תזריע תשס"ח (גליון מספר 543)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary – parshat



פרשת תזריע

גליון מס' 543 תשס"ח
(קישור לדף המקורי)

דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה

וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת…

וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה

וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם…

וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה

צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.

וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר

וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ. (שמות יב,)

 

 

…דומנו כי לא נטעה אם נאמר, כי צלי-אש

משקף את היסוד השלישי, הנעדר. ללא תחתית, ללא קרקע, מרחף, לא "צלי-קדר",

אלא תלוי בשיפוד (פסחים מא, ע"א) – כזאת היא הכנת קרבן הפסח עד היותו

ראוי לאכילה. ללא בסיס, ללא קרקע, מרחפים באוויר, – הרי כזה מצב

ה"גרות", מתוכו הלכו והבשילו לקראת ייעודם – אלה שקמו עתה לדרור

ולעצמאות. בדור מאוחר יותר, עת ריחפה סכנת גלות חדשה על יהודה, היו אנשים שסברו,

כי יוכלו להעז פניהם מול הגזירה, והם אמרו על ירושלים: "היא הסיר ואנחנו

הבשר" (יחזקאל יא, ג) – והרי זה היפוכו של "צלי-אש". הווה אומר:

ירושלים היא קרקענו הטבעי הקיים לעד, אשר לא יישמט מתחתנו, ובו נגיע לשלמותנו, כי

זו זכותנו. והגלות, הריהי מתבשרת להם שם במילים אלה: "היא לא תהיה לכם

לסיר" (שם יא). אי לכן מסמלים "צלי-אש ומצות על-מרורים" ברגע הזה, בו שוב

התענגו על הדרור, את שלושת הבחינות הבולטות של סבלות מצרים; "גרות",

"עבדות" ו"עינוי". זאת, כדי להנציח בתודעתם, כי ברגע הגאולה

עדיין הכביד עליהם הלחץ בכל עוזו, עדיין היו הם אותם העבדים שבשליטת מצרים, וכי רק

ה' יכול היה לקרוא לדרור, והוא אשר העניקו להם.

(הרש"ר הירש יב, ז-ח)

 

וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר

שלא להותיר כלום מבשר הפסח למחרתו שהוא יום

חמשה עשר בניסן. שנאמר (שמות י"ב, י') 'ולא תותירו ממנו עד בֹּקר'.

משרשי מצוה זו, מה שכתוב בשחיטתו, לזכור ניסי

מצרים.

וזה שנצטוינו שלא להותיר ממנו, הענין הוא

כדרך מלכים ושרים שאינם צריכים להותיר מתבשילם מיום אל יום, ועל כן אמר שאם יוָתֵר

ממנו, שישרף כדבר שאין חפץ בו, כדרך מלכי אדמה. וכל זה לזכור ולקבוע בלב שבאותו זמן

גאלנו השם יתברך מעבדות, ונעשינו בני חורין, וזכינו למלכות ולגדולה.

(ספר החינוך מצוה ח)

 

הערת העורך: המאמר המרכזי בגיליון זה מתייחס

ל"מפטיר" המיוחד לפרשת החודש, העוסק בפסח מצרים והמקדים את סיפור יציאת

מצרים. בתקופת המשנה קראו כנראה בשבת הקודמת לראש חודש ניסן רק את פרשת החודש

(משנה מגילה ג, ד) מכיוון שמחזור הקריאה בארץ ישראל היה בן שלוש שנים (או אפילו בן

שלוש וחצי שנים)

 

לֵיל שִמֻּרִים1

נַחֵם אילן

פעמיים בפסוק אחד

מופיעה המילה 'ֹשִמֻּרִים', והיא יחידאית: 'ליל ֹשִמֻּרִים הוא לה' להוציאם מארץ

מצרים, הוא הלילה הזה לה', ֹשִמֻּרִים לכל בני ישראל לְדֹרֹתָם' (שמות יב,

מב). לפסוק יש מקצב שירי, והוא

משמש חתימה חגיגית לששת הפסוקים (לז, מב) המספרים על היציאה ממצרים. תוכן הפסוק עמום – בפעם

הראשונה מוסבת 'ֹשִמֻּרִים' על ה' ובשנייה על בני ישראל, והעמימות הזאת פתחה פתח

לפירושים מגוונים. מעיון בתרגומי המקרא הארמיים, במדרשים הקדומים והמאוחרים ובפירושי

המקרא לדורותיהם מתברר כי לפחות שנים עשר פירושים הוצעו ל'ֹשִמֻּרִים', והם משקפים

כמה פרספקטיבות להתבוננות במילה בהקשרה הכפול (שימורים לה' ושימורים לבני

ישראל); מלמדים על דרכם של המתרגמים, הדרשנים והפרשנים; ותורמים להפקת תובנות

חדשות על הפסוק ועל גיבוריו (אלוהים ובני ישראל).

1. שִמֻּרִים=שָמוּר

בתרגום הארמי הקדום ביותר

לתורה, המיוחס לאונקלוס, מופיעה פעמיים המילה 'נְטִיר' = שָמוּר (ביחיד). התרגום אינו

מועיל להבנת ייחודה של 'שִמֻּרִים' (בניין פִּעֵל, שם פעולה ברבים) ואינו מציע

משמעות מיוחדת. בדרך דומה הלך התרגום השומרוני הארמי לתורה, שהציע בשתי ההיקרויות 'נטרים',

וכן התרגום השומרוני הערבי לתורה. אחד מנוסחי התרגום הארמי הארצישראלי הרחיב את

הוראת 'ֹשִמֻּרִים'. הוא צירף את שתי ההיקרויות שבפסוק כאחת והעמידן על הסגולה

המיוחדת של הלילה הזה, שהוא שמור ומזומן לגאולה אז ובעתיד. הדיהן של שתי המסירות

שבתרגומים הארמיים ניכרים מאז ואילך בתרגומים, במדרשים ובפירושים לפסוק, אף שלא

תמיד אפשר לזהות השפעה ישירה ומודעת.

ההיבט של השמירה משתקף

בתרגום התורה ליוונית (ה'ספטואגינטה'). במאה העשירית תרגם רב סעדיה גאון את הפסוק לערבית,

ובתרגום חוזר משמע הדברים הוא 'וכפי שהיה ליל מִשְמָר (או: שמירה) לה' להוציאם

מארץ מצרים, כך הלילה הזה שָמוּר לבני ישראל לדורותיהם'. רס"ג לא שמר על צורת

הרבים ולא ייחס משמעות לבניין פִּעֵל. דעה זו הביע במפורש בשני מקומות בפירושו

למשלי ובמקום אחד בפירושו לתהלים.

2. גאולה מלפני ה' להוציא את בנ"י ממצרים

3. שמור מן המלאך המחבל

4. שמור להוציאם מגלויותיהם לדורותם

בתרגום המיוחס ליונתן יש

הרחבה גדולה בפסוק הנדון, ובה שלושה פירושים. וזה שיעורה בתרגום לעברית:

ארבעה לילות כתובים

בספר הזיכרונות לפני אדון העולם: הלילה הראשון – כאשר נגלה לברוא את העולם; השני –

כשנגלה אל אברהם; השלישי – כשנגלה במצרים, והייתה ידו השמאלית הורגת את כל בכורי

מצרים, וימינו מצילה את בכוריהם של ישראל; הרביעי – כשיתגלה לגאול את עם בית ישראל

מבין העמים. ואת כולם קרא 'לילה שָמוּר'. על כן פירש משה ואמר: לילה שָמוּר לגאולה

הוא מלפני ה', להוציא את עם בני ישראל מארץ מצרים, הוא הלילה הזה שמור מן המלאך

המשחית לכל בני ישראל שבמצרים, וכן לגאול אותם מגלויותיהם לדורותיהם.

בהרחבה שני חלקים:

בראשון מוצגים ארבעת הלילות המיוחדים, המכונים 'ליל שימורים'; ובשני מובא הפסוק

הנדון בפרפרזה שנשזרו בה תוספות מעטות. להרחבה יש גִרסה נוספת בתרגום הארצישראלי,

המכונה 'ירושלמי'. התוספות משקפות שלושה סוגי שִמֻּרִים: (א) גאולה מלפני ה'

להוציא את בני ישראל ממצרים; (ב) שמורים מן המלאך המחבל; (ג) להוציאם מגלויותיהם

לדורותיהם. הוראות א' וג' מתייחסות לאלוהים, וכנראה דורשות את ההיקרות הראשונה של 'שִמֻּרִים'

בפסוק; ההוראה השנייה, המתייחסת אל בני ישראל, דורשת את ההיקרות השנייה. ההוראות

האלה מתועדות, כל אחת בנפרד, בתלמוד ובמדרשים, ונראה שהתרגום המיוחס ליונתן צירף

אותן והציגן זו לצד זו. בבבלי פסחים (קט ע"ב) נאמר: 'אמר רב נחמן: אמר קרא "ליל שמרים" – ליל

המשומר ובא מן המזיקין', ובבבלי ראש השנה (יא ע"ב) מיוחס הרעיון לרבי אליעזר (התנא), כנגד עמדת רבי יהושע

הגורס 'ליל שמרים – ליל המשומר ובא מששת ימי בראשית'.2 האמנם א' וג' הן

שתי הוראות שונות, או שמא א' היא מקרה פרטי של ג'? התשובה תלויה בעמדה כלפי שאלת

העיתוי של הגאולה בעתיד. שאלה זו נדונה כבר במדרש התנאים הקדום לשמות, מכילתא דרבי

ישמעאל. לשיטת ר' יהושע א' היא מקרה פרטי של ג', אך לשיטת ר' אליעזר אין זה כך,

לפי שהוא שולל את הוראת ג' לגמרי. המחלוקת ביניהם נשנית בלשון שונה מעט גם במכילתא

דרשב"י.

5. שִמֻּרִים=הצלת בִּתְיָה בת פרעה

בפסיקתא דרב כהנא

נאמר: '…ר' אבון בשם ר' יהודה בן פזי אמ'[ר]: בתיה בת פרעה בכורה היתה, ובזכות

מה היתה נצולת? בתפלתו של משה דכתו'[ב] "טעמה כי טוב סחרה, לא יכבה בלילה

נרה" (משלי לא, יח)

– ליל כתו'[ב], כד"א [=כמא דאת אמרת] "ליל שמורים הוא לה'"'. לפי

דרשה זו משמעות 'שִמֻּרִים' היא גם השמירה המיוחדת שנשמרה בתיה וניצלה

ממיתה.

6. שִמֻּרִים=שמחה

בשמות רבה נדרש הפסוק

כך: '…לכך הלילה הזה שמחה לכל ישראל, שנאמר "ליל ֹשִמֻּרִים הוא לה'".

בעולם הזה עשה להם נס בלילה, שהיה נס עובר, אבל לעתיד לבוא הלילה נעשה יום, שנאמר

"והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים" וגו' (ישעיה ל,

כו) – כאור שברא הקדוש ברוך הוא

וגנזו בגן עדן'. הרי זו דרשה מסוג 'אל תִּקְרֵי': אל תקרי שמרים אלא שמחים, ולפיה

השמירה אינה מחמת סכנה או איום (מלאך מחבל?) אלא משום הרצון לקיים ולהנציח את

החוויה הנעימה הכרוכה בזיכרון יציאת מצרים. השמירה היא דו-כיוונית: ה' משמרו כדי

לעשות בו 'יום', ואילו בני ישראל שומרים אותו כאות תודה כלפי ה' על ההצלה הנסית

שזימן להם. מכאן קרובה הדרך לכמה דרשות, ובעיקר פירושים, הממקדים את הוראת 'ֹשִמֻּרִים'

באופני החגיגה הנקוטים בליל הסדר ובאופני התודה הראויים לה'.

7. שִמֻּרִים=ציפייה והמתנה

הרשב"ם כתב

בפירושו על אתר: 'מימות אביהם היה הק'[דוש ברוך הוא] מצפה לזה הלילה להוציא את בני

ישראל ממצרים כמו שהבטיחם. ולישראל הוא ליל שימורים לדורותם, לכל דורותם, שמצפים

לזה הלילה לחוג בו חג הפסח [ככל חקותיו] ומשפטיו. שמורים – לשון המתנה, כמו

"ואביו שמר את הדבר" (בראשית לז, יא)'. הרשב"ם הבין את 'שִמֻּרִים' כמו בבניין פָּעַל,

והתעלם מצורת הרבים בבניין פיעל, אף שבלשון חכמים יש שִמֵּר בהוראת המתין.

8. שִמֻּרִים=קיום הפסח לדורות

ר'

אברהם בן הרמב"ם גרס (המקור בערבית. בתרגום חוזר לעברית): '…ולכן ראוי

שיהיה לילה זה שמור בין בני ישראל שיעשו בו מה שנצטוו בו', דהיינו הוא מדגיש את

קיום חג הפסח מדי שנה. גם הרמב"ן התייחס למימוש הפסח בכל דור והדגיש את

הביצוע: '…שישמרו אותו לעבוד בו לפניו באכילת הפסח וזכירת הנסים, ולתת הלל

והודאה לשמו…'. לדעת שניהם שִמֻּרִים=קיום, מימוש, ביצוע. בדרכם הלך ר' יצחק

אברבנאל.

9. שמירת הזכירה

הרלב"ג הדגיש את

ההדדיות שבין שתי ההיקרויות של 'שִמֻּרִים' ודן בהרחבה במאפיין מוגדר של השימור

הראוי מצד בני ישראל. לשיטתו, המשותף לאלוהים ולישראל בהקשר הזה הוא הזיכרון. ה'

זכר להוציא את ישראל ממצרים במועד הזה דווקא, ולפיכך עליהם לזכור מדי שנה את

נפלאותיו באותו אירוע. הרלב"ג מתעמת עם גישה הרואה בזכירה בלב את חזות הכול,

ומדגיש שבמקביל לזכירה בתודעה יש לממש את הזכירה במעשה, ובהקשר הנוכחי – באמצעות

סיפור הנסים, כלומר, בקיום טקס ליל הסדר, שבמוקדו ההגדה.

10. עיסוק בתורה יומם ולילה

עוד הסבר נשתמר במנורת

המאור לר' ישראל אלנקאוה (ספרד, המאה ה-14). הדברים באו אצלו בשם 'מדרש יהי אור',

המופיע בזוהר, וניכרת זיקתם למכילתא דרשב"י, אף שבדמותם החדשה הם שונים הרבה

בצורה ובתוכן מהנאמר במכילתא:

ליל שמרים הוא – פתח ר' יוסי ואמר: "משא דומה אלי קורא

משעיר שומר מה מלילה, שומר מה מליל" כו' (ישעיה כא, יא), והקב"ה אומר: בשביל גלות – זה משא דומה;

אלי קורא משעיר – קולן של ישראל שמעתי משעיר, אע"פ שהן לחוצין ביניהם ונפרצין

על הארצות ושוכבין על העפר, נותנין קולן בדברי תורה באשמורות הלילה, הה"ד

[=הדא הוא דכתיב (=זהו שכתוב)] "שומר מה מלילה" (שם, שם), שומר מה מליל – אפי' בליל המועדים יושבין

ועוסקים בתורה כד"א [=כמא דאת אמרת (=כמו שאתה אומר)] "ליל שמורים הוא לה'"

(שמות

יב, מב) […]

11. שלוש שמירות לישראל ושתיים לקב"ה

בילקוט מדרשי תימן נאמר

בין היתר: '…ד"א: לשון הרבה שומרין אותו – ישראל לאכילת מצה ולזכרון הנס

ולתקופה; והב"ה שומרו לגאולה ולאביב, שבניסן יצאו ממצרים ובניסן עתידין ליגאל…'.

לפי הפירוש הזה לשון הרבים (ֹשִמֻּרִים) מציינת שלוש שמירות שנטלו על עצמם ישראל ('לאכילת

מצה ולזכרון הנס ולתקופה'), ושתים שנטל על עצמו הקב"ה ('לגאולה ולאביב').

12. ליל שִמֻּרִים=לילה מאוזן

ב'מדרש החפץ' מאת ר'

זכריה הרופא (תימן, 1427) נאמר: 'ליל שמורים הוא לה' – שהוא משומר מן המזיקים,

ובו נגאלו ובו עתידין ליגאל, שנאמר הוא הלילה הזה שמורים, וכן הוא אומר מוציא

אסירים בכושרות (תהלים סח, ז)

– חדש כשר: לא3 חום מזיק ולא קור מזיק; לא יום ארוך ולא קצר, וכן הלילה

מאוזן, ומיטב הדברים הוא שוויונם'. לשיטתו נגאלו ישראל דווקא בניסן מפני שהוא חודש

מאוזן ולכן נוח מבחינת תנאיו האקלימיים, ובחודש הזה נגאלו בלילה שבו האיזון

והמיצוע הם בשיאם, ולכן זהו המועד הראוי ביותר – ה'כשר' ביותר – לגאולה.

פירושים 6 ו-11 הם

וריאציה של 4; 9 הוא מימוש של 8, וכמוהו ההיקרות השנייה לפי 11. רוב הדרשנים

והפרשנים תפסו את 'שִמֻּרִים' כמוסבת על אלוהים, ורק שישה ראו בהיקרות השנייה היגד

המתייחס לישראל. רק ארבעה (שמו"ר, רלב"ג, ר' ישראל אלנקאוה

[במנורת המאור] וילקוט מדרשי תימן)

הבחינו בין שתי ההיקרויות.

'שִמֻּרִים'

בשתי היקרויותיה הובנה בכמה אופנים. היו שהבחינו בין ההיקרות הראשונה לשנייה

כעוסקות בשִמֻּרִים של ה' ושל בני ישראל; יש שחתרו להעמיד את הצירוף המקראי על

פשוטו וביארוהו על רקע ההתרחשות במצרים באותו לילה, ויש שמתחו אותו עד לבריאת

העולם או לאחרית הימים; גם אלה שייחסו את 'שִמֻּרִים' לאירוע קונקרטי באותו לילה

נפלגו בשאלה אם מדובר בשמירה (או בהישמרות) מפני משהו (מסוכן או שלילי), או בשמירה

למען משהו (חיובי ומיוחל); היו שראו בפסוק רמז לכוחו המיוחד של משה בתפילתו או

למעלת תלמוד התורה בכל תנאי ובכל זמן, לאו דווקא בזיקה לליל הפסח, ויש שמצאו בצורת

הרבים סימן לריבוי המטלות (השמירות) שנטלו על עצמם אלוהים וישראל באותן נסיבות; והיה

מי שביקש למצוא ייחוד וסגולה בנתונים האובייקטיביים של הלילה הזה מצד העיתוי בלוח

השנה.

הרוב המכריע של

התרגומים, המדרשים והפירושים, אינו מושתת על בירור פילולוגי של הוראת 'שִמֻּרִים'

אלא על ביאור רטרוספקטיבי, המצרף השקפות תאולוגיות על טיב הגאולה העתידה ועל היחס

בין גאולת מצרים לגאולות בעתיד, עם יישומים הלכתיים של אופני החגיגה של ליל הסדר.

העניין הלשוני נדחק הצדה מפני הרצון לעגן בטקסט המקראי מסורות ותפיסות רווחות. גם

אם אין ההוראות והפירושים השונים תורמים תרומה של ממש לחקר הלשון, הם מועילים

להבנת דפוסים תרבותיים של התנהגות ושל אישושה בזיקה למקרא.4

[1] הערת העורך: המאמר המרכזי בגיליון זה

מתייחס ל"מפטיר" המיוחד לפרשת החודש, העוסק בפסח מצרים והמקדים את סיפור

יציאת מצרים. בתקופת המשנה קראו כנראה בשבת הקודמת לראש חודש ניסן רק את פרשת

החודש (משנה מגילה ג, ד) מכיוון שמחזור הקריאה בארץ ישראל היה בן שלוש שנים (או

אפילו בן שלוש וחצי שנים)

2 אין אלה היגדים ישירים של

שני התנאים, אלא עמדות המיוחסות להם. על השיבוץ האסוציאטיבי של ההיגדים הללו

בסוגיה בר"ה, ראו נח עמינח, עריכת מסכתות ביצה, ראש השנה ותענית, תל-אביב

תשמ"ו, עמ' 170, 176 (סעיף 1:3), 203 (סעיף 3 למעלה).

3 מכאן ואילך הדברים במקורם

בערבית והבאתים בתרגום לעברית.

4 גרסה מפורטת יותר יש במאמרי "ליל שִמֻּרִים", בית מקרא מו, ב

(קסה) (טבת-אדר תשס"א), עמ' 114-97.

פרופ' נַחֵם אילן מלמד בתוכנית לתואר שני בלימודי היהדות במכון לנדר

בירושלים (מיסודו של טורו קולג').

 

הצרעת: מחלה גופנית או רוחנית?

'והבגד כי

יהיה בו נגע צרעת': זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל

בהיות ישראל שלמים לה', יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה

טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון, יתהוה כיעור בבשרו או בבגדואו בביתו, להראות כי

השם סר מעליו, ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) 'ונתתי

נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם', כי היא מכת השם בבית ההוא, והנה איננו נוהג אלא בארץ

שהיא נחלת ה', כמו שאמר (שם) 'כי תבאו אל

ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה', ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא

יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה.

(רמב"ן ויקרא יג , מז)

 

'והבגד

כי יהיה בו נגע צרעת': ממה שאין ספק בו שלא יהיה זה בטבע בשום פנים,

כיבבגד לא יקרו אלה המראות המשונות אם לא מצד מלאכה תשימם בו בצבעים שוניםבכונה או

שלא בכונה וזה מצד איזה חטא שיקרה בסמים הצובעים או במלאכת האומןאו בהתפעלות הבגד

הצבוע, וכבר באה הקבלה שלא ידונו בנגעי בגדים זולתי הלבנים בלתי צבועים כלל, אמנם העיד

הכתוב שלפעמים יהיה זה כפלא בבגדים ובבתים, וזה להעיר אוזן הבעלים על עבירות

שבידם, כמו שספרו ז"ל שיקרה בענין השביעית כאמרם (קידושין כ, א) בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית; אדם נושא ונותן

בפירות שביעית, סוף מוכר את מטלטליו לא הרגיש סוף מוכר שדהו וכו', וכל זה בחמלת ה'

על עמו.

(ספורנו ויקרא יג , מז)

 

 

 

וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר

בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל

שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא –

טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבו.

(ויקרא פרק יג)

 

מה נשתנה מצורע שאמרה

תורה (ויקרא י"ג): 'בדד ישב, מחוץ

למחנה מושבו'? הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו,

לפיכך אמרה תורה: 'בדד ישב וגו'.

(בבלי ערכין טז, ע"ב)

 

רבי זכריה חתניה דרבי

לוי: אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה.

ממי אתה למד? מאיוב – 'הבקר

היו חורשות, כשדים שמו שלשה ראשים. אש אלהים נפלה מן השמים'. ואח"כ: 'ויקח לו

חרש להתגרד בו'.

אף במחלון וכליון בתחלה

מתו סוסיהן וגמליהן ואח"כ מת הוא וימת אלימלך ואח"כ מתו, שנאמר 'וימותו

גם שניהם' ואח"כ מתה היא.

ואף נגעים הבאין על האדם;

בתחילה הוא מתחיל בביתו – אם חזר בו, טעון חליצה וחלצו את האבנים ואם לא חזר בו,

טעון נתיצה ונתץ את הבית, ואח"כ הוא מתחיל בבגדיו ואם חזר בו, טעונין קריעה

וקרע אותו מן הבגד, ואם לא חזר בו, טעון שרפה ושרף את הבגד. ואח"כ הוא מתחיל

בגופו אם חזר, חוזר ואם לאו – 'בדד ישב, מחוץ

למחנה מושבו'. אף במצרים כן; בתחלה פגעה מדת הדין בממונם

ויך גפנם ותאנתם ויסגר לברד בעירם ואח"כ 'ויך כל בכור במצרים'.

 (ילקוט

שמעוני בא, רמז קפו)