שפטים תשע”ט, גיליון 1117

צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף, לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ,

 אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

(דברים ט"ז, כ)

איור: הרי לנגבהיים

צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף – הצדק יהא תכלית העליונהוהיחידה של הכלל הלאומי, ויש לשאוף אל הצדק רק לשם הצדק עצמו, ואילון שאר כל השיקולים חייבים להשתעבד לתכלית זו. ואין"צדק" אלא עיצוב כל היחסים של היחיד ושל הכלל על פי הדרישות של תורת ה'. תפקידו היחיד של ישראל הוא לקדוף את הצדק ללא הרף ובכל ההתמסרות, למען תחיה וירשת וכו', ועל ידי כך כבר עשית את כל הדרוש להבטחת קיומך הגופני ("תחיה") והמדיני ("וירשת"). ההצלחה המדינית התלויה בעשיית משפט וברדיפת צדק קרויה כאן "ירושה"- "וירשת" – גם אחרי שכבר הושלמה ירושת הארץ, שהרי אין ספק שזו התקופה שהפסוק שלנו דן בה. ודבר גדול למדנו מכאן: ירושת הארץ תלויה ועומדת בכל רגע, והמדינה היהודית חייבת לרשתאת הארץ תמיד מחדש על ידי הגשמה מלאה של הצדק.

(הרש"ר הירש שם, שם)

לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ – כי המשפט הוא עיקר הכל, ואם ירבה העושק במדינה תישחת עניינה, ואמר "למען תחיה" כדרך ששנינו "חרב בא לעולם על עינויו הדין ועל עיוות הדין".

(רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם)

לְמַעַן תִּחְיֶה – הרודף אחר הצדק משיג שמחת הנפש בהגיע לידו עניין מסובך והוא מוציאו לאור הצדק, והוא חיות הנפש כמו שכתבנו* (לעיל ד, א).

(העמק דבר שם, שם)

*למען תחיו – …הכוונה היא(כמו שכתבנו בספר בראשית וכמה פעמים) שמשמעות "חי" כמה פעמים הוא עליזת הנפש ועונג שמשיג בהגיעו לתכלית שלימותו, והכלל דכל הרגש רוחני מוסיף חיות, וכמו שחיות כל האדם תלוי במה שמרגיש עונג הדעת והכבוד, והוא מרובה יותר מחיות הבהמה שאינה מרגשת עונג אלא באכילה ושתיה וכדומה, ואם יקרה אדם שמאבד ומשחית הרגשותיו הרוחניים, וישקיע עצמו והרגשו רק בתאוות אכילה וכדומה הרי זה נחשב כבמה, ואינו נקרא אדם חי, שהרי מאבד מה שהיה בכוחו לחיות בטוב, כך ישראל בייחוד העובד את ה' באמונה, מתענג ומרגיש חיות מזה העבודה, ומי מישראל שמאבד הרגשה נעימה זו נקרא מת, שהרי הוא משחית חיות שהיה בכוחו, וזהו מאמרם ז"ל "רשעים בחייהם קרויים מתים" (ברכות יח), ואינם בכלל אדם כלל, ולא כגוי אשר צדקה עשה בין אדם לחבירו, הרי הוא אדם המעלה, מה שאין כן שיראל חסר תורה, אינו בכלל חי כלל, ומכל שכן שאינו אדם, וכל זה במי שלא הגיע למדרגה עליונה, רק עובד את ה' באמונה, אמנם מי שזכה לעלות באוחר חיים למעלה למשכיל להרגיש עונג מדביקות בה', הוא מוסיף עוד חיות הרבה ממי שלא הגיע לזה ההרגש, וזה חיות שאין למעלה הימנו, כי עזה כמוות אהבת ה'…

 (העמק דבר דברים ד, א)


1"וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת" –

שעתידה להשתנות"2

רמי פינצ'ובר

נחלקו פרשננו בדבר מצוה זו, האם "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ", מצוה? רשות? התפשרות? או שמא עונש?3. כשלון המלוכה בעם ישראל בימי בית ראשון ושני, וכישלון שיטת השלטון המלוכני לכל אורך ההיסטוריה, מהדהד עד לימינו אלו וכפי שניסח זאת האברבנאל "נתפשטה הצרעת הממארת הזאת שיקום איש אחד ויעצור בעמו וינהיגם כחמורים"4, ולא כאן המקום להרחיב בדבר, אולם המצוה בעינה עומדת ואנו צריכים לתת את לבנו לתנאים הנדרשים לקיומו של שלטון [כזה או אחר] ופחות על מראיתו החיצונית. נראה לי שיש לתת את הדגש על הנושאים שהם התנאים והדרישות לקיומו של כל שלטון כפי שעולה מפרשתנו ומפרשת ייסוד המלוכה בישראל.5

הדרישה הראשונה ואולי החשובה ביותר באה לידי ביטוי בתגובת הפרשנים לכעסו של שמואל על דברי העם: "וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם." בעקבות זו הדרישה מהעם ומהמלך, להיות שונים מהגויים, גם באופן אישי בהתנהגות האישית בין אדם לעצמו ובין אדם לחברו וגם בצורת השלטון והמשטר, כדי שידע ויזכור כל ימי חייו – שכוח ממשלו לא בא לו מעצמו או מהעם – אלא מאלוהים. לא להיות "ככל הגויים", בנימין מזר קובע שמה שמבדיל את המלוכה בישראל לעומת המלוכה בעמים השכנים היא, קודם כל שלילת העריצות של המלך.6 ביטוי לכך היא הברית שנכרתה בבית המקדש, שבה נתחייב המלך לשמור על חוק והמשפט הכתובים בספר. שנית, מעמדם המיוחד של הנביאים לפני המלך כמביאים לפניו את דבר ה'." במילים ובמציאות שלנו היינו אומרים: לא להיות כמו כולם, לא להשתייך להמון, לא לסגוד למנהיגים עריצים וצמאי דם, להחליף שליט שחטא באמצעות בחירה. לזכור תמיד שהמלך כפוף לחוקי המלך האמורים ב"משנה התורה" ולעם שבחר בו.

הדרישה השניה – למדים אנו מתוך הפסוק: "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד" – שהמלך לא ינצל את תפקידו וסמכותו לצרכי עצמו ולא יעסוק בהגדלת נכסיו וריבוי נשותיו.

הדרישה השלישית – המתבטאת בפסוק: "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים" – שלא יחמש את צבאו מעבר לנדרש להגן על הממלכה מפני תוקפים, כלומר אסור למלך לפתוח במרוץ חימוש שבסופו של דבר יביא למלחמות.7

הדרישה הרביעית – הנלמדת מהפסוק: "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו למַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" שכל חייו יעסוק בלימוד.

הדרישה החמישית המסיימת את רשימת הדרישות, בפסוק – "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" – על המלך להיות צנוע ועניו ולזכור תמיד מאין בא.8

על העם ועל המלך לזכור שהתורה שוללת "את גיבושו והתמדתו של כוח בידי בשר ודם. אלוהים – הוא המקור המוחלט והיחיד של העוצמה, של המרות, של הפיקוד ושל בעלות הקרקע. הוא מקור המוסר והנימוס, הדינים והדין והוא מקיים חירות ושוויון יחסי בחברה. הוא משגיח עליהם ומתקנם בשעה שהם משתבשים."9 ואפשר להוסיף לדברים הברורים והחד משמעיים הללו, שבסופו של דבר מגיע הרגע שבו כבר לא ניתן לתקן את הקלקול.

אולם אם נקבל את שיטת האברבנאל ואת המציאות ההיסטורית המוכחת – שמשטר מלוכני נדון מראש לכישלון, נשאלת השאלה האם נוכל מתוך פרשת המלך לקבוע מהי שיטת הממשל הראויה על פי התורה? התשובה היא כנראה שלא ניתן. אבל ניתן על פי אורבך לקבוע את העקרונות על פיהם ניתן למשול:

א. חירותו של היחיד – הנלמד מתוך הפסוק ופרשנות חז"ל: "זה ספר תולדות אדם".

ב. השאיפה המתמדת לשוויון בין בני האדם – הנלמד מתוך הפסוק: "כי בצלם אלהים ברא את האדם", ובלשונו של אורבך:10 "מדינה שבה קיימים הבדלים ניכרים במצבם החומרי של מעמדותיה, מוכרחה לסלף את תכליתה לטובתם של העשירים שתפיסתם ומושגיהם הופכים לנחלתם של האדמיניסטרציה, של בתי הדין וגם של אנשי הדת ושל חוקרי תורת המוסר" (מה שקרוי בלשון ימינו: הון-שלטון). ובהמשך "עם של משעבדים ומשועבדים לא יצלח לשמור על חירותו ובסופו של דבר גם המשעבדים יהיו למשועבדים."

ג. שלטון החוק – כפי שנלמד בין היתר מסיפור "כרם נבות", בדבריו של אליהו: "הרצחת וגם ירשת?" "המלך הוא רוצח ואין המלכות מגינה על מעשיו. דבר המלך אינו שלטון וגזרותיו אינן חוקים"11. והוא מצטט את הרמב"ן: "ודייקנא לה מדאמרינן 'דינא דמלכותא דינא' ולא אמרינן דינא דמלכא דינא"12.

ד. שלטון העם – כאן מביא אורבך את דברי הרא"ש: "דע כי על עסק של רבים אמרה תורה אחרי רבים להטות. ועל כל ענין שהקהל מסכימים הולכים אחר הרוב והיחידים צריכים לקיים כל מה שיסכימו עליהם הרבים. דאם לא כן לעולם לא יסכימו הקהל על שום דבר אם יהיה כח ביחידים לבטל הסכמתם, לכן אמרה תורה בכל דבר הסכמה של רבים אחרי רבים להטות."13. והוא ממשיך שם: "חובתו זו של המיעוט לציית לרוב אינה טעונה הסברה מרובה. מסובכת יותר היא שאלת הבטחת זכויותיו של המיעוט, או הגדרת חובות הרוב כלפי המיעוט". וכן: "זכותו וחובתו החשובה ביותר של האזרח היא להשמיע את דעתו, לשכנע את חברו וגם למחות" ומביא מתוך המדרש: "רבי אומר איזה הוא דרך ישרה שיבור לו האדם, אהב את התוכחות שכל זמן שהתוכחות בעולם נחת רוח באה לעולם טובה באה לעולם ברכה באה לעולם רעה מסתלקת מן העולם שנאמר "וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב" (משלי כד) – על המוכיח ועל המתוכח" (תנחומא משפטים ז').

ה. קיום התורה – "המדינה העברית הקדומה באה להגשים את חוקת התורה, חוקת הצדק. מתן תורה קדם להתהוות המדינה. קיומה של המדינה קשור בקיום התורה ומצוותיה על ידי היחיד. חזרתנו החדשה למולדת היתה ללא ספק קשורה ברצון כן להתחדשות מוסרית".

בהקשרה של הדמוקרטיה המודרנית, ממלאת החוקה תפקיד בעל מרכזיות עליונה בכינון משטר צודק, שיוויוני ובר-קימא, מן הסוג שמתאר אורבך לעיל. ניסוח חוקה מסוג זה הוא לפיכך מלאכה קשה ביותר כפי שכתב ירון אזרחי, באשר היא:"מסמך היסטורי שכוחו טמון ביכולתו לחרוג מגבולות השפה המשפטית הפורמלית ולייצר שִכבות משמעות עשירות יותר ממה שרואה העַיִן. בחברה כמו שלנו חוקה לא תוכל להצליח לבסס את הסדר הפוליטי ולהזינו, אם לא תהיה מסוגלת לקנות לה מקום בדמיונם ובלבבותיהם שלאזרחים השומרים זיקה לקבוצות ולעולמות רעיוניים שונים. דומה הדבר במקצת לארכיטקטורה פוסט־מודרנית שיש בה ציטוטים מן הארכיטקטורות הקלסית, הרנסנסית, הביזנטית, הברוקיאנית וכיו"ב; והאנלוגיה: מבחינה סמלית ומעשית, החוקה צריכה לאפשר הדהוד לכיוונים שונים ולקבוצות מגוונות, כדי שתוכל להיות בית קונצפטואלי לכלל אוכלוסיית ישראל." ובהמשך מוסיף אזרחי, משטר יהודי ודמוקרטי הוא משטר דינמי, "היהדות איננה תופעה סטטית בהיסטוריה, הגם שיש לה מחויבות עמוקה לנורמטיביות סטטית. כמובן, גבולות המחויבות לנורמטיביות מסוג זה אינם סטטיים בעצמם, אלא הם משתנים בזמן ההיסטורי. לא כל שכן הדמוקרטיה, שהיא משטר שהעיקרון היסודי שלו הוא חברה השולטת בעצמה או מושלת בעצמה, ולכן גם יכולה, ולעתים אף חייבת, לתקן בעצמה את המבנה של המערכת הפוליטית שלה תוך כדי תנועה.14

ויפה לסיים בדברים שמביא אורבך בשמו של א.ד. גורדון:15 "כללו של דבר: באין עם-אדם אין אדם-אדם, אין יחיד-אדם; ומי כמונו, בני ישראל, צריך לעמוד על זה? אנחנו הודענו ראשונה כי האדם נברא בצלם אלוהים, אנחנו צריכים ללכת הלאה ולאמור: העם צריך להיברא בצלם אלוהים. ולא מפני שאנחנו טובים מאחרים, כי אם מפני שאנחנו נשאנו וסבלנו את כל מה שתובע את זה על כתפינו. במחיר ייסורינו, שאין דוגמתם בעולם, קנינו את הזכות להיות הראשונים ביצירה הזאת, ובכוח ייסורינו נמצא את הכוח ליצירה הזאת. מכל מיני אשפה עושים גז מאיר, – ואנחנו מכל מיני פורענויות וייסורי גיהינום עשינו אור גנוז, ואותו נביא לידי גילוי ביצירת עם-אדם, עם בצלם אלוהים".

1. הדברים נכתבו לזכרו הברוך של גיסי פרופ' ירון אזרחי ז"ל, אשר חקר והקדיש את חייו להבנת ולהנחלת השיטה השלטונית האידיאלית.

2. "למה נאמר משנה התורה? שעתידה להשתנות?" ספרי שופטים קס – והכוונה לביטול מצות המלך באופן יישומה המקראי – שאין לה מקום בעולם מתוקן – אולם פרטיה, דקדוקיה ותובנותיה יש להם מקום בעולמנו וכפי שנראה בהמשך הדברים.

3. רמב"ם – חובה, אבן עזרא – רשות, אברבנאל – התפשרות, ר' בחיי – עונש, הנצי"ב – עשה על-תנאי, משך חכמה – שולל שושלת. ראו דר' אריאל רטהאוז "מלך ורצון העם" שבת שלום גיליון. 763. וראו גם מאמריו של דודי ורבי ז"ל פרופ' א.א. אורבך "המדינה בעיני דון יצחק אברבנאל" בתוך "מחקרים במדעי היהדות" א' עמ462 וכן דברים שפורסמו לראשונה מיד לאחר קום המדינה "השימוש בספרותנו המסורתית לחינוכו של האזרח" והובאו בתוך: "על יהדות וחינוך" עמ' 104 ואילך.

4. בפירושו על שמואל א' ח.

5. שמואל א' ח-יב. יש לזכור שבסיטואציה המדינית המתוארת בפרקים אלו, נראה שבקשת עם ישראל לייסוד המלוכה הינה לגיטימית הן לאור המשבר המדיני בטחוני בשלהי תקופת שמואל, הן בסיטואציה של התפשטות הפלישתים וסיפור יבש גלעד והן לאור השלטון המלוכני שהיה באותה התקופה באדום, מואב ועמון. ראו עוד: חנוך רביב "מבית אב לממלכה" החל מעמ' 102.

6. "המלוכה בישראל" בתוך "טיפוסי מנהיגות בתקופת המקרא" עמ' 33

7. ראו "הפיתוי שבעצמה" שמואל מורשת ויוסף אחיטוב "שבת שלום" פרשת שפטים תשס"ח.

8. "כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן וְאִם-נֵזֶר לְדוֹר דּוֹר" (משלי כז 24) "דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון…" (אבות ג א]. ובלטינית בנוסח שאמרו לקונסול החדש: "ממנטו מורי". [ממנטו מורי = זכור את המוות, ולא רגע המוות]

9. כפי שכתב דודי [אחי אבי] פרופ' מתתיהו צבת במאמרו "ספורי המקרא על יסוד המלוכה בישראל" בתוך "ליקוטי תרביץ א" עמ 13 ואילך.

10. אורבך שם עמ' 109.

11. אורבך של עמ' 112.

12. ובעברית: "ומדייקים אנו מתוך שאנו אומרים דין המלכות הוא הדין ולא דין המלך". שו"ת הרמב"ן מ"ו.

13. שו"ת הרא"ש כלל ו סימן ה

14. מתוך ירון אזרחי, "'אני מאמין' של מנסחי ההצעה," חוקה בהסכמה, הצעת המכון לדמוקרטיה, בהנהגת השופט מאיר שמגר, ירושלים, 2005, עמ' 37-38. תודה לאחותי פרופ' רות הכהן פינצ'ובר על הציטוט.

15. "עם-אדם" https://bybe.benyehuda.org/read/5423. הרחבתי את הציטוט של א.ד גורדון מעבר למה שאורבך מביא שם בעמ' 123.

רמי פינצ'ובר הוא מהנדס המתגורר בנטף


למותר להדגיש ש'צדק יהודי' איננו צדק התחום ומוגבל רק ליהודים. הוא כולל לא רק את הצדק כלפי היתום והאלמנה, אלא גם צדק כלפי הגר התושב, קרי בן המיעוטים הלא יהודי, ולא רק כלפי המיעוט היושב בינינו אל גם כלפי השכן, ולעיתים אפילו כלפי האויב, כפי שמתבטא במצוות הקריאה לשלום בצאתנו למלחמה.

 (הרב שג"ר "לוחות ושברי לוחות" עמ' 352)

וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים

הוֹלֶכֶת וּנְמוֹגָה עַל לֶחְיָם.

וְרֵיחַ חַרְצִיּוֹת עָלָה מִן הַבְּקָעוֹת

עִם רֵיחַ שִׁטָּה רַעֲנָן.

וּמֵי נְחָלִים הִתְנַפְּצוּ עַל אֲבָנִים

בְּגַל שֶׁל שִׂמְחָה לְחִנָּם.

וְעַל שְׂפַת הַכִּנֶּרֶת הָיוּ מִתְרַחֲצִים

וְרוּחַ לֹא נָשַׁב עַל הַיָּם.

וְלֹא הָיָה מִי שֶׁיֵּלֵךְ עַל הַגַּלִּים

רַק הָמוֹן סִירוֹת וּמִשְׂחָקִים.

וְרָאִיתִי אֶת דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים.

מִי שֶׁיִּרְצֶה לָקַחַת מִן הָאוֹר הָאוֹר

הוּא נַחֲלָתוֹ.

וְכָל אִישׁ יִהְיֶה חָפְשִׁי כְּמוֹ עָגוּר

לָלֶכֶת וְלָבוֹא,

מִלְּבַד אֶחָד

שֶׁהוּא שֶׁלִּי.

וְטוֹב לָעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הָאוֹר

וּמֵי הַנָּהָר כֹּה חָמִים וּמְתוּקִים

וְדִמְעַת הָעֲשׁוּקִים

מָרָה.

(דליה רביקוביץ)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.