שפטים תש"ף, גיליון 1166

מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ… לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו,

וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול

 לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.

(דברים י"ז, ט"ו- כ)

איור: הרי לנגבהיים

ואמרת: אשימה עלי מלך – …ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה אם מתנהג עפ״י דעת מלוכה או עפ״י דעת העם ונבחריהם. ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה. ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט. ודבר זה אי אפשר לעשות עפ״י הכרח מצוות עשה. שהרי בענין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצוות עשה, משום הכי לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך, עפ״י שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון. או אז מצוות עשה לסנהדרין למנות מלך.

(העמק דבר יז, יד)

לבלתי רום לבבו מאחיו – מלשון "לבלתי" נראה שהוא כתולדה היוצאת מן המאמר הראשון, ואיך מקריאתו בתורה ילמד להתרחק מן הגאווה, ולא מצינו בתורה מצווה מפורשת לאסור הגאווה, אולם כפי מה שפירשנו במילת משנה* נכון מאד, כי בין שאר הדברים היקרים שילמד מן הכהנים, יודיעוהו גם כן מעלת הענווה שהיא מידה נפלאה בנפש, ובה נשתלם משה רבינו עליו השלום יותר מכל האדם, ועל ידה זכה להיות ראש הנביאים שלא קם נביא כמוהו, כמו שאמרו קדמונינו "ענווה מביאה לידי רוח הקודש", וכן אמר שלמה "ולפני כבוד ענווה", ומילת כבוד על רוח הקודש, כך המלך יזכה לכתר הענווה שהיא יסוד לרוח אלהים שצלחה על המלכים. והנה אילו אמר הכתוב 'לבלתי רום לבבו' סתם, היה פירושו שלא יתגאה בכבודו ובעשרו, עכשיו שהוסיף מילת 'מאחיו', למדנו שמצווהו על הענווה, כי לא די שלא יתגאה ולא יגביה ערכו יותר ממה שהוא באמת, אבל נוסף על זה יקטין ערכו ממה שהוא, ואף על פי שהוא מלך ובו בחר ה' מכל העם, בכל זאת יהיה לבו שווה ברום עם לב הקטן שבישראל, וזהו 'מאחיו', שבכללם גם דלת עם הארץ, וזוהי באמת מידת הענווה הגדולה.

(רבי ישצחק שמואל רג'יו שם, שם)

*את משנה התורה – …מעתה כוונת הכתוב שחייב המלך לילך אל הכהנים הלויים בעלי הקבלה הנאמנה, ומהם ילמד הדרכים הנפלאים שמסרו מפה אל פה לחכמי לב ולא נתפרשו בתורה, כי לא יתכן לצוות עליהם להמון מבני אדם, לפי שאין בכוח כל הנפשות להגיע אל תכלית השלימות באלו הדרכים, ורק נכללו בציווי 'והלכת בדרכיו', אבל המלך שהוא איש ישר רוח בו צריך ללמוד מפי הכהנים יותר ממה שכתוב בתורה גם סתרי הדברים הראויים להנהגת המלכים ודרכי הנגיד בעם, ולכן מצווה לו לכתוב פירוש התורה הזאת ודברי הקבלה מלפני הכהנים הלויים על ספר התורה שבכתב.

(רג'יו יז, יח)


הרהורים על דמעותיו של מלך

אריאל רטהאוז

לעילוי נשמת אמי מורתי ברכה בת יהודה דוד

 ולאה צוקר ז"ל, שנפטרה בי"א באלול תשמ"ד

שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוהיך בו, מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לשים עליך איש נוכרי אשר לא אחיך הוא (דברים יז, טו).

 בקשר לפסוק זה מובא בתלמוד סיפור קצר שתחילתו במשנה והשלמתו (או נכון יותר, קריאתו מחדש) בגמרא, המבארת כדרכה את "מתניתין". הקשרו של הסיפור הוא קיום מצוות "הקהל", התכנסות העם במקדש במוצאי שנת השמיטה, כדי לשמוע את קריאתן של כמה פרשות מספר דברים מפי המלך. המשנה מתארת את הטקס החגיגי של העברת ספר התורה מיד ליד, עד לידיו של הכהן הגדול המוסר אותו למלך:

…וכהן גדול נותנה [את התורה] למלך, והמלך עומד ומקבל וקורא יושב. אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד, ושבחוהו חכמים. וכשהגיע ל'לא תוכל לתת עליך איש נוכרי', זלגו עיניו דמעות. אמרו לו: אל תתירא, אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה! (בבלי סוטה מ"א ע"א).

לפי כללי הטקס, אגריפס המלך אמור היה לקרוא את התורה בישיבה מפאת כבודו, אבל הוא העדיף לנהוג בענווה ולקרוא עומד. על כך שיבחו אותו החכמים (מפני שמלך יוכל למחול על כבודו כדי לכבד מצווה [שם, שם, ע"ב ]). אולם מיד אחרי כן, מיפנה דרמטי בסיפור: המלך פורץ בבכי בהגיעו אל "שום תשים" ואל יתר המילים האוסרות את המלכתו של איש נוכרי.

כידוע אגריפס היה צאצא של הורדוס האדומי, בן למשפחת נוכרים שהתייהדה ולא הצטיינה במיוחד בצדיקותה. הגמרא מספרת על הורדוס, העבד שהשתלט על בית חשמונאי, שהרג את כל החכמים חוץ מבבא בן בוטא (שאותו החזיק כיועץ, אחרי שסימא את עיניו), משום שהללו שללו את זכותו למלוך דווקא על סמך הפסוק שהוזכר לעיל (בבלי, בבא בתרא ג ע"ב – ד א"א). הווה אומר: לפי מסורת האגדות על בית הורדוס, זהו פסוק טעון אמוציות עזות עבור אגריפס, שבניגוד לאבי-השושלת מתואר במקורות כאיש נוח לחכמים ולבריות בכלל. לכן בקוראו את אותן מילים עיניו זולגות דמעות, המתפרשות כביטוי של כאב על הפער בין רצוי למצוי וכמין הודאה בבעייתיות מעמדו כמלך ממוצא נוכרי. הנוכחים באותו מעמד מנחמים אותו בקריאות עידוד חמות ונלהבות: אחינו אתה.

בהתפרצות רגשות זו המציפה את המלך ואת נתיניו גם-יחד נגמר הסיפור במשנה. סיום זה מרשים מן הסתם לא רק כל קורא שהסולידריות בין בני אדם יקרה לו כערך דתי, מוסרי ואנושי, אלא גם את כל המאמינים בכוח המכפר והמטהר של הבכי, ברוח המימרה הגורסת ש"שערי דמעה לא ננעלו". גם אם נטען שהיה באגריפס פסול הלכתי, שבעטיו מלך שלא כדין, עדיין אפשר להתרגש מדמעותיו של איש שחווה קונפליקט פנימי, להזדהות עם תגובת המנחמים שעשו בסך הכול מעשה של חסד, מיחו את דמעותיו של אדם שבור-לב. ולכאורה זו בדיוק כוונת המשנה.

אולם כשאנו עוברים לדיון בגמרא מתגלה לנו סיום שונה למדיי. משמעות הסיפור והיחס אליו מתהפכים לגמרי בשל תוספת המסכמת את האירוע בנימה שיפוטית-ביקורתית מחמירה:

תנא משמיה דר' נתן, באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל [=בני ישראל] כלייה, שהחניפו לו לאגריפס. אמר ר' שמעון בן חלפתא: מיום שגבר אגרופה של חנופה, נתעוותו הדינים ונתקלקלו המעשים ואין אדם יכול לומר לחבירו: מעשיי גדולים ממעשיך (בבלי סוטה, שם, ע"ב).

מה שלפי קריאה פשוטה ואולי תמימה של המשנה נראה היה כפרץ רגשות חיובי, כרגע מבורך של סולידריות אנושית, הופך עתה למעשה מגונה והרה אסון, שתוצאותיו חמורות ביותר: ראויים היו אותם אנשים להשמדה (ולפי הירושלמי אכן רבים הושמדו: "הרבה חללים נפלו באותו יום שהחניפו לו" [סוטה, פ"ז, ה"ז]). אלה שעודדו את אגריפס חיפו למעשה על היותו פסול למלכות, וזו חנופה במובן הדתי החמור של המילה: לסלף את דבר ה' כדי לרצות אדם ולמצוא חן בעיניו.

מה ראה ר' נתן להפוך את הקערה על פיה באופן כה בוטה? ראשית כל, כמובן, הסברה שאכן אגריפס היה פסול למלכות. חלוקות הדעות של פרשני התלמוד לגבי סוג הפסול. רש"י (על אתר) מסביר שאף שאמו היתה מישראל, מה שלשיטתו הספיק באופן עקרוני להכשירו למלכות (להבדיל מדעת התוספות שם, ד"ה "אותו היום"), הוא היה בלתי-ראוי בשל היותו צאצא של עבד מצד אביו, ייחוס בזוי ושפל. אך ברור שמה שפסל אותו מלמלוך לא מנע ממנו להיחשב לאדם מישראל. בתלמוד ובספרות האגדה יש אמרות וסיפורים המציגים אותו כיהודי בעל זיקה רגשית ומעשית למצוות, בעיקר למצוות בית המקדש, כגון הבאת ביכורים (משנה ביכורים ג, ד) או הקרבת עולות (ויקרא רבה, פר' ג, סי' ה). למה אם כן לא להתרגש מהמסופר על אותה פעם שפרץ בדמעות במקדש? ומדוע ר' נתן דן בחומרה כה רבה את מי שעודדו וניחמו אותו?

מסתבר שעמדתו תובהר אם נסתכל על אותה התרחשות במבט ריאליסטי יותר. אגריפס לא היה רק אדם מישראל אלא שליט, איש פוליטי ובעל שררה, והמעשה קרה בעיצומו של טקס חגיגי פומבי קבל עם ועדה: טקס ששירת ומן הסתם חיזק את מעמדו ותדמיתו של האיש, צאצא של הורדוס, כמלך היהודים. גם אם היה חצוי ונתון בקונפליקט פנימי אמיתי, הרי קשה להתכחש לעובדה שיש באותו בכי מוחצן ומלא-פתוס קורטוב (אולי יותר מקורטוב) של תכסיסנות דמגוגית. מלך אינו בוכה לחינם. ומצד שני, אם הדמעות נובעות רק מצער, מה מונע מאגריפס לנהוג ברוח הפסוק שהוא קורא והשובר את ליבו, ולוותר על המלוכה? ואם, כפי שסביר להניח, מחשבות כאלה צצו במוחם של מי שראו אותו בוכה, בעיקר של החכמים שבהם, הרי שאין לפרש את קריאות העידוד כגילויים של אמפתיה כנה, אלא כביטויים של חנופה – זו המטשטשת כל פגם של השליט כדי לכבדו ולהאדירו, ובעיקר לרצותו.

עד כמה הרסנית ומשחיתה חנפנות כזו, שהשלכותיה אינן מוגבלות לחיים האישיים של פלוני או אלמוני, אלא משפיעות על חיי החברה כולה, נאמר בבירור בדבריו של ר' שמעון בן חלפתא הסמוכים לדברי ר' נתן (ראו לעיל). מהיום שהחנופה הרימה ראש ועברה למתקפה גלויה ("שגבר אגרופה של חנופה"), טושטשו כל ההבחנות בין טוב לרע ובין משפט לעוולה, כפי שמבאר המהר"ל מפראג:

…שהחנופה הֵפך מן המפשט, כי המחניף מכיר פנים, ולכך אמר שנתקלקלו הדינים והמעשים, שהם מעשה יושר ואמת, כאשר החנופה גוברת, שאין בחנופה יושר ואמת, ולכך אין אחד יכול לומר לחברו: מעשיי גדולים ממעשיך, שאם כן, היו מעשים גדולים בעולם, ודבר זה אינו, שהרי אין יושר בעולם, והמחניף אומר לרשע: צדיק אתה; ואם כן, איך יכול לומר: מעשיי גדולים ממעשיך? (פירושים לאגדות הש"ס על סוטה, פרק שביעי).

מזווית-ראייה זו, חומרתה של המידה הרעה הזאת – החנופה – טמונה בכך שהיא צורה קיצונית ומידבקת מאוד של שקר והטעיה, של עיוות המציאות ועיוות כל אמַת שיפוט מוסרי; ועל קלקול קשה זה נתחייבו אותם חנפנים כלייה. האם אפשר להסביר את הביקורת החריפה הנמתחת עליהם באופן אחר, בלא זיקה ישירה בין דברי ר' נתן למאמרו של ר' שמעון בן חלפתא על "אגרופה של חנופה", למרות הסמיכות? פירוש שונה ומקורי לסיפור כולו, ולסיבת הביקורת בפרט, מציע ה"בן-איש-חי" (הרב יוסף חיים מבגדד), בספרו " בניהו בן יהוידע" (על סוטה, פרק שביעי).

להבדיל מרוב פרשני הסיפור, המטילים בדרך זו או אחרת מום כלשהו במלך, ה"בן-איש-חי" מטעים שאגריפס "מלך צדיק וכשר היה". מדוע אם כן "נתחייבו שונאי ישראל כלייה" בגלל אותן קריאות עידוד? דומה שה"בן-איש-חי" סבור שמלך זקוק לעצות טובות יותר מאשר למחמאות, לקילוסים ולמחוות הערכה, ושמחוות כאלה לשליטים, ללא קשר למידת שקריותן, הן בכל מקרה דבר בעייתי ובלתי-רצוי, הן תמיד "חנופה", ומותרות רק בשעת סכנה. אילו היה זה מלך אחר כמו הורדוס הרשע, הוא מסביר, היתה החנופה מובנת ונסלחת; אבל מה דחף את אותם אנשים להתחנף מרצונם החופשי "לאגריפס המלך הידוע, שהיה אדם כשר ואינו עושה רעה?". וכותב ה"בן-איש-חי" לסיכום:

…הוא לא ביקש מהם הודאה על כך, ורק בכה בפניהם, ומי הכריחם לדבר דברים אלו? והיה [להם] לשתוק לבלתי יאמרו רע או טוב, והיתה השתיקה יפה לחכמים בעת ההיא, והם השיבו דבר ללא נדרש מהם.

דר' אריאל רטהאוז הוא חוקר ספרות ומתרגם


"ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך": אין לסגוד לאבנים

מצבה שאסרה תורה היא בנין שהכל מתקבצין אצלה ואפילו לעבוד את ה' שכן היה דרך עובדי כוכבים, שנאמר 'ולא תקים לך מצבה' וכל המקים מצבה לוקה וכן אבן משכית האמורה בתורה אע"פ שהוא משתחוה עליה לשם לוקה, שנאמר 'ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה' מפני שהיה דרך עובדי כוכבים להניח אבן לפניה להשתחות עליה. לפיכך אין עושין כן לה'…

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודת כוכבים ו , ו)

"לא ימצא בך מעביר בנו בתו באש… קֹסם קסמים וכו…": אין להאמין בדברי הבל

ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות, כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר 'כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל' ונאמר 'כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו". כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה, אבל התורה אסרתן, אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת… אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים 'תמים תהיה עם ה' אלהיך'.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודת כוכבים יא , טז)

"הירא ורך הלבב"

'ויספו השטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו': רבי עקיבא אומר, הירא ורך הלבב, כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה. רבי יוסי הגלילי אומר, הירא ורך הלבב זהו המתירא מן העברות שבידו, לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו, שיחזור בגללן.

(משנה סוטה ח , ה)

כי ימצא חלל באדמה אשר ה אלהיך נתן לך לרשתה נפל בשדה לא נודע מי הכהו. ויצאו זקניך ושפטיך ומדדו אל הערים אשר סביבת החלל.

(דברים כא, א-ב)

רבי יוחנן בן זכאי אומר: משרבו הרצחנים, בטלה עגלה ערופה – לפי שאין עגלה ערופה באה אלא על הספק, עכשיו רבו ההורגין בגלוי. משרבו המנאפין , פסקו מי מרים, לפי שאין מי מרים באין אלא על הספק, עכשיו כבר רבו הרואין בגלוי… משרבו לוחשי לחישות בבית דין, נתעותו המעשים ונתקלקלו הדינין ופסקה השכינה מישראל. משרבו רואין לפנים, בטל (דברים א) 'לא תכירו פנים במשפט ולא תגורו מפני איש' ופרקו מהן עול שמים והמליכו עליהם עול בשר ודם…

(תוספתא סוטה יד, א)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.