תצוה תשע"ח, גיליון 1043

כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים,

לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן. בְּאָמְרָם:

הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר

לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו, וְלֹא בָאָה.

(אסתר א, י"ז)

איור: הרי לנגבהיים

 

הנה זולת הוללות רעת מציאות השליחות להביאה לידי בזיון, הסכיל עשו בג' דברים הוזכרו בכתובים הקודמים.

א. שבעלות על לבו הדבר הרע ההוא לא נתייעץ לא עם עצמו במיתון ולא עם אחרים, לראות אם טוב ואם רע, ומה גם על דבר כזה שהחרטה מצויה בו.

ב. שלא שלח אליה לאמר תבא עם נערותיה כדרך מלכה כמוה, או לפחות עם סריסיה משרתי פניה, ולא עם הסריסים המיוחדים לשרת את המלך, שאינו לפי כבודה תבא כנצורה ביד שלוחי הבעל, משרתיו.

ג. שלא שלח לבקש ממנה תבא אל המלך כבאה ברצון ובחירה רק שיביאוה כעבד מלך או שפחה שיצוה המלך להביאה מדעתה ושלא מדעתה.

(פירוש אלשיך על המגילה)


פורים: הטוב והרוע שאינם מושרשים

יעקב מאשיטי

בתפאורה ההגותית המורכבת העומדת ברקע של חג הפורים ניתן למצוא נושאים קאנוניים כגון טוב ורע (וטשטוש ההבדל ביניהם), הסתר פניו של האלוה והפור הוא הגורל שהוא רצונו של הקב"ה. בכאוס הנרטיבי המסודר מאוד של מגילת אסתר מיוצגים הטוב והרע בערבוביה, תוך התמודדות קשה עם אקראיותו של הפור והיעדרה של היד המכוונת. למי מקוראי המגילה ופרשניה, שמחפש ומבקש לשמוע את קולו של הדוד הדופק על דלתו של הסיפור, הקול יישמע צלול וברור. אך הערבוב הזה מדגיש דרך התהפוכות הנרטיביות, את הבנאליות של הטוב ושל הרע כאחד. הגמרא במגילה (דף ז, ב) מביאה את מאמר רבא "אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" – המאמר המהווה בסיס לאחד הדינים היסודיים של פורים, דין השיכרות. חייב האדם להביא את עצמו לכדי אובדנה של השליטה התבונית אשר עומדת מאחורי התפיסה הנוקשה והנחרצת של מהו טוב ומהו רע. הגמרא אינה מתכוונת לבצע כאן דקונסטרוקציה חתרנית, אלא לטעון שטוב ורע, ברכה וקללה, מרדכי והמן, אינם ערכים מהותנים ומושרשים בעצם קיומו של העולם, אלא שני פנים של אותו מטבע, שני ערכים שאליהם הקוראת השיכורה מוזמנת להתקרב ולהתבונן ולא למצוא הבדלים.

השאלה העולה מעניין השיכרות אינה שאלה פרשנית על המגילה, אלא יש בה כדי להפנות את תשומת ליבנו לתפיסת הטוב והרע שאינה שורשית, מהותנית, או בלע"ז "אינהרנטית." השיכרות הפורימית היא אמצעי לגלות ולהבליט את חוסר המשמעות היסודי של הסימנים ההיסטוריים, ומשמשת באופן מובהק לעקירת התפיסה המהותנית של הטוב והרע. במאמר ביקורת על תיאולוגיה של החסר מאת ישי מבורך, מצטט אביחי צור:

מסמן שאינו מצביע על מסומן; שם ללא כל תוכן או משמעות שהוא מורה עליה[…] המצביע על עצמו – יהודי זה יהודי[…], ר' צדוק רואה את המהות היהודית בהיותה מסמן בלבד – לפיכך הדבקות היהודית לדידו תהיה התגלות של אותו השם[…] ברבות מדרשותיו זהו היהודי שאינו הלא-יהודי[…] המגלם את השלמות היהודית[…] בהשילו מעליו כל סממן תוכני של לבוש, תרבות, מסורת והקשר, חושף את ה'מהות' היהודית, שהיא שם בלבד[…] לכן[…] ההתגלות של פורים גבוהה[… מ]מתן תורה בסיני: ב'מתן תורה' זהו 'היהודי היהודי' המגלה את יהדותו[… ש]לעולם לא יוכל להיחשף לעיקר היהדות, היות והמסמן – השם היהודי – מסמן עבורו[…] למסומן, למשמעות ולתוכן של חיים, תרבות וציוויים מוגדרים. לעומתו, היהודי המשולל מכל התכנים והמשמעויות הללו מנכיח את מהותה של היהדות, שאינה אלא קריאת שם ישראל – זאת היא ההתגלות של שכרות פורים.

היהודי הפורימי של רבי צדוק, שעליו כותב מבורך בספרו המרתק, משיל מעצמו את כל הסימנים המובהקים שמצביעים על יהדותו או על תכונותיו, והופך את עצמו ואת קיומו לסימן ללא מסומן, היעדר מוחלט (אך רגעי בלבד) של משמעות. הסימון, אם כך, אינו מה שמצביע על משמעות פנימית שהסימן נושא בתוכו, אלא הוא עניין תלוי הקשר ותוצאה של מעשי האדם. או כמו שכתב הפילוסוף ריצ'רד רורטי, "יוצרים אמת ולא מגלים אותה." לתפיסה האנטי-מהותנית זאת, שהיא פוסט-מודרנית בהחלט, יש מקום גם בתלמוד. במסכת סנהדרין (צו, ע"ב) כתוב: "תנו רבנן: נעמן גר תושב היה, נבוזר אדן גר צדק היה, מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים, מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים, ומאן נינהו? שמעיה ואבטליון, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" וכך גם מובא במסכת גיטין (נז, ע"ב) – צאצאיהם של אנשים שפעלו כנגד ישראל, בלשון המעטה, או במקרה של המן להשמדת העם, ראויים, מבחינתה של הברייתא הזאת, להתגייר ולהצטרף לבריתו של אברהם אבינו. ולמרות הפרשנויות השונות המתאמצות להצדיק פסיקה זו (כמו רבינו יהודה ב"ר יקר, מורו של הרמב"ן שמתרץ דרך המכילתא: אמר ר' אליעזר: נשבע הקב"ה בכסא הכבוד שלו שאם יבואו מכל האומות להתגייר שיקבלהו ומביתו שלא יקבלהו… ואפשר לומר דוקא אם הוא מזרע עמלק מאב ואם) חוסר האינהרנטיות של הרוע עודנו עומד – זרעו של המן לימד תורה בבני ברק.

ז'אק לקאן טען בהרצאותיו שהאדם בא לעולם כסימן שקשור לאמו כמסומן, וככל שאישיותו האינדיבידואלית נעצבת, נקטע חבל הטבור הסמביוטי הזה. האדם הבוגר, כאדם, אינו נושא או מכיל בתוכו מהות כלשהי, אלא הוא מסמן ללא משמעות. פעולותיו ומעשיו של הפרט הם הגורם הבלעדי שדרכו ניתן להשליך עליו הגדרות כגון "אדם טוב" או "אדם רע." לאדם שמורה הזכות והחובה להשיל מעצמו את הקליפה הזו של מעשים ותלבושות חברתיות, ולגלות בפנימיותו את האַיִן חסר המשמעות, נקודה אלוהית של רִיק. זהו הלימוד הקשה כל כך של פורים: אדם חי בחלל שבו הוא חייב לבחור בעצמו מה לעשות, לבחור אם לבצע מעשים טובים או רעים, וכדי לצטט את המשנה במסכת ברכות, "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, שנאמר 'ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך'" (ברכות ט:ה). רוע וטוב בחייו של האדם הינם תולדה של אותו מקור, תוצאה של אותו רצון אלוהי – ברגע שאדם מברך הן על אחד והן על השני, כוונת המשנה היא להביא את המברך לידי מצב תודעתי בו הוא לא יבדיל מהותית בין השניים. בני בניו של המן באים ללמד אותנו, שהרוע הוא אחד מסוגי הבנאליות שבהם האדם מתלבש על מנת שיחוש בחייו משמעות וייעוד. ההבדלים המהותיים בין מרדכי והמן הם אך ורק תלבושת, שהאדם יכול ואף חייב להשיל, על מנת להכיר את היעדר ההבדלים בכאוס והעירבוביה של ההיסטוריה.

דר' יעקב מאשיטי הוא מרצה בספרות משווה באוניברסיטת בר אילן וחבר קהילת ידידיה בירושלים.


 

עיוות הדין נתון ללב הדיין ושקול כנגד עבודה זרה

"חשן משפט": שמכפר על עונות משפט, ומה משפט ביום אף שאלת אורים ביום, חשן משפט, בגימטריא: מכפר על הרהור הלב.

(בעל הטורים שמות כח , טו)


אמר רבי עיניני בר ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך: מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין.

(בבלי זבחים פ,ח, ע"ב)


חושן היה מכפר על מטי הדין, ככתוב (שמות כח) 'ועשית חשן משפט'.

(ירושלמי, יומא פרק ז הלכה ג)


'ועשית חשן משפט מעשה חושב': לא הזכיר בכל הבגדים מעשה חשב כי אם באפוד וחשן, לפי שזה מורה שכפרה זו היא על איזו עון פרטי שהמחשבה בו כמעשה דמי, וזה אינו מצוי כי אם בעבודה זרה, כמבואר למעלה במעשה האפוד, והחשן הבא לכפר על קלקול הדינין, כי הדינין הם דברים מסורים אל לב הדיין כי אין לדיין כי אם מה שעיניו רואות ובידו לומר על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, כפי הענין וכפי האיש וכפי הזמן וכפי המקום, ואם אמר יאמר הדיין כך היה נראה בעיני, מי יוכל להכחישו בלתי ה' לבדו הבוחן לבות בני האדם? על-כן היה החשן נתון על לב אהרן , כי הדינין מסורים אל הלב ועל כן היה מעשה חשב לכפר על מחשבת הדיין, ולפי שנאמר מעשה חשב כמעשה אפוד תלה ענין החשב באפוד, לומר לך שקלקול הדינין שקול כנגד עבודה זרה כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין ז) 'כל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נטע אשירה'.

(כלי יקר שמות כ"ח )


בגדי הקודש

הלבוש אינו רק הגנה מפני הקור, אינו רק קישוט, הוא סימן ההיכר הראשוני וההכרחי לחברה האנושית, והיא – בהרגשתו המוסרית של האדם – מותר האדם מן הבהמה. דרגתו וכבודו של האדם ניכרים בסימנים הנתונים במדיו. עצם הלבוש – כבוד הוא לאדם. לכהנים ניתנים בגדים מיוחדים "לכבוד ולתפארת".

…בתת ה' בכבודו לאדם ולאשתו כתנות ובהלבישו אותו, נאמר לנו איפוא, שאין הבגד דבר שבהסכמה בלבד, אלא תוספת למעשה בראשית, מעין עור שני שניתן לאדם, מעין גופניות נאצלת יותר. ויפה כתב רבי מאיר בתורתו ברצותו לדמות אדם ליוצרו:"כותנות אור" – באשר על הקב"ה נאמר (תהילים קד, ב): "עוטה אור כשלמה" (בראשית רבה, כ, כט).

(מתוך פירושו של הרב בנו יעקב על ספר בראשית, ע"פ נחמה ליבוביץ)


הקול שנשמע בבואו אל הקודש הוא קולו של כבוד הבריות

"ונשמע" – ג' במסורה; "ונשמע קולו בבאו אל הקדש" , "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (לעיל כד; ז), "ונשמע פתגם המלך" (אסתר א; כ), והיינו דאמרינן במגילה (ג; ב): אמר רבא מקרא מגילה ותלמוד תורה – מקרא מגילה עדיף, מקרא מגילה ועבודה – מקרא מגילה עדיף, והיינו "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע"; דהיינו תלמוד תורה – ועבודה, דכתיב בה "ונשמע קולו", "ונשמע פתגם המלך" – והיינו קריאת מגילה, וסמך (אסתר א; כ) "כי רבה היא"; אלמא דעדיף טפי, וגם רבה קאמר לה.

"ובצאתו" – ב' במסורה, "ובצאתו ולא ימות", "והיו את המלך בבואו ובצאתו", גבי יואש בדברי הימים (ב' כג; ז), שהיו שומרים אותו שלא יֵהָרֵג, וזהו "ובצאתו ולא ימות".

(בעל הטורים שמות כח, לה)


בעי רבא (רבא שאל): מקרא מגילה ומת מצוה, הי מינייהו עדיף (איזה מהם קודם)? מקרא מגילה עדיף, משום פרסומי ניסא, או דלמא מת מצוה עדיף משום כבוד הבריות? בתר דבעיא הדר פשטה (אחר ששאל את השאלה, השיב בעצמו): מת מצוה עדיף, דאמר מר: "גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה".

(בבלי מגילה ג, ע"ב)


"תמחה את זכר עמלק" – אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבון העולמים, אתה אומר לנו למחות את זכר עמלק?! בשר ודם אנו, לשעה אנו – אתה שחי וקיים לעולמי עולמים, הוי זכור!

אמר להם הקדוש ברוך הוא: בָּנַי, אין לכם אלא להיות קוראים פרשת עמלק בכל שנה ומעלה אני עליכם כאילו אתם מוחים שמו מן העולם.

(פסיקתא רבתי פרשה יב)


וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר תמחה את זכר עמלק, ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק, מפי השמועה למדו 'זכור' בפה, 'לא תשכח' בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.

(רמב"ם הלכות מלכים ה, ה)


"לא תשכח": אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותרצה להידמות לעמלק וכמוהו לא תכיר את החובה ולא תדע את ה', אלא רק תבקש הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות. אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותבקש להסיר מלבך את תפקידך ואת שליחותך כישראל, שקיבלת על עצמך בקרב האנושות. אל תקנא בזרי הדפנה שעולם סכל קולע לאותם המאושרים שהחריבו את אושר הבריות. זכור את האדמה רווית הדמעות המצמיחה את הדפנה לאותם הזרים. אל תשכח דבר זה כאשר יבוא יום ואתה עצמך תסבול מהגסות ומהאלימות של עמלק. שמור על קומתך הזקופה! שמור על האנושיות ועל ערכי הצדק שלמדת מפי אלהיך. העתיד הוא להם, וסוף האנושיות והצדק לנצח את הגסות ואת האלימות, ואתה בעצמך נשלחת כדי לבשר ולקרב – על-ידי עצם גורלך ודוגמתך – את הניצחון הזה ואת העתיד הזה.

"לא תשכח" – וכדי שלא תשכח, "זכור" מזמן לזמן חדֵש בלבך את זכר עמלק ואת מה שנאמר לך על עתידו.

(מתוך פירוש הרש"ר הירש על דברים כה, יט – נכתב בערך ב-1860!!)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.