תזריע תשע"ד (גליון מספר 844)
פרשת תזריע
גליון מס' 844 תשע"ד
(קישור לדף המקורי)
וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי
יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ
(ויקרא יב,
ג)
…במדרש (תנחומא תזריע ה) שאל טורנוסרופוס
הרשע את רבי עקיבא: איזה מעשים נאים, של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו: של בשר
ודם. אמר טורנוסרופוס: הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות
כיוצא בהם. אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי במה שהוא למעלה, שאין בריות שולטין עליו, אלא אמור דברים המצוין בבני אדם. אמר לו: למה
אתם מלין? אמר: והלא הייתי יודע שבדבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי לך שמעשה בשר ודם
נאים משל הקב"ה, הביא לו שבולים וגלוסקאות, אמר לו: אלו מעשה הקב"ה ואלו
מעשה בשר ודם. אמר לו טורנוסרופוס: אם הוא רוצה במילה,
למה אין הולד יוצא מהול ממעי אמו? אמר לו רבי עקיבא:
ולמה שוררו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכתו, ומה
שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקב"ה את המצוות אלא לצרף בהן את
ישראל, שנאמר (משלי ל, ה) כל אמרת אלוה צרופה.
(רבנו בחיי שם, שם)
…ראינו שם (ישורון, כרך ה, עמ'
26 ואילך) ששבעת ימי
הטומאה מסיימים תקופה של מצב שיש להתגבר עליו: אדם יוצא מכלל נברא נטול חירות (שש)
ונעשה אדם בעל חירות (שבע); ואין הוא זוכה לכך אלא מתוך ברית עם ה'. ואילו ביום
השמיני הוא נולד מחדש למען התפקיד היהודי; לידה זו היא על יסוד החירות האלוהית של
האדם – לצורך קיום נעלה יותר של ייעוד אותה החירות. היום השמיני הוא חזרה על היום
הראשון – בדרגה נעלה יותר; כביכול, הוא "אוקטווה"
של היום הראשון של הלידה הגופנית… נמצא שהמילה היא התחלה חדשה של החיים.
(הרש"ר הירש שם, שם)
הכוהן והמצורע – היפוך
וקירבה
בשמת חזן
תשומת לב
רבה מופנית בספר ויקרא לנגעי הגוף ולצרעת. היחס לצרעת מרתק וקיבל פרשנויות רבות,
רוחניות ומוסריות במהלך הדורות. אולם אני רוצה להתייחס דווקא למי שהוא לכאורה
הדמות המשנית בדרמת הצרעת- הכוהן. לכוהנים מספר תפקידים: ניהול וביצוע
עבודת הפולחן בבית המקדש, ברכת כוהנים, וזיהוי צרעת וטהרתה. יתכן שקשה במבט ראשון
למצוא את הקשר בין התפקידים השונים הללו, אולם דומה שניתן לראות מכנה משותף בדמות
העיסוק המָסִיבי בגופניות ובענייני קדושה וטהרה. על מנת להבין את הבחירה דווקא בכוהן
כמגדיר והמתווך, אני מבקשת לחזור רגע לסיפור התנכ"י
המפורסם ביותר אודות צרעת – סיפור צרעת מרים – המופיע בספר במדבר- ולקרוא אותו
מחדש מבעד לעדשת שאלת תפקידי הכהן:
וַתְּדַבֵּר
מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח,
כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. וַיֹּאמְרוּ: הֲרַק
אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' – הֲלֹא, גַּם-בָּנוּ דִבֵּר – וַיִּשְׁמַע ה'.
וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד, מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיֹּאמֶר
ה' פִּתְאֹם אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-מִרְיָם:
צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד. וַיֵּצְאוּ,
שְׁלָשְׁתָּם. וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל;
וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם, וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם. וַיֹּאמֶר: שִׁמְעוּ-נָא
דְבָרָי: אִם-יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה', בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע,
בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ. לֹא-כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה, בְּכָל-בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא.
פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת
ה' יַבִּיט; וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה. וַיִּחַר-אַף ה' בָּם, וַיֵּלַךְ. וְהֶעָנָן סָר מֵעַל
הָאֹהֶל, וְהִנֵּה מִרְיָם, מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג; וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל-מִרְיָם,
וְהִנֵּה מְצֹרָעַת. וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל-מֹשֶׁה: בִּי אֲדֹנִי, אַל-נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת, אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ
וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ. אַל-נָא תְהִי כַּמֵּת, אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ
וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ. וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל-ה' לֵאמֹר:
אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה: וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק
בְּפָנֶיהָ, הֲלֹא תִכָּלֵם, שִׁבְעַת יָמִים; תִּסָּגֵר
שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְאַחַר, תֵּאָסֵף.
וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת
יָמִים; וְהָעָם לֹא נָסַע עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם.
וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם, מֵחֲצֵרוֹת; וַיַּחֲנוּ, בְּמִדְבַּר פָּארָן. (במדבר י"ב א'-ט"ו)
בסיפור הזה
מתגלה משולש האחים המנהיגים את העם מאז צאתו מארץ מצרים, אולם באופן מעט אחר. יש
פה סיפור שעניינו קנאה, ודיבור סרה. שלוש צלעות במשולש הזה – משה הנביא אשר בו
מקנאים האחים ועליו הם מדברים, מרים, זו שהובילה את הנשים כולן בשירה ובמחול אחרי
קריעת ים סוף, מנהיגה עממית, זו שבאר המים קשורה בה, ו
הכוהן הגדול והראשון.
הנביא מיכה (פרק ו' פסוק ד') מציין את שלושתם במפורש כמחוללי יציאת
מצרים: "כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם,
וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ; וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ, אֶת-מֹשֶׁה, אַהֲרֹן
וּמִרְיָם."
משה הוא
מושא הקנאה והדיבור לפגם, והדוברים הם אֶחָיו מרים ו
שניהם. הקב"ה כועס על שניהם ובהליך דרמטי אוסף את שלושת האחים ואז מבדיל את
השניים האשמים וגוער בהם. הדיבור והגערה מכֻוונים ל
ומרים כאחד, אולם אז מתרחשת הבדלה נוספת והעונש עצמו פוגע במרים בלבד. היא
מצורעת כשלג.
כאבה ונזעק, אך היא זו שנושאת בעונש באופן פיזי ממש. יש מימד שעשוי להיראות פה
בלתי הוגן בתכלית, אבל העמקה בהקבלות ובקישורים בין הכוהן והמצורע בהקשר הזה עשויה
לשפוך קצת אור על העניין. מרים המצורעת יוצאת אל מחוץ למחנה לשבעה ימים. העם כולו
נעצר והמחנה לא ממשיך לנוע במהלך אותם שבעה ימים. מרים, זו שקרובה אצל האנשים
וודאי אצל הנשים היא זו שיכולה לצאת אל מחוץ למחנה, להיות חלק מהמנודים, כמו המשיח
המתואר במסכת סנהדרין: המצורע הפותח וקושר כל פעם תחבושת אחת למקרה שיִקָרֵא לגאול
את ישראל.
להיות מצורע. הצרעת תפסול אותו מתפקידי הכהונה עליהם הוא אָמון. הוא לא יכול
לצאת אל מחוץ למחנה- הוא כבר נבדל משאר האנשים באופן אחר. הטומאה והטהרה הן על
אותו הקו. הן ממשיכות זו את זו. ניתן אולי לומר אפילו: נוגעות זו בזו.
ומרים הם שתי צלעות במשולש אחד. מרים המצורעת,
לנגעי הגוף, הבגד והבית. הוא זה שנמצא איתם במגע הקרוב ביותר. הוא זה שמתווך בין
המצורע לבין החברה. הוא זה שבסופו של דבר יערוך במידת האפשר טקס טיהור והחזרה של
המצורע. לכאורה אין היפוך גדול מכוהן ומצורע – זה שרוי בשיא הטומאה וזה עסוק כל
חייו בטהרה, אבל בעצם ההיפך הוא הנכון; רק הכוהן הוא זה שיכול להתחבר למצורע.
בספר שמות, פרק ד׳ מסופר לנו שמשה עצמו היה למעשה הראשון שלקה בצרעת כאחד המופתים
שהוא אמור להציג בפני פרעה ועם ישראל במקרה שלא יאמינו לו שהוא נביא ה׳: "וַיֹּאמֶר
ה' לוֹ עוֹד: הָבֵא-נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ, וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ,
וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. וַיֹּאמֶר: הָשֵׁב יָדְךָ אֶל-חֵיקֶךָ,
וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל-חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ, וְהִנֵּה-שָׁבָה כִּבְשָׂרו."
המופת הזה
שניתן לקרוא אותו גם כאקט שמטרתו סימבולית, שאמור להראות למשה אולי שאפשר לו
להוציא את בני ישראל ממצרים גם אם כרגע הם נדמים לו במצב של טומאה וצרעת, מתאים
מאוד גם ליחס שבין הכוהן והמצורעים. יחס שיש בו ירידה לצורך עליה. חשיפה של
הכוהן ברגע האישי והכואב ביותר מחד, והכרזת הצרעת והאפשרות של הכוהן להיות זה
שעושה את פעולת הטיהור וההחזרה למחנה. זה שמגלח את כל שערו של האדם ומחזיר אותו
למצב של מי שנולד מחדש. בין שאר תפקידיו של הכוהן נדמה שגם זה מביא איתו באופן אחר
אך דרמטי לא פחות משאר התפקידים את אפשרות הברכה והכפרה הטמונה במגע הבלתי אמצעי
בגופניות על גווניה השונים.
בשמת חזן היא
במאית תיאטרון ("לשם ייחוד" – פסטיבל עכו, "ברונו" – סמינר
הקיבוצים תל אביב, "עקידה" – פסטיבל סולו נובה ניו יורק, "שטוח
ונפלא להפליא" ניו יורק) וסופרת ("מים
הפוכים" הוצאת הקיבוץ המאוחד). כעת היא מחנכת במדרשיית
הרטמן לבנות בירושלים.
"וראה הכהן את הנגע"
כל הנגעים
אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו, אף לא נגעי קרוביו.
(משנה נגעים, פרק ב, משנה ה')
אדרבה,
תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו, ולא חסרונם.
(מתוך תפילתו של רבי אלימלך מליז'נסק, בעל "נועם אלימלך", לפני התפילה)
"כנגע
נראה לי בבית": שאפילו הוא חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור,
לומר: נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי.
(מתוך פירוש רש"י, בעקבות משנה נגעים)
פלא יצירת הוולד
במעי אמו
רבי לוי אמר:
בנוהג שבעולם מפקיד אדם אצל חבירו ארנקי של כסף בחשאי ומחזיר
לו ליטרא של זהב בפרהסיא, אינו מחזיק לו טובה? כך הקדוש ברוך הוא, מפקידין לו הבריות טיפה של לכלוכית בחשאי והקב"ה מחזיר
להם נפשות משובחות שלמות בפרהסיא ואין זה שבח? הוי (איוב לו) 'אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק'.
רבי לוי
אמר אוחרי (מדרש אחר): בנוהג שבעולם אדם חבוש בבית האסורין, אין כל בריה משגחת עליו בא אחד והדליק לו שם נר אינו
מחזיק לו טובה, כך הקדוש ברוך הוא, הולד שרוי במעי אמו ומאיר
לו שם נר, הוא שאיוב אומר (שם כט) 'בהלו נרו עלי
ראשי' אין זה שבח? הוי 'ולפועלי אתן צדק'.
רבי לוי אומר
אוחרי (מדרש אחר): בנוהג שבעולם אדם חבוש בבית האסורין ואין כל בריה משגחת עליו, בא אחד והתירו והוציאו משם,
אינו מחזיק לו טובה, כך הולד שרוי במעי אמו ובא
הקב"ה והתירו והוציאו משם.
(ויקרא רבה פרשה יד)
הצרעת: מחלה גופנית או רוחנית?
'והבגד כי
יהיה בו נגע צרעת' – זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם,
וכן נגעי הבתים,אבל בהיות ישראל שלמים לה', יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם
ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון, יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר
מעליו, ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) 'ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם', כי
היא מכת השם בבית ההוא, והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר (שם) 'כי
תבאו אל ארץ כנען
ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל
מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד
שוכן בתוכה.
(רמב"ן ויקרא יג , מז)
'והבגד כי יהיה בו נגע צרעת':
ממה שאין ספק בו שלא יהיה זה בטבע בשום פנים, כי בבגד לא יקרו אלה המראות המשונות אם
לא מצד מלאכה תשימם בו בצבעים שונים בכונה או שלא בכונה וזה מצד איזה חטא שיקרה בסמים הצובעים או במלאכת האומן
או בהתפעלות הבגד הצבוע, וכבר באה הקבלה שלא ידונו בנגעי בגדים זולתי הלבנים בלתי
צבועים כלל, אמנם העיד הכתוב שלפעמים יהיה זה כפלא בבגדים ובבתים, וזה להעיר אוזן
הבעלים על עבירות שבידם, כמו שספרו ז"ל שיקרה בענין
השביעית כאמרם (קידושין כ, א) בא וראה כמה
קשה אבקה של שביעית; אדם נושא ונותן בפירות שביעית, סוף מוכר את מטלטליו לא הרגיש סוף מוכר שדהו וכו',
וכל זה בחמלת ה' על עמו.
(ספורנו ויקרא יג
, מז)
וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר
בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ
יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. כָּל יְמֵי אֲשֶׁר
הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא – טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה
מוֹשָׁבוֹ.
(ויקרא
פרק יג)
ומה נשתנה מצורע שאמרה תורה (ויקרא י"ג): 'בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו'? הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש
לרעהו, לפיכך אמרה תורה: 'בדד ישב וגו'.
(בבלי ערכין טז, ע"ב)
רבי זכריה חתניה דרבי לוי: אין בעל
הרחמים נוגע בנפשות תחלה.
ממי אתה למד? מאיוב – 'הבקר היו חורשות,
כשדים שמו שלשה ראשים. אש אלהים נפלה מן השמים'.
ואח"כ: 'ויקח לו חרש להתגרד בו'.
אף במחלון
וכליון בתחלה מתו סוסיהן וגמליהן ואח"כ מת הוא
וימת אלימלך ואח"כ מתו, שנאמר 'וימותו גם שניהם' ואח"כ מתה היא.
ואף נגעים הבאין
על האדם; בתחילה הוא מתחיל בביתו – אם חזר בו, טעון חליצה וחלצו את האבנים ואם לא
חזר בו, טעון נתיצה ונתץ את הבית, ואח"כ הוא מתחיל בבגדיו ואם חזר בו, טעונין קריעה וקרע אותו מן הבגד, ואם לא חזר בו, טעון שרפה
ושרף את הבגד. ואח"כ הוא מתחיל בגופו אם חזר, חוזר ואם לאו – 'בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו'. אף במצרים כן; בתחלה פגעה מדת
הדין בממונם ויך גפנם ותאנתם ויסגר
לברד בעירם ואח"כ 'ויך כל בכור במצרים'.
(ילקוט שמעוני בא, רמז קפו)
פיקוח
נפש דוחה שבת וכל המצוות שבתורה
וכבר היה רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי
אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך, ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו
של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן.
נשאלה שאלה זו בפניהם: מניין לפקוח
נפש שדוחה את השבת?
נענה רבי ישמעאל ואמר: (שמות כב) 'אם במחתרת ימצא
הגנב'. ומה זה, שספק על ממון בא ספק על נפשות בא, ושפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם
לשכינה שתסתלק מישראל – ניתן להצילו בנפשו, קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת.
נענה רבי עקיבא ואמר: (שמות כא) 'וכי יזד איש על רעהו וגו' מעם מזבחי תקחנו
למות'. 'מעם מזבחי' – ולא 'מעל מזבחי'.
ואמר רבה בר בר
חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא להמית, אבל להחיות – אפילו 'מעל מזבחי'. ומה זה,
שספק יש ממש בדבריו ספק אין ממש בדבריו, ועבודה דוחה שבת – קל וחומר לפקוח נפש
שדוחה את השבת.
נענה רבי אלעזר ואמר: ומה מילה,
שהיא אחד ממאתים וארבעים ושמונה איברים שבאדם – דוחה את
השבת, קל וחומר לכל גופו – שדוחה את השבת. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: (שמות לא) 'את שבתתי תשמרו' יכול לכל – תלמוד
לומר אך – חלק.
רבי יונתן בן יוסף אומר: (שמות לא) 'כי קדש היא לכם' – היא מסורה בידכם,
ולא אתם מסורים בידה.
רבי שמעון בן מנסיא
אומר:
(שמות
לא)
'ושמרו בני ישראל את השבת' – אמרה תורה:
'חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה'.
אמר רבי יהודה אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא:
דידי עדיפא מדידהו, (ויקרא יח)
'וחי בהם – ולא שימות בהם'.
(בבלי יומא פה
ע"א וע"ב)
כדי להיגאל יש להיטהר
ופרשת החודש ברביעית, לפני ראש חודש ניסן, שעניינו של יום הוא.
וחודש ניסן הוא ראש לכל החדשים ולסדרי הרגלים. ואמרו רבותינו ז"ל: (ירושלמי פ"ג ה"ה) בדין היה להקדים פרשת
החודש לפרשת פרה, שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ובשני לו נשרפה הפרה, ולמה קדמה פרשת
פרה? לפי שהיא טהרתן של ישראל, פירוש מטומאת מת, כדי שלא יהיו נדחין
לפסח שני.
(ספר
השל"ה, מסכת מגילה מב)
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה': רַב לָכֶם נְשִׂיאֵי
יִשְׂרָאֵל חָמָס וָשֹׁד הָסִירוּ וּמִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲשׂוּ הָרִימוּ גְרֻשֹׁתֵיכֶם מֵעַל עַמִּי נְאֻם אֲדֹנָי אלהים.
(יחזקאל מה, ט – הפטרת פרשת החוש לפי מנהג התימנים)
וְלֹא יִקַּח הַנָּשִׂיא מִנַּחֲלַת
הָעָם לְהוֹנֹתָם מֵאֲחֻזָּתָם
מֵאֲחֻזָּתוֹ יַנְחִל אֶת בָּנָיו לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא
יָפֻצוּ עַמִּי אִישׁ מֵאֲחֻזָּתוֹ.
(יחזקאל מו , יח
– סוף הפטרת פרשת החודש לפי מנהג אשכנז)