תולדת תשפ"א, גיליון 1176

וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: בְּנִי, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: הִנֵּנִי

…וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה, 

 בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי, בְּטֶרֶם אָמוּת.

(בראשית כ"ז, א, ד )

איור: הרי לנגבהיים

בעבור תברכך נפשי – היה בדעתו לברך אותו שיזכה הוא בברכת אברהם לנחול את הארץ ולהיות הוא בעל הברית לאלהים, כי הוא הבכור, ונראה שלא הגידה לו רבקה מעולם הנבואה אשר אמר ה' לה 'ורב יעבוד צעיר', כי איך היה יצחק עובר את פי ה' והיא לא תצלח, והנה מתחילה לא הגידה לו דרך מוסר וצניעות כי 'ותלך לדרוש את ה", שהלכה בלא רשות יצחק, או שאמרה "אין אנכי צריכה להגיד נבואה לנביא כי הוא גדול מן המגיד לי", ועתה לא רצתה לומר לו: "כך הוגד לי מאת ה' טרם לדתי", כי אמרה באהבתו אותו לא יברך יעקב ויניח הכל בידי שמים, והיא ידעה כי בסיבת זה יתברך יעקב מפיו בלב שלם ונפש חפצה, או הם סיבות מאת ה', כדי שיתברך יעקב וגם עשו בברכת החרב ולו לבדו נתכנו עלילות.

(פירוש הרמב"ן שם, שם)

ועשה לי מטעמים וגו' ואוכלה כי על ידי אכילה הפסדת בכורתך, וע"י אכילה תחזור לך.

 (הטור הארוך שם, שם)

ועשה לי מטעמים וגו' בעבור תברכך נפשי – אין כוונת יצחק בשאלת המטעמים בתענוג הגוף וחוש הטעם, אלא כדי שתהיה נפשו שמחה ומתענגת, כי בהתחזק כחות הגוף יתעוררו כחות הנפש ומתוך שמחת הנפש תחול עליו רוח הקודש, והוא שאמרו רז"ל: 'אין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה', שנאמר (מלכים ב ג׳, ט״ו) 'והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה", ומטעם הזה יזכיר הנפש בכל פעם ופעם עם הברכה, ואמר 'בעבור תברכך נפשי', 'בעבור תברכני נפשך', 'למען תברכך נפשי'. ומה שביקש מטעמים לשמחת הנפש, ולא ביקש כינור לנגן כמנהג הנביאים, מפני שהיה עתיד לברכו בדברים גופניים, טל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש, וע"כ רצה שתהיה סיבת השמחה מאכל ממין הדבר שהוא רוצה לברכו בו.

 (רבינו בחיי שם, שם)

תברכך נפשי – נפשי הנהנית באכילת המטעמים תברכך, כלומר אברכך בכל נפשי.

(שד"ל שם, שם)


'הָלוֹךְ וְגָדֵל'

נַחֵם אילן

פרק כו בבראשית, הנמצא במרכז פרשת 'תולדות', הוא פרק ההתבגרות של יצחק והפיכתו לאדם בוגר, בשל, עצמאי ואסרטיבי. תחילתו ברעב ובצו האלוהי לבל ירד מצרימה, וכבר בו ניכר הבידול מאביו, אשר בשעת הרעב ירד למצרים; המשכו בישיבה בגרר, בהצגת רבקה כאחותו ובחשיפה המביכה של האמת. אף בסיפור הזה מסתמנים כמה הבדלים בין האב לבנו ולא אדון בהם עתה. העניין השלישי, המרכזי בפרק, הוא תהליך ההתבססות הכלכלית של יצחק עד כדי קנאה מצד רועי גרר ותביעתו של אבימלך: 'לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד' (טז). הפסוק המשמש קו פרשת המים בפרק נמצא ממש באמצעו, ובו נאמר 'וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו' (יח). יש כאן יזמה אישית מצד אחד והמשכיות מצד אחר. בהמשך נאלץ יצחק להינתק מאנשי גרר והרחיק דרום-מזרחה עד באר שבע, ודווקא שם זכה להכרה מצדם, הכרה ששיאה כריתת ברית. שני הפסוקים החותמים את הפרק עוסקים בנישואי עשו ובתחושה הקשה שעוררו אצל הוריו. הם משמשים פתיח לפרק הבא, ובעצם להרבה פרקים בהמשך, העוסקים בבית יצחק.

השגשוג הכלכלי של יצחק מתואר בשלושה פסוקים עוקבים: 'וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'. וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד. וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים' (יב-יד). כל זה הביא לשתי תגובות: 'וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק: לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד' (טו-טז). בדברים הבאים אני מבקש לעמוד על ביטוי אחד שנקט המקרא לתאר את ההצלחה של יצחק: 'וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל'.

*

הפירוש הרבני הידוע הראשון למקרא הוא פירושו של רב סעדיה גאון (942-882), אשר הגיע לידינו מקוטע ולעתים ממש ברסיסים. מלבד תרגומו לתורה, שיש בו הרבה יותר מאשר תרגום, עוד נמצאו שרידים מפירושו למחצית הראשונה של ספר בראשית ובהם גם דיון בצירוף הלשוני הנדון. הנה דבריו בתרגום שלי לעברית:

[חמישה] נאמר לגביהם 'הלוך וגדול': יצחק, שמואל, יהושפט, דוד ומרדכי. יצחק – בעבודת הבורא; שמואל – בחכמה; יהושפט – במשפט; דוד – בעושר, ומרדכי – בכוח.

הדברים הללו, הנראים כדרשה, אינם מוכרים לפי שעה ממקור מדרשי הקדום לרס"ג. אפשר להניח כי ליקט אותם ממקור שאבד או שטרם נתגלה, אך באותה מידה אפשר לשער כי זו דרשה חיה שדרש רב סעדיה, וכבר הוכיח מו"ר פרופ' חגי בן-שמאי כי רס"ג היה גם דרשן פעיל.

דברי רס"ג כאן אינם מדויקים; לשונות המקראות על חמש הדמויות הללו אינן זהות אלא קרובות בלבד. אביא את הפסוקים המתאימים בהקשריהם כדי לעמוד על טיב הדרשה של רס"ג ועל דרכו ב'דיבוב' הכתובים.

כבר סרטטתי לעיל את ההקשר שבו מופיע הפסוק הדן ביצחק: 'וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד' (בראשית כו, יג). פשוטו של הפסוק עוסק בהתבססותו הכלכלית.

לשון הפסוק הדן בשמואל שונה מעט – 'וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב גַּם עִם ה' וְגַם עִם אֲנָשִׁים' (שמ"א ב, כו). הפסוק בא מיד לאחר הדברים שהטיח עלי בבניו מששמע כיצד הם נוהגים כלפי הבאים למשכן, ובייחוד כלפי נשותיהם. שמואל מייצג אפוא את היפוכם הגמור.

בשני פסוקים כמעט זהים (בשני חסרה המילה 'אֱלֹהֵי' הנמצאת בראשון) יש גרסה שלישית המוסבת על דוד: 'וַיֵּלֶךְ דָּוִד הָלוֹךְ וְגָדוֹל, וַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת עִמּוֹ' (שמ"ב ה, י); 'וַיֵּלֶךְ דָּוִיד הָלוֹךְ וְגָדוֹל, וַה' צְבָאוֹת עִמּוֹ' (דבהי"א יא, ט). בשתי ההיקרויות ההקשר הוא כיבוש מצודת ציון מידי היבוסי, הפיכתה ל'עיר דוד' ובניית המילוא. בין שתי הגרסאות יש חילופים משמעותיים אשר נדונו כבר במחקר ואין הם מעלים או מורידים לעניין הנדון בזה.

הפסוק הדן ביהושפט – 'וַיְהִי יְהוֹשָׁפָט הֹלֵךְ וְגָדֵל עַד לְמָעְלָה, וַיִּבֶן בִּיהוּדָה בִּירָנִיּוֹת וְעָרֵי מִסְכְּנוֹת' (דבהי"ב יז, יב) – מביע את כוחו השלטוני והצבאי, ומהדהד בו מה שנאמר עשרה פסוקים קודם לכן: 'וַיִּתֶּן חַיִל בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת, וַיִּתֵּן נְצִיבִים בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְעָרֵי אֶפְרַיִם, אֲשֶׁר לָכַד אָסָא אָבִיו' (ב). בשני הפסוקים הקודמים נאמר: 'וַיְהִי פַּחַד ה' עַל כָּל מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר סְבִיבוֹת יְהוּדָה וְלֹא נִלְחֲמוּ עִם יְהוֹשָׁפָט. וּמִן פְּלִשְׁתִּים מְבִיאִים לִיהוֹשָׁפָט מִנְחָה וְכֶסֶף מַשָּׂא, גַּם הָעַרְבִיאִים מְבִיאִים לוֹ צֹאן אֵילִים שִׁבְעַת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת, וּתְיָשִׁים שִׁבְעַת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת' (י-יא).

ולבסוף, הפסוק הדן במרדכי – 'כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת, כִּי הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל' (אסתר ט, ד) – בא לאחר התיאור של מה שעשו היהודים במבקשי רעתם, ובפסוק שלפני כן נאמר 'וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים כִּי נָפַל פַּחַד מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם' (ג).

כזכור, רס"ג פירש כי: 'יצחק – בעבודת הבורא; שמואל – בחכמה; יהושפט – במשפט; דוד – בעושר, ומרדכי – בכוח'. מתברר אפוא כי לפחות לגבי שלוש דמויות – יצחק, דוד ויהושפט – בחר רס"ג להדגיש תכונה או מאפיין שאינם מסתמנים בבירור מהקשר הפסוקים. כיצד יש להבין זאת?

מן האופן שבו הדפיס משה צוקר את שרידי פירוש רס"ג לבראשית נראה בבירור שלפנינו חלק מִשָּלֵם ולא דרשה שלמה (משה צוקר, פירושי רב סעדיה גאון לבראשית, ניו יורק תדש"ם, עמ' 160. התרגום לעברית בא בעמ' 427, ושיניתי מעט מתרגומו). מתבקש להניח כי בגרסה השלמה הציע רס"ג טעם מדוע הפיק מן הפסוקים דווקא את התכונות שציין, בניגוד למה שנראה בעיון ראשון בהם. הפירוש הקצר (התפסיר) אינו מספק 'קצה חבל' בעניין זה, שכן תרגומו עוקב פחות או יותר את לשון הפסוק.

עוד אפשר לשער כי רס"ג הציע מעין הטיעון הבא: ההצלחה של יצחק הייתה גמול שזכה בו בגין דבקותו בה', בראש ובראשונה משום שאכן לא ירד מצרימה, אך גם בהתאם להבטחה שקיבל במעמד שבו נצטווה להישאר בארץ 'גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ' (כו, ג). ההתנהגות של שמואל הייתה פועל יוצא של חכמתו, בהתאם לדרכו של רס"ג כי הציות לה' וההתנהגות המוסרית נובעים משיקול שכלי, ולהיפך: מעשה החטא הוא ביטוי של טיפשות. בהתאם להשקפתו זו תרגם 'עַם נָבָל' (דברים לב, ו) – 'שַעְבּ גַאהִל' (עַם סכל). (עוד בסוגיה זו ראו בהקדמת רס"ג לפירושו למשלי ודברים שכתבתי במאמרי "על 'עלוקה' שהיא הֶעְדֵּר, ועל גיוסהּ לפולמוס עם הקראים: עיון בפירוש רס"ג למשלי ל, י-יז", Pesher Naum: Texts and Studies in Jewish History and Literature from Late Antiquity and the Middle Age, Norman Golb Festschrift, Joel Kraemer and Michael Wexler (Eds.), Chicago 2012, עמ' 1*-10*).

הוא הדין ביהושפט: הפסוקים הסמוכים אכן מתארים את עצמת שלטונו, אולם השתרבב ביניהם גם הפסוק הבא, המתאר את המשימה שהטיל על שריו ועל לוייו: 'וַיְלַמְּדוּ בִּיהוּדָה וְעִמָּהֶם סֵפֶר תּוֹרַת ה', וַיָּסֹבּוּ בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה וַיְלַמְּדוּ בָּעָם' (דבהי"ב יז, ט). אך מתבקש להציג את הצלחתו השלטונית כתוצאה של הצטיינות בהנחלת חוקי התורה לנתיניו.

במבט ראשון נראה קשה יותר להלום את ייחוס העושר לדוד דווקא לאחר כיבוש המצודה ביבוס. ואולם, הדק בפסוקים מבין שכדי להקים את המילוא וכדי לכונן את 'עיר דוד' נדרש דוד למבצע בינוי מורכב ויקר מאוד, וביצועו בפועל מכריז על עושרו. ובאמת, בגרסה הבאה בדברי הימים יש תיאור מפורט של עושרו של דוד לא כבעל נכסים פרטיים, אלא כמי שהכין את התשתית החומרית לבניין המקדש (דבהי"א כב, ב- יז).

מן הפסוק הדן במרדכי משתמעת בבירור השררה שהטיל על כל סביבותיו, וממילא אין כל תמה בדרשה שהציע רס"ג. מתברר אפוא כי דרשתו של רס"ג מתיישבת היטב עם דרכו בהבנת המקראות וכי אינה דרשה של פלא.

*

דברי רס"ג מזמנים אתגר משולב: ללמוד מיצחק כיצד ללכת ולגדול בעבודת הבורא; ללמוד משמואל כיצד לכלכל בחכמה צעדים מעשיים; יהושפט הוא מופת עד כמה החינוך והשמירה על המשפט הם תשתית לכינון חברה בריאה ומצליחה; דוד מזכיר כי אפשר להשיג כמעט כל יעד כשפועלים בנחישות ובתחבולה, אך באלה לבד לא די – יש חלומות שמימושם כרוך בממון רב, וחלקם מתממש לא בהורים אלא בילדיהם; ולבסוף, מרדכי מלמד כי בעולמנו שאינו שלם יש עדיין צורך גם בכוח.

פרופ' נחם אילן הוא דיקן הפקולטה למדעי הרוח במכללת 'חמדת הדרום' בשדות נגב ועומד בראש התוכנית לתרבות יהודית בזיקתה לתנ"ך והוראתה.


רבקה היא "אם יעקב ועשו"

מה ראתה התורה להזכירנו שוב אחרי אשר שלחה-הבריחה רבקה את יעקב מקרבתו של עשו יעקב ובהצילו אותו ממוות, אלא גם אם עשו היתה בהצילה את עשו מלרצוח את אחיו. ואף כי מנעה מעשו להפיק זממו – מה ראתה התורה להזכירנו שהיא אם יעקב ועשו?

ונראים בעל "צידה לדרך" על רש"י האומר: להודיענו שלא אם יעקב בלבד היתה בהבריחה את במשך כל הפרק ראינוה עושה כל מעשיה לטובת "יעקב בנה הקטן", הנה עתה ברגע הסכנה הגדולה היא מכלכלת מעשיה בתבונה כ"אם יעקב ועשו" שלא תשכל שניהם יום אחד.

(נחמה ליבוביץ: עיונים בספר בראשית, עמ' 202)

"לדרוש את ה'": ניסיון לדעת את העתיד, להשפיע עליו או להתפלל?

'ותלך לדרוש את ה": לשון רש"י: 'להגיד מה יהא בסופה', ולא מצאתי דרישה אצל ה' רק להתפלל, כטעם 'דרשתי את ה' וענני' (תהלים לד, ה), 'דרשוני וחיו' (עמוס ה, ד), 'חי אני אם אדרש לכם' (יחזקאל כ, ג).

(רמב"ן בראשית כה , כב)

ברכה אינה עוברת בירושה אלא האדם צריך להיות ראוי לה

ה' ברך את אברהם שמזרעו יצא הסגולה, העם אשר בחר לנחלה לו, שיהיה ה' להם לאלוהים ישכן שכינתו בתוכם, והם יירשו הארץ ויהיו קדושים לאלוהיהם. ואברהם לא מסר ברכה זו ליצחק, כי ברכה זאת אין בכוח האדם להורישה לבניו, כי היא תלויה בקדושת העם ובטוב מעשיהם; ורק אחרי מות אברהם ברך ה' את יצחק בברכה זו; וכן יצחק לא היה בדעתו לברך את בניו בברכת אברהם, כי ידע שלזה לא תועיל ברכתו, רק המוכן לה יתברך בזה מאת ה'.

 (פירוש המלבי"ם בראשית כז, א)

חז"ל אינם מהססים לבקר מעשי אבות לצורך הפקת לקח מוסרי

'כשמוע עשו את דברי אביו'…: א"ר חנינא כל מי שהוא אומר שהקב"ה וותרן הוא, יתוותרון בני מעוהי אלא מאריך אפיה וגבי דיליה (וגובה את שלו). זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו דכתיב 'כשמוע עשו את דברי אביו ויזעק זעקה' והיכן נפרע לו? בשושן הבירה שנאמר (אסתר ד) 'ויזעק זעקה גדולה ומרה עד מאד.

(בראשית רבה פרשה סז)

אין משוא פנים לפני הקב"ה

אמר רבי חנין: מאן דאמר קודשא בריך הוא ותרן הוא יתותרון בני מעוהי, אלא מאריך רוחיה וגבי דיליה (כל מי שאומר שהקב"ה וותרן – ומוותר לצדיקים -, יקרעו בני מעיו, אלא הקב"ה מאריך אפו, אבל גובה את חובו) תדע שהרי זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו, דכתיב (בראשית כ"ו) 'ויצעק צעקה גדולה ומרה' והיכן נפרע לו? בשושן, שנאמר: "ויזעק זעקה גדולה ומרה"

(אסתר רבה ח')

והנה אמרו במדרש רבה שנענש יעקב אבינו על שגרם לעשו שצעק צעקה גדולה ומרה, וזה הביא שמרדכי צעק צעקה גדולה ומרה. ולכאורה, קשה על מה זה נענש בצעקת עשו יותר ממה שגרם ליצחק אביו הצדיק שחרד חרדה גדולה?… ונראה שבעבירה לשמה שעשה יעקב לא נהנה כלל בשעה שחרד יצחק, ובוודאי נצטער על זה אבל אנוס היה, מה שאין כן על צעקת עשו שמח בלבו, על-כן נענש, שהרי גרם זה על-ידי עבירה של שקר ואסור ליהנות מזה.

("הרחב דבר" לנצי"ב בראשית כז, ט – הערה א)

'והאלהים יבקש את נרדף' (קהלת ג): רב הונא בשם רב יוסף אמר: לעולם 'והאלהים יבקש את נרדף' – אתה מוצא צדיק רודף צדיק 'והאלהים יבקש את נרדף', רשע רודף צדיק – 'והאלהים יבקש את נרדף', רשע רודף רשע – 'והאלהים יבקש את נרדף'. אפילו צדיק רודף רשע 'והאלהים יבקש את נרדף' – מכל מקום: 'והאלהים יבקש את נרדף'.

(ויקרא רבה פרשה כז)

"מיהו עשו? מיהו אדום?" – הזהירות שיש לנקוט בפרשנות הווה ע"פ העבר

…וישנים שלא הקיצו משנת האיוולת יחשבו כי אנחנו בגלות אדום, ולא כן הדבר, רק אדום היתה תחת יד יהודה, וכן כתוב "ויפשע אדום מתחת יד יהודה" (מלכים ב ח, כ"ב) גם יואב הכרית כל זָכָר באדום (מלכים א יא, טז). ובעבור שהיה תחת יד יהודה, שמחו ביום אידינו והיו אומרים לבבליים "ערו ערו עד היסוד בה" (תהילים קט"ז, ז) ויותר היה קשה על ישראל החרפה, שהיה אדום מחרף אותם מרעתם ("והחרפה שהיו האדומיים מחרפים את ישראל יום שנלכדה ירושלים ונשרף ההיכל על ידי הכשדים, היתה קשה לישראל יותר מצרתו" – אבן עזרא על הפסוק בתהילים קטז, ז). וכן טעם "שישי ושמחי בת בת אדום" (איכה ד, כא), גם כן "אל תשמח לבני יהודה" (עובדיה א, יב) גם בימי הורקנוס הזקן שמם שומרי ירושלים, והכניסם בברית מילה. גם בימי אגריפס, כאשר נלכדה ירושלים, באו גדודי אדום לעזור ליהודה. ואומה (נוסח אחר, כנראה מקורי: ורומא) שהגלתנו הוא מזרע כתים וכן אמר המתרגם "וצים מיד כתים" [אונקלוס: "וסיען יצטרחן מרומאי"], והיא מלכות יוון בעצמה כאשר פירשנו בספר דניאל "והיו אנשים מתי מספר" – שהאמינו באמונה חדשה [הנצרות], וכאשר האמינו בימי קונסטנטין שחידש כל הדת ולא היו בעולם שישמרו התורה החדשה חוץ מאדומים מעטים, גם כן יקראו היום אנשי מצרים וארץ עילם ישמעאלים, ואין בהם מי שהוא מזרע ישמעאלים כי אם מתי מעט.

(אבן עזרא בראשית כז, מ)

'ויהי בערב וגו" כל הלילה היה משמש עמה סבור שהיא רחל, כיון שעמד בבוקר 'והנה היא לאה' אמר לה ברתיה דרמאה (=בת הרמאי) למה רמית אותי? אמרה לו: ואת לא רמית באביך, כשהיה אומר לך 'האתה זה בני עשו'? והיית אומר 'אנכי עשו בכורך' (בראשית כז יט) ואת אומר למה רימיתני?! אביך לא אמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך?! (שם שם לה).

(מדרש אגדת בראשית פרק מט)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.