תולדת תשע"ט, גיליון 1075

וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת,

אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת,

 וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן.

(בראשית כ"ז, ט"ו)

איור: הרי לנגבהיים

 

אשר אתה בבית – שבהם היה משמש את אביו.

אמר ר' שמעון בן גמליאל: כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שימשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו. אני בשעה שהייתי משמש את אבא, הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים; ובשעה שהייתי יוצא לדרך, הייתי יוצא בבגדים נקיים. אבל עשו, בשעה שהיה משמש את אביו, לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות. אמר: אין כבודו של אבא להיות משמשו, אלא בבגדי מלכות.

(בראשית רבה פרשה סה סימן טז)

ותלבש את יעקב – הניח יעקב את אמו להיותה כמשרתת אליו להלבישו ולא היה לוקח את הבגדים ללבשם מעצמו, כי מעשה זו לרמות את אביו היה שלא לרצון יעקב.

(הכתב והקבלה שם,שם)

בגדי עשו וגו' החמודות. מהו החמודות? – שהיה משמש בהן בכהונה גדולה.

(ירושלמי מגילה פ"א הי"א)

רומז למ"ש בזבחים קי"ב ע"ב' דעד שהוקדשו הכהנים לעבודת מקדש בימי משה, היו הבכורים עובדים בקדשים, ולכן היו להבכורים בגדים מיוחדים לעבודת קודש, כמו שהיו לכהנים בשעתם, וכן היו לעשו שהיה בכור בגדים מיוחדים לתכלית זו, ונקראו בשם החיבה והכבוד – החמודות, ומדייק כל זה מיתור הלשון 'בנה הגדול' שאינו שייך כאן לענין זה, כי האם אין אנו יודעין שעשו הוא בנה הגדול, אלא מרמז שמפני שהיה בנה הגדול, דהיינו בכור, היו לו בגדים לתכלית עבודת הקודש כמבואר, ומה שלא כינהו הכתוב מפורש הבכור יש לומר מפני שמכר בכורתו, ורק לא שמר מכירתו והניח בגדיו אלה אצלו.

(תורה תמימה שם, שם)


 

אברהם הוליד את יצחק

יוסי הטב

כעבור כ-3500 שנה הגיע הזמן לפנות לבית המשפט לענייני משפחה כדי לבדוק את אבהותו של אברהם אבינו ליצחק. בירור זה נחוץ כשלעצמו, ועוד יותר כי הוא מתנה את יחסינו לפלישתים ולארצם-ארצנו, והכול לפי התורה בלבד, כמובן! רש"י לא נוהג לומר לשון הרע ולצטט את "ליצני הדור", האומרים: "מאבימלך נתעברה שרה" – האם מדובר ב"סתם רכילות", או שמא בספק אמיתי? דוד המלך הזהיר אותנו לא לשבת "במושב לצים"!

הפרשה הזו מזהירה אותנו בפני הנזקים הנוראיים של לשון הרע. מחבר פירוש "תורה תמימה" מביא את הנוסח המקורי בתלמוד, וכך לשונו: אברהם הוליד וגו'. בשעה שילדה שרה את יצחק היו. בני אדם מרננים ואומרים: וכי אברהם בן מאה שנים יוליד?! מיד נהפך קלסתר פניו של יצחק ונדמה לאברהם. (בבא מציעא פ"ז, ע"א).

ובמדרש אגדת בראשית, המצוטט ב"תורה שלמה" מסופר: "וכי איני יודע שאברהם הוליד את יצחק?! אומר רבי חנינה: ניטלטלה שרה הרבה אצל פרעה ואצל אבימלך. כך התחילו אומרים: לא עוברה אלא מפרעה, ואלו אומרים: לא עוברה אלא מאבימלך. אמר הקב"ה: יסכרו בי דוברי שקר, המתינו עד שתלד ואתם רואים למי הוא דומה".

ברוב רחמיו ועל מנת למנוע אי-נעימויות, הקב"ה שולח את המלאך מיכאל לשרה אמנו "להפוך את קלסתר פניו של (העובר) יצחק" כדי שיהיה "דומה לאברהם", כי מלכתחילה לא היה דומה לו גנטית כנראה.

יצחק הוא בוודאי בנו הפסיכולוגי של אברהם; אברהם גידל וחינך אותו ואהב אותו. אבן עזרא מדגיש:"ועוד שטעם הוליד: גדל ורבה כמו "יולדו על בירכי יוסף" וחיזקוני מחזק:" על ידי שגידלו בביתו". הוא בנו לכל דבר, גם אם אולי יש ספק ורינונים לגבי עובדת היותו בנו הביולוגי.

כנראה שיש דרכים רבות להשתייך לעם ישראל, או לפחות ל "בני אברהם".

בניגוד לשרה שסירבה לאמץ את ישמעאל כפי שהיא ואברהם התחייבו להגר, אברהם דווקא היה מוכן לאמצו, ואף אמר לאלוהים: "לו ישמעאל יחיה לפניך" ובכך ביטא את נכונותו לוותר על לידתו של יצחק, שהובטחה לו. גם הרמב"ן כועס על שרה על אי נכונותה לאמץ את ישמעאל (ראו בראשית טז, ו: "חטאה אמנו בעינוי זה" וגם פירוש רד"ק) .

יחסינו עם ישמעאל יכלו להיות שונים לחלוטין, לו פונדקאות זו של הגר עבור שרה ואברהם הייתה מצליחה. אני משער שזה מילא תפקיד כלשהו בלא מודע של אברהם ושל יצחק אבותינו, בעיקר בעת העקידה, כאשר אברהם כאילו אומר בליבו הפעם "השופט כל הארץ אכן עושה משפט!"

כשהסקנדל פרץ, בפרשת "וירא", בגרר, מדגישה התורה "ואבימלך לא קרב אליה" אבל הוא "לקח" אותה. הייתי מוסיף "והיא נסתרה", וזה מספיק לעורר ספק (בדומה לפרשת סוטה) . שרה השתכנעה לשתף פעולה עם אברהם ולומר שהיא אחותו כביכול, והסכימה להתייחד עם אבימלך, אולי כי טרם ילדה ועוד קיוותה .

אמנם, בתחילת פרשת "וירא", שרה מגיבה לבשורת המלאך על הריונה הקרוב: "ותצחק שרה בקרבה לאמור: 'אחרי בלֹתי היתה לי עדנה?'" בתמיהה, ומהרהרת בקרבה:"למה לא בעצם?!" ומתחילה לפנטז ומוסיפה בסרקזם מסוים, ממילא "ואדוני זקן!". אולי אבוד… איתו לפחות. בשונה מבנות לוט שהאמינו בכוחו של "אביהן הזקן".

דווקא אחרי בשורה מרשימה ומשמחת וגורלית זו על לידת יצחק, אברהם מחליט ללכת לאבימלך בגרר ובעצם להציע לו את אשתו, ביודעו מה עלול לִקרות ביניהם, כדי להציל את עצמו, וגם כדי להציל את עמו מפני הבצורת והרעב. לכאורה הוא יכול היה להגיע ישר למצרים "לא דרך פלשתים".

וכפי שהגר המצרית ילדה את ישמעאל לאברהם, אבימלך הפלשתי ממוצא מצרי, דרך הכסלוחים והפתרסים (עיינו פרשת נוח), אולי "יעבֵּר את שרה" שתלד את יצחק. יחסי העברים עם אבימלך ועמי הפלִשתים אמביוולנטיים מאד ונתונים לתנודות אין ספור וממושכות.

גם בשירת הים מודגש ההבדל בין תגובת העמים ש"ירגזון" ואלופי אדום ש"ניבהלו" לעומת "יושבי פלשת… שחיל אחז" אותם. יש כאן ביטוי להתרגשות דתית כבירה. ואם "אלוהים, לא נחם (את העם) דרך פלשתים", זה "כי קרוב הוא" לא הארץ קרובה, הפלִשתי, קרוב. כפי שהמצרי של היום אינו המצרי של אז, גם הפלִשתי של אז אינו הפלִשתי של היום!

הבנת פרשת תולדות מחייבת בהכרח הבנה כלשהי בפרשת וירא. יצחק שומר על קשר עם הפלשתי – אולי אף באישיותו. היצריות שלו, כפי שהיא מתוארת בפרשתנו, הפריעה למפרשים "אהב את עשיו כי צייד בפיו"… שולח אותו "לצוד לו צייד" – זו ארוחה שונה מזו שאברהם הגיש לשלושת המלאכים!- "ונהנה להריח את ריח בגדיו (של עשָיו) לפני שמברכו". ומעבר לסממנים האלה הוא מתעקש לרדת לארץ גרר בדרך למצרים בגלל הרעב לכאורה , כמו אביו, אף כי לא היה שום הכרח בכך. הרי, ה' אמר לו להישאר "בארץ הזאת" – ארץ ישראל מן הסתם – "כי לך אתן את הארץ הזאת!". אח"כ, הקב"ה מבטיח ליצחק "את כל הארצות האלה". זה כולל את ישראל ואת ארץ פלשתים. ושוב הוא חווה אותה חוויה שאביו חווה ומציע אותה הצעה שאביו הציע לאותו אבימלך. אולי כמו הילדים המאומצים שמחפשים את הוריהם המולידים – או אולי ביטוי לדחף החזרתיות REPETITION COMPULSION.

יצחק מתעמת ומתאמת עם אותם רועי גרר שהם מן הסתם אולי אותם 'ליצני הדור' עליהם דיבר רש"י. שוב ושוב הוא חופר בורות לגלות את המים, את האמת, והם סותמים אותם. הקשר בין ארץ ובארותיה הוא קשר של חיות בל ינתק. מי שמחזיק את הבאר מחזיק את הארץ, ניצל מהרע ומהצורך לרדת למצרים. כדי לא לרדת למצרים, יצחק עוסק כל חייו בחפירות בארות, ובכך מבטיח לצאצאיו את החזקה על הארץ.

המאבק בין יצחק לפלשתים נמשך עד שכרתו ברית "וישבעו איש לאחיו". מי אח של מי? עד כה המִלה 'אח' מציינת אנשים עם הורה משותף אחד לפחות! עשיו דווקא ממשיך ומקיים את שבועת אביו, לכן הוא אוהב אותו, "ויקח אישה יהודית בת בארי", לא סתם שם, ועוד אחת, בשמת בת אלון (אולי אלון מורה של אברהם) שניהם מבנות חת- להבטיח עוד חלקה בארץ ישראל בנוסף לגרר הפלִשתי, עכשיו ארץ החיתים.

רבקה קשורה יותר לארץ מולדתה ומחפשת קשרים בחרן, לכן היא כועסת על עשיו, שהוא- ילד טוב ותם, לא יושב אוהלים אלא 'איש שדה', הרוצה להתחבר לאברהם סבו ונושא כאישה שלישית, מחלת, שלא מבשרת טובות, אבל "בת ישמעאל בן אברהם" (כדאי לשים לב להדגשה זו).

לא ניתן להכריע אם שני התאומים שלנו, יעקב ועשיו, היו זהים , דומים או לא דומים, התורה דווקא מדגישה את ההבדלים הגופניים והפסיכולוגיים ביניהם, אבל כדי שאחד יוכל לאחוז בעקב אחיו הם צריכים להיות באותו שק וטלי מן הסתם.

אז מי תם יותר? עשיו או יעקב! בתמימות עשיו מבקש אוכל ושתייה מאחיו, יושב האוהל, ויעקב ש'תורתו אומנותו' מוצא לנכון לגבות תמורה עבור ארוחה הזו, שמן הסתם לקח מהמקרר המשפחתי.

ממעט התיאורים על חיי עשיו הוא מצטייר דווקא כתמים למדי. גם רצונו לרצוח את אחיו שרימה אותו פעמיים, היא תגובה פלילית פושעת, אבל תמימה, לא מורכבת או מתוחכמת במיוחד. הוא דווקא מתחשב באביו האהוב, ולא יהרוג את אחיו כל עוד אביו חי. גם במפגש המחודש עם יעקב בפרשת "וישלח" הוא נוהג בתמימות; יעקב פוחד, אבל עשיו בכלל לא מתכוון למלחמה. התיאור בפרקי אבות "קל לכעוס וקל לרצות" מתאים לעשיו, לעומת מעשיו של יעקב הרוויים מעשי מרמה ושקר.

ואולי שני האחים האלו הם אדם אחד בעל איפיונים מנוגדים, כמקובל אצל היהודים! חיפוש מתמיד של איזון ואינטגרציה בין ידי עשיו וקול יעקב, פראותו של ישמעאל ונאמנותו של יצחק. בעקבות האיבה ביניהם, הפקירו יעקב ועשיו את הארץ למשך כעשרים שנה, ושוב, כשיעקב ירד מצרימה עם משפחתו. אז האם האמרה "מעשה אבות סימן לבנים", המובאת אצל פרשני המקרא, היא תיאור גורל, אזהרה, או הנחיה?

גם "מעשה אימהות הם סימן לבנים ולבנות" ודווקא היינו זקוקים לארבע אימהות כדמויות הזדהות. איזו אימא עבריה לא תמצא בתוכה משהו מכל אחת מארבע האימהות?! נכונותה של התורה לחשוף את עומק רגשותיו וחולשותיו של אדם ולהתעמת עם רוע האדם ועם כל הטוב שבו, מוכיחה את אמיתותה ואף אלוהותה של התורה, כי היא גם מציעה פתרונות לכשלים אלה.

דר' יוסי הטב הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי.


 

'הקול קול יעקב': אין לך תפלה שמועלת שאין בה מזרעו של יעקב,

'והידים ידי עשו': אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשו.

(בבלי גיטין דף נז, ע"ב)


'הקול קול יעקב והידים ידי עשו': לא היה יכול לומר הקול של יעקב והידים של עשו דאם-כן, היה משמע שהוא שפט מצד הקול שזה ודאי יעקב ומצד הידים שזה ודאי עשו וזה דבר נמנע, שאם הוא יעקב אינו עשו ואם הוא עשו אינו יעקב, אבל ביאור הענין כך הוא, שאמר הקול דומה לקול של יעקב, ואולי זה מתנכר בקולו והאמת שזה עשו ומתנכר לדבר בלשון תחנונים לומר שהוא הגון לקבל הברכות, או הידים דומין לידי עשו וזהו יעקב ומתנכר בעשותו ידיו שעירות כדי שאחשוב שזה עשו, ומה שנאמר והידים בוי"ו הוא מלשון ומכה אביו *ואמו שפירושו או אמו, כך אמר או הידיים דומין לידי עשו.

(כלי יקר בראשית כז, כב)


אין משוא פנים לפני הקב"ה

אמר רבי חנין: מאן דאמר קודשא בריך הוא ותרן הוא יתותרון בני מעוהי, אלא מאריך רוחיה וגבי דיליה (כל מי שאומר שהקב"ה וותרן (ומוותר לצדיקים), יקרעו בני מעיו, אלא הקב"ה מאריך אפו, אבל גובה את חובו) תדע שהרי זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו, דכתיב (בראשית כ"ו) 'ויצעק צעקה גדולה ומרה' והיכן נפרע לו? בשושן, שנאמר: "ויזעק זעקה גדולה ומרה".

 (אסתר רבה ח')


והנה אמרו במדרש רבה שנענש יעקב אבינו על שגרם לעשו שצעק צעקה גדולה ומרה, וזה הביא שמרדכי צעק צעקה גדולה ומרה. ולכאורה, קשה על מה זה נענש בצעקת עשו יותר ממה שגרם ליצחק אביו הצדיק שחרד חרדה גדולה?… ונראה שבעבירה לשמה שעשה יעקב לא נהנה כלל בשעה שחרד יצחק, ובוודאי נצטער על זה אבל אנוס היה, מה שאין כן על צעקת עשו שמח בלבו, על-כן נענש, שהרי גרם זה על-ידי עבירה של שקר ואסור ליהנות מזה.

 ("הרחב דבר" לנצי"ב בראשית כז, ט – הערה א)


'והאלהים יבקש את נרדף' (קהלת ג): רב הונא בשם רב יוסף אמר: לעולם 'והאלהים יבקש את נרדף' – אתה מוצא צדיק רודף צדיק 'והאלהים יבקש את נרדף', רשע רודף צדיק – 'והאלהים יבקש את נרדף', רשע רודף רשע – 'והאלהים יבקש את נרדף'. אפילו צדיק רודף רשע 'והאלהים יבקש את נרדף' – מכל מקום: 'והאלהים יבקש את נרדף'.

(ויקרא רבה פרשה כז)


רבקה היא "אם יעקב ועשו"

מה ראתה התורה להזכירנו שוב, אחרי אשר שלחה-הבריחה רבקה את יעקב מקרבתו של עשו יעקב ובהצילו אותו ממוות, אלא גם אם עשו היתה בהצילה את עשו מלרצוח את אחיו. ואף כי מנעה מעשו להפיק זממו – מה ראתה התורה להזכירנו שהיא אם יעקב ועשו?

ונראים בעל "צידה לדרך" על רש"י האומר: להודיענו שלא אם יעקב בלבד היתה בהבריחה את במשך כל הפרק ראינוה עושה כל מעשיה לטובת "יעקב בנה הקטן", הנה עתה ברגע הסכנה הגדולה היא מכלכלת מעשיה בתבונה כ"אם יעקב ועשו" שלא תשכל שניהם יום אחד.

(נחמה ליבוביץ: עיונים בספר בראשית, עמ' 202)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.