"שָׁל֥וֹשׁ עָרִ֖ים תַּבְדִּ֣יל לָ֑ךְ בְּת֣וֹךְ אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁר֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לְרִשְׁתָּֽהּ׃ תָּכִ֣ין לְךָ֮ הַדֶּ֒רֶךְ֒ וְשִׁלַּשְׁתָּ֙ אֶת־גְּב֣וּל אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר יַנְחִֽילְךָ֖ ה' אֱלֹהֶ֑יךָ וְהָיָ֕ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה כׇּל־רֹצֵֽחַ"

(דברים י"ט, ב'-ג')

והטעם בזה, כי היה הרצון לפניו יתברך שינחיל אותם בימי משה ויהושע השבעה אשר הבטיחם במצרים ובמדבר, כי היה גלוי לפניו שתגיע זכותם לכך, ומפני זה חייב אותם בכל המצות בירושה של אלו, וחייב אותם בשש ערי מקלט והבדילם יהושע, אבל על השלשה הנשארים התנה כי תשמור את כל המצוה לאהבה את השם וללכת בדרכיו וגו', והוא לומר שיקיימו כולם כל התורה כולה. ואין שום מצוה תלויה בכך זולתי שלש הערים האלה. ומה טעם לאמר, כי תשמור ללכת בדרכיו כל הימים תוסיף לך שלש הערים, כי מי יודע מה יהיה אחרי כן כל הימים.

 (הרמב"ן בפרושו לדברים י"ט, ח')

"כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם"

סגלית אור

דברים אלה נכתבים בתוך הממ"ד, כמה ימים אל תוך המתקפה על איראן. מוראותיה של המלחמה ניכרים לעין, והדין המְצַוֶּה לנסות להימנע מהן באמצעות קריאה לשלום בטרם היציאה לקרב נראה כמעט מובן מאליו. אך על פי מדרש חז"ל מעניין, דין זה לא היה מתוכנן מראש, והקב"ה מצווה אותו רק לאחר שלמד שיעור ממשה רבנו!

וכך היא השתלשלות העניינים: בתחילת הספר (דברים ב') מספר משה על מסעות בני ישראל בעבר הירדן. שלוש פעמים מצווה אותם הקב"ה לשאת ולתת עם העממים שבארצותיהם הם חפצים לעבור, ולא להילחם עימהם: כך עם בני עשו בשעיר, עם מואב ועם עמון. אך כאשר מגיעים אל ארצו של סיחון מלך חשבון, מצווים בני ישראל "הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה" הנימוק שהקב"ה נוקט בו הוא גיבוש של הרתעה כלפי עמי הסביבה – "הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ". מאחר שזהו הקרב הראשון במלחמת הכיבוש וההתנחלות בארץ, הקב"ה מעוניין שישראל ישיגו באמצעותו לא רק כיבוש של שטח, אלא גם יתרון תודעתי בקרב האויבים סביב לקראת הימים שעוד יבואו.

אך למרות הציווי המפורש לפתוח במלחמה, והנימוקים כבדי המשקל שבצדו, משה בוחר לשלוח מלאכים ודברי שלום בפיהם! יתכן שגם הוא מעוניין לעצב את הבאות, ודווקא משום כך בוחר להמרות את פי האל. משה פונה אל סיחון ומבהיר לו שאין ברצונו לכבוש את ארצו, והוא מבקש רק זכות מעבר וקנייה של מזון ומים. בנוסף להתעלמות מדברי האל, יש כאן גם נכונות לוותר על ההרתעה. וקשה לומר שמשה מנסה להימנע ממלחמה משום חוסר הוודאות לגבי תוצאותיה – יש בידו הבטחה אלוהית מפורשת שניתנה לו מראש, שהמלחמה תוכתר בניצחון. הניסיון של משה להימנע ממלחמה וכיבוש נכשל, אך זאת לא משום סרבנותו הטבעית של סיחון, אלא משום שהקב"ה היקשה את לבו ואימץ את רוחו. כך נאלץ משה להוביל את ישראל לקרב, המסתיים בכיבושה של ארץ האמורי.

עד כאן הסיפור המקראי, שבקווים כלליים אפשר לתארו כמאבק כוחות בזעיר אנפין בין הקב"ה למשה, שבסופו ידו של הקב"ה על העליונה. אך הסיפור מקבל תפנית מעניינת במדרש חז"ל:

זֶה אֶחָד מִשְׁלשָׁה דְבָרִים שֶׁאָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ לִמַּדְתַּנִי. […]

הַשְּׁלִישִׁית, כְּשֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשֵׂה מִלְחָמָה עִם סִיחוֹן אֲפִלּוּ הוּא אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת עִמְךָ אַתְּ תִּתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן".

וּמשֶׁה לֹא עָשָׂה כֵן אֶלָּא מַה כְּתִיב לְמַעְלָה: "וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים".

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מְבַטֵּל דְּבָרַי וּמְקַיֵּם דְּבָרֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם". כֵּיוָן שֶׁלֹא קִבֵּל סִיחוֹן הִפִּילוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִפְּנֵיהֶם. (במדבר רבה יט, לג)

על פי מדרש זה, היוזמה הנועזת של משה לנסות ולהקדים דברי שלום למלחמה (למרות הוראתו המפורשת של הקב"ה) אינה מתקבלת במורת רוח ותרעומת על סרבנות אלא דווקא בברכה גלויה. הקב"ה כל כך מתרשם ממעשהו של משה עד שהוא מאמץ אותו, ולא רק לשעתו אלא לדורות. על פי המדרש, הציווי לקרוא לשלום לפני פתיחה במלחמה המצוי בפרשתנו, נזקף לזכותו של משה.

כפי שניתן לראות, המדרש לעיל מונה שלושה דברים שלמד הקב"ה ממשה. עד כה התמקדנו בשלישי, אך מעניין להשוותו לשני הראשונים.

וּכְשֶׁנָּתַתָּ אֶת הַדִּבְּרוֹת לֹא נָתַתָּ לָהֶם, לֹא אָמַרְתָּ "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם", אֶלָּא: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ", …
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חַיֶּיךָ, יָפֶה אָמַרְתָּ לִמַּדְתַּנִי, מִכָּאן וָאֵילָךְ אֲנִי אוֹמֵר בִּלְשׁוֹן (במדבר טו, מא): "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".
הַשְּׁנִיָּה, כְּשֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמות לד, ז): "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים", אָמַר משֶׁה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כַּמָּה רְשָׁעִים הוֹלִידוּ צַדִּיקִים, יִהְיוּ נוֹטְלִין מֵעֲוֹנוֹת אֲבִיהֶם, … וְכֵן נָאֶה שֶׁיְהוּ הַצַּדִּיקִים לוֹקִין בַּעֲוֹן אֲבִיהֶם?!
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לִמַּדְתַּנִי, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מְבַטֵּל דְּבָרַי וּמְקַיֵּם דְּבָרֶיךָ,(שם)

הבדל ראשון ביניהם הוא באופן הפעולה של משה: בשני הדברים הראשונים משה מוחה על גישה אלוהית שאינה נראית בעיניו, מנמק ומוכיח, לעומת הקריאה לשלום שבה משה אינו מנסה כלל להתווכח ולנמק אלא לוקח לעצמו זכות להמרות את פי האל ולנהוג כראות עיניו. הבדל שני הוא בתוצאת הלימוד של הקב"ה ממשה: בשני הדברים הראשונים הקב"ה משנה את התנהגותו להבא, אך הלימוד השלישי תוצאתו -מצווה לדורות לבני ישראל.

שני ההבדלים מעצימים את המקרה שלנו לעומת קודמיו. נראה שבנוגע לקריאה לשלום משה כל כך משוכנע בצדקת דרכו שאין לו צורך להתדיין על כך עם הקב"ה, והוא נוטל חירות לעצמו לנהוג בניגוד מפורש לציווי האלוהי. ובתגובה, דרכו של משה כל כך מוצאת חן בעיניו של האל עד שהוא לא מותיר בידי מנהיגי העתיד של עם ישראל את חופש הפעולה אם לקרוא לשלום אם לאו, אלא מצווה על כך כחלק מנוהל המלחמה לדורות.

ושמא אם נרחיב את המבט ונתבונן בעניינים המצויים משני עבריהם של דיני המלחמה שבפרשה נוכל לזהות מוטיב חוזר: לפני – דיני עיר מקלט, שנועדו למלט את הרוצח בשגגה מידיו של גואל הדם. אחרי – דין עגלה ערופה, שבו זקני העיר לוקחים אחריות על חלל הנמצא בשדה בסמוך לעירם ולא נודע מי הכהו. בשני המקרים נזכר הביטוי "דם נקי" שיש לבערו מקרב העם, אם באמצעות הצלת הרוצח בשגגה מיד גואל הדם, אם באמצעות הוצאה להורג של הרוצח בכוונה תחילה (שימנע ממנו להמשיך ולרצוח), אם באמצעות חידוד האחריות הסביבתית על מקרים של רצח שלא פוענח.

אם נתבונן בה בתוך הרצף שתיארנו כאן, אפשר להסיק שהקריאה לשלום נועדה גם היא למנוע שפיכה של דם נקי. מדוע לצאת למלחמת חורמה, שתוצאתה הוודאית היא מוות המוני, אם ניתן להגיע לתוצאות מספקות באמצעות משא ומתן ודברי שלום? כיצד אפשר להצדיק רגישות קיצונית לשפיכות דמים ברמה הבין-אישית מחד, רגישות הבאה לידי ביטוי הן במנגנון של ערי המקלט והן בטקס העגלה הערופה, לעומת ששון אלי קרב ברמה הלאומית מאידך?

והערה אחרונה על הבחירה המעניינת של חז"ל: נראה שהמדרש שקראנו סותר את המהלך המתואר במקרא. שהרי אם (על פי המדרש) השתכנע הקב"ה והתפעל מיוזמתו של משה לקרוא לשלום לסיחון מלך חשבון לפני שהוא יוצא מולו לקרב, מדוע (במקרא) הוא הקשה את רוחו של סיחון ואימץ את ליבו כך שיסרב ליוזמת השלום של משה? מדוע לא הניח לו להחליט כראות עיניו אם להיענות להצעת משה עם לאו? אך למרות זאת, חז"ל מתארים את האל כמעדיף במפגיע את שיטתו של משה, ואף מצווה עליה לדורות. נראה שיש כאן הבעת דעה נחרצת למדי של בעלי המדרש, הנכונים להתעמת עם המהלך המקראי כדי להביע את דעתם, המתעדפת את הקריאה לשלום.

סגלית אור – מנחה ומרצה בבתי מדרש ברחבי הגליל

 גם במלחמת מצווה

והכוונה לרבותינו בכתוב הזה אינה אלא לומר שהפרשה בסופה תחלק בין שתי המלחמות. אבל קריאת השלום אפילו במלחמת מצווה היא, שחייבים לקרוא לשלום אפילו לשבעת העממים, שהרי משה קרא לשלום לסיחון מלך האמורי, ולא היה עובר על עשה ולא תעשה שבפרשה … וכן אמרו רבותינו במדרש אלה הדברים רבה והוא עוד בתנחומא ובגמרא ירושלמי (שביעית ו א): אמר רבי שמואל ברבי נחמני: יהושע בן נון קיים הפרשה הזו, מה עשה יהושע היה שולח פרוסדיטגמא בכל מקום שהיה הולך לכבוש והיה כותב בה, מי שמבקש להשלים יבוא וישלים, ומי שמבקש לילך לו ילך לו, ומי שמבקש לעשות מלחמה יעשה מלחמה  …

(רמב"ן דברים כ, י')

משה ובעקבותיו גם יהושע

"ותגזר אמר ויקם לך" (איוב כח כב) – אמר רבי  יהושע מסכנין בשם רבי לוי: כל מה שגזר משה הסכים הקב"ה עמו. כיצד? לא אמר לו הקב"ה לשבור את הלוחות! הלך משה ושיברן מעצמו! ומניין שהסכים הקב"ה עמו? דכתיב "אשר שברת" –  יישר כחך ששברת. הקב"ה אמר לו שיילחם עם סיחון שנאמר: "והתגר בו מלחמה" (דברים ב כד) והוא לא עשה כן, אלא: "ואשלח מלאכים.. אל סיחון … דברי שלום". אמר לו הקב"ה: כך אמרתי לך להילחם עמו, ואתה פתחת בשלום! חייך שאני מקיים גזרתך. כל מלחמה שיהיו הולכים לא יהיו פותחים אלא בשלום שנאמר: "כי תקרב אל עיר … וקראת אליה לשלום".

מי קיים הפרשה הזאת? יהושע בן נון. אמר רבי שמואל בר נחמן: מה עשה יהושע? היה פורש דאטגמא בכל מקום שהיה הולך לכבוש והיה כתוב בה: מי שמבקש להשלים – יבוא וישלים, ומי שמבקש לילך לו – ילך לו ומי שמבקש לעשות מלחמה – יבוא ויעשה מלחמה …

(דברים רבה ה, יג-יד)

שלום גם עם המצרים

"כי תקרב אל עיר … וקראת אליה לשלום" (דברים כ י) ראה כמה הוא כוחו של שלום … בוא וראה, בשר ודם אם יש לו שונא הוא מבקש ומחזר מה לעשות לו.14 מהו עושה לו? הולך ומכבד לאדם גדול ממנו שיעשה לאותו שונא רעה. אבל הקב"ה אינו כן, אלא כל עובדי כוכבים מכעיסין אותו והן ישנים וכל הנפשות עולות אצלו … ובבקר הוא מחזיר לכל אחד ואחד נשמתו … דבר אחר: בשר ודם אם יעשה לחברו רעה, אינה זזה מלבו לעולם. אבל הקב"ה אינו כן, אלא היו ישראל במצרים והיו המצרים משעבדין אותם בטיט ובלבנים. לאחר כל הרעות שעשו לישראל חס הכתוב עליהן ואמר: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" (דברים כג ח), אלא רדפו אחר השלום שנאמר: (תהלים לד) "בקש שלום ורדפהו".

(דברים רבה סימן טו)