ' ולא נתקנא אהרן במשה…

(רב טוב דף סח, ע"א)


עיוות הדין נתון ללב הדיין ושקול כנגד עבודה זרה

אמר רבי עיניני בר ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך: מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין.

(בבלי זבחים פ,ח, ע"ב)


חושן היה מכפר על מטי הדין, ככתוב (שמות כח) 'ועשית חשן משפט'.

(ירושלמי, יומא פרק ז הלכה ג)


'ועשית חשן משפט מעשה חושב': לא הזכיר בכל הבגדים מעשה חשב כי אם באפוד וחשן, לפי שזה מורה שכפרה זו היא על איזו עון פרטי שהמחשבה בו כמעשה דמי, וזה אינו מצוי כי אם בעבודה זרה, כמבואר למעלה במעשה האפוד, והחשן הבא לכפר על קלקול הדינין, כי הדינין הם דברים מסורים אל לב הדיין כי אין לדיין כי אם מה שעיניו רואות ובידו לומר על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, כפי הענין וכפי האיש וכפי הזמן וכפי המקום, ואם אמר יאמר הדיין כך היה נראה בעיני, מי יוכל להכחישו בלתי ה' לבדו הבוחן לבות בני האדם? על-כן היה החשן נתון על לב אהרן, כי הדינין מסורים אל הלב ועל כן היה מעשה חשב לכפר על מחשבת הדיין, ולפי שנאמר מעשה חשב כמעשה אפוד תלה ענין החשב באפוד, לומר לך שקלקול הדינין שקול כנגד עבודה זרה כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין ז) 'כל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נטע אשירה'.

(כלי יקר שמות כ"ח)


ההוא דהוה קאמר ואזיל (אדם אחד היה רגיל לומר): כי רחימתין הוה עזיזא, (כשאהבתנו היתה עזה) אפותיא דספסירא שכיבן (יכולנו לשכב יחד על חודה של חרב). השתא דלא עזיזא רחימתין (עכשיו כשנחלשה האהבה בינינו), פוריא בר שיתין גרמידי לא סגי לן (מיטה ברוחב 60 אמות אינה מספיקה לנו)…

(בבלי סנהדרין ז, ע"א)


האמנם ישב אלהים על הארץ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי.

(מלכים א פרק ח, כ"ז)


כשהאהבה בין ישראל ואלוהיו היתה עזה, יכלה השכינה להצטמצם ולבוא במגע עם ישראל על הכפורת, בתחום של שתי אמות. וכשנחלשה האהבה הזאת – "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה".

קרבת אלוהים ואדם מותנית במידת האהבה שיש לאדם כלפי אלוהים, ברוח הפסוק בקריאת שמע, שהוא פסוק-המפתח של האמונה: "ואהבת את ה' אלהיך". אז יכולה השכינה להצטמצם בתחום של מציאות אנושית. אם אין – העולם ומלואו פוסק מלהיות די מקום לשכינה.

(מתוך ישעיהו ליבוביץ': " הערות לפרשיות השבוע", עמ' 59)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.