שפטים תשע"ח, גיליון 1065

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ,

אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ;

 וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק.

(דברים טז, יח)

איור: הרי לנגבהיים

 

שׁוֹפְטִים – דַּיָּנִים הַפּוֹסְקִים אֶת הַדִּין, וְשׁוֹטְרִים – הָרוֹדִין אֶת הָעָם אַחַר מִצְוָתָם (שֶׁמַּכִּין וְכוֹפְתִין) בְּמַקֵּל וּבִרְצוּעָה עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו אֶת דִּין הַשּׁוֹפֵט.

(רש"י שם, שם)

שופטים ושוטרים אחר המצות לההמון צוה עניני מנהיגיו והם המלכי' והשופטים והכהנים והנביאים, אשר בתקונם יתוקן ענין ההמון ובקלקולם יקולקל, כמו שהעיר הנביא באמרו 'שריה בקרבה אריות שואגים שופטיה זאבי ערב לא גרמו לבקר נביאיה פוחזים אנשי בוגדות כהניה חללו קדש חמסו תורה'.

(ספורנו שם, שם)

שופטים ושוטרים תתן לךסמך ענין לברכת ה׳ דברכה מצויה בזמן שמכבדין את הדיינים

(העמק דבר שם, שם)

עליונות המשפט תתבטא בכך, שלחבר שופטים בלתי־תלויים תוענק לא רק הסמכות לקבוע, במקרה של תלונה, את חוקיותה או צדקתה של פקודה או תקנה אדמיניסטרטיבית מטעם מוסדות השלטון המבצע, אלא גם הסמכות לחרוץ משפט, במקרה של קובלנה, האם החוקים המתקבלים על־ידי בית הנבחרים… מתאימים לחוק היסוד או סותרים את זכויות האזרח שנקבעו בו".

(מנחם בגין: מתוך הרצאה, הוצאת נציבות בית"ר ארץ־ישראל, 1952)


 

יָדֵינוּ לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת הַדָּם הַזֶּה

נַחֵם אילן

פרשת 'שופטים' נחתמת בתשעה פסוקים המכונים דרך כלל 'פרשת עגלה ערופה', ולא בכדי. עם זאת, עיון מדוקדק ברובדהּ הספרותי עשוי להציע כותרת אחרת לפרשה זו, מדויקת והולמת יותר.

הפרשה פותחת בפסוק 'כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה, לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ' (פס' א). מבחינה לשונית אין פסוק זה משפט עצמאי אלא פסוקית תנאי, שעיקרה הפסוק הבא: 'וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל' (פס' ב). בדרך כלל נהוג לומר ש'אין שני מפקדים', היינו בכל אירוע או התרחשות יש מנהיג אחד לטוב ולרע, והוא מקבל ההחלטות והנושא באחריות למעשה ולמחדל. כאן נקטה התורה גישה אחרת, אולי מפני שבינתיים אין מדובר באחראי אלא בשלב קודם, של חיפוש האחראי, והורתה כי נציגי שני מנגנוני הנהגה – 'זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ' – יפעלו ככוח אחוד. משימתם נטולת שיקול דעת ומתמקדת באיסוף נתון מוגדר אחד: איזהו מקום היישוב הסמוך ביותר לחלל עלום השם. משהושג המידע הנחוץ נעלמים השופטים אל מאחורי הקלעים, ובקדמת הבמה נותרים המנהיגים המדיניים-המעשיים.

השלב הבא הוא טקס ובו לפחות שלושה שלבים עיקריים. תחילה 'וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל, וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ, וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל' (פס' ג-ד). זקני העיר פועלים כאן לא כאשמים אלא כנושאים באחריות לאשר אירע סמוך לגזרת אחריותם יותר מאשר לגזרת עמיתיהם. הם נתבעים לבצע שלוש פעולות ('ולקחו… והורידו… וערפו…'), וברור שארכו לפחות שעות אחדות. במצב רגיל, בשעת שגרה, עיקר משימתם של מנהיגים היא להפעיל אחרים ולחשוב קדימה, אולם כאן מדובר בשעת משבר, והם מתפקדים כאחרוני הפועלים, הרועים והשוחטים, עמלים במשימה הכרוכה במאמץ רב, והמביעה באופן סמלי את אחריותם כבעלי תפקיד, לא כעבריינים.

משהשלימו את המשימה הזאת מופיעים נציגי ממסד שלישי, המתפקדים כמקשרים בין האל לציבור: 'וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי, כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה', וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע' (פס' ה). התורה אינה מורה מה עליהם לעשות ברגע זה, אולם רומזת לריבוי תפקידיהם: לשרת, לברך בשם ה', להכריע בסכסוכים ולשמש מומחים לנגעים. אבל האם אין זו משימת השופטים לטפל במריבות? השאלה נותרת לפחות לפי שעה חסרת מענה. לכאורה, פסוק זה 'נתחב' וקוטע את רצף הפעולות של הזקנים, אולם באמת הוא בא לומר שהמתואר בפסוק הבא ייעשה בנוכחות הכוהנים.

הזקנים נדרשים לעשות שני מעשים: 'וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל, יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ' (פס' ו-ז). התורה מדגישה כי בשלב הזה צריכים ליטול חלק כל זקני העיר, משמע גם אלה שלא השתתפו בפועל בשלבים הקודמים, יהיו טעמיהם אשר יהיו. רחיצת הידיים היא מעשה סמלי ומשמעותו ברורה: ידי הכוהנים נקיות. הם חפים מפשע. על בסיס זה עליהם להכריז על דרך השלילה שני דברים: לא רק שלא ביצעו את הפשע אלא שאף לא היו עדים לו. אם יש להם אחריות היא בגין מחדל אך לא בגין מעשה. 'וענו' משמעה בהקשר זה 'החלו', כמו 'וענית ואמרת' (להלן כו, ה). לאוזני מי מיועדת הכרזה זו? אציע בזהירות כי יש לה לפחות שלושה נמענים: הקרובים ביותר והחשובים ביותר הם הזקנים עצמם. העיקר אינו בהכרזה אלא בהלימה שבינה לבין מה שצריך לדעת ולחוש כל זקן – לא רק שאינו הרוצח אלא שאף לא תרם במעשיו ובמחדליו לביצוע הרצח. גם הכוהנים מאזינים להם, ואני משער שמרחוק ניצבים תושבי העיר, ואולי תושבי ערים נוספות, ומתבוננים במתרחש.

המתח בשיאו, וכאן משתלבים נציגי הממסד השלישי, הכוהנים. אמנם התורה לא ציינה במפורש, אולם הקורא העירני והביקורתי יזהה על נקלה שבפסוק הבא מתחלפים הדוברים: 'כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ, ה', וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם' (פס' ח). הכוהנים פונים כלפי מעלה, לה', ובדבריהם שלושה חלקים: הראשון מנוסח על דרך החיוב – 'כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ'. הזקנים אינם האשמים אלא מתפקדים כנציגי הציבור, ועל כן בקשת הכפרה היא בעד כל העם; השני הוא משאלה המובעת על דרך השלילה – 'וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל', ושוב מדובר במפורש על כל העם. הכוהנים מבקשים שלא יישפך דם נקי בגאולת דם החלל או בנסיבות מיותרות אחרות; החלק השלישי מנוסח אף הוא על דרך החיוב ומהדהד את הראשון – 'וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם', ונראה שהכינוי 'להם' מוסב על 'עמך ישראל'. בזה תם המעמד הטקסי בנחל. קרוב לשער שכל הנוכחים, ובעיקר הזקנים והכוהנים, נותרו על עומדם גם משתם הטקס על מחוותיו המילוליות והמעשיות, עומדים וחושבים. האם בקשת הכוהנים נענתה? התורה סתמה כאן במתכוון.

הפסוק החותם את הפרשה פונה אל כל אחד מישראל לאחר שהטקס הסתיים. שאלת הרצח נותרה פתוחה, ועל כן משימת איתור הרוצח ומיצוי הדין עמו עודנה נוכחת ומהדהדת ומוצבת כמשימה אישית וציבורית – 'וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה" (פס' ט).

הציווי לעשות את הישר מהדהד בכמה מקומות בספר דברים, כגון לקראת סוף פרשת 'ואתחנן': 'ועשית הישר והטוב בעיני ה', למען ייטב לך, ובאת ויָרַשת את הארץ הטֹּבָה, אשר נשבע ה' לאבֹתיך' (דברים ו, יח), וכן בפרשת 'ראה', בשולי הציווי על האופן הראוי של אכילת בשר תאווה וכיסוי דם הקרבן: 'שְמֹר ושמעת את כל הדברים האלה אשר אנכי מְצַוֶּךָּ, למען ייטב לְךָ ולבניך אחריך עד עולם, כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלהיך (שם יב, כח). מדובר אפוא בהנחיה כללית, באתגר קבוע, לעשות את הישר, או את הישר והטוב.

מציאת החלל בשדה היא ניגוד נורא למעשה ישר וטוב. דווקא בהקשר זה הפרשה נחתמת בקריאה לעשייה חיובית ללא מגבלות של זמן, מקום או נסיבות, בהטילה חובה על כל אחת ואחד ולאו דווקא על נציגי הממסדים השונים, וללא מגבלת זמן.

נראה אם כן כי במקום להציב בכותרת הפרשה את העגלה הערופה, שהיא הקורבן השני בפרשה (הנרצח הוא הקורבן הראשון), מוטב וראוי להציב במוקד הפרשה את האדם בן-החורין, אשר מכוח חירותו אחראי למעשיו ולמתרחש בסביבתו, אחת היא אם הוא חלק מהממסד או אזרח הקהילה ולא בעל תפקיד פורמלי בה.

פרופ' נחם אילן ילמד בשנת תשע"ט במכללה האקדמית לחינוך 'חמדת הדרום' בנתיבות. 


 

האדם והעץ

כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂה,ּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר.

(דברים כ, י"ט)


אליהו הנביא בא לבשר שלום – גם שלום שבין הקודש שבשטח לקודש שלמעלה מן הטבע – ובנשמה הפנימית של האומה, זרם חיים של טבע מתפרץ, והוא מתקרב והולך אל הקודש. כולנו מתקרבים והולכים אל הטבע, והוא מתקרב אלינו, נכבש לדרישותינו האציליות הבאות ממקור הקודש. בעצם עומק הטבע, תביעה גדולה מתגברת לקדושה ולטהרה, לעדינות הנפש ולזיכוך החיים.

 (הרב אברהם י. קוק זצ"ל , עפ"י: מועדי הראי"ה)


ההלכה מעדיפה ריסון. היא מעדיפה צמצום על התפשטות, היא מוכנה להקריב מידת מרץ ואומץ בחברה לשם יציבות ושלום, להשיג מנוחת הנפש ומנוחת הגוף תמורת מיתון מסוים בכמות החיים, בעיקר בשטח הכלכלי והטכנולוגי. היא שואפת לשפר את איכותם של החיים, ולא רק מתוך מגמות חברתיות, אלא, ואולי בעיקר, לשם עיצוב דיוקנו המוסרי של כל יחיד ויחיד. בנקודה זו אנו מגיעים למאזן בנפש האדם עצמו, מאזן נפשי בין דרישות האדם לחובתו. מוסר היהדות עומד איתן על בסיס של ריסון, הסתפקות והתאפקות. בלא בסיס זה יהיו לשווא כל האמצעים האקולוגיים שבעולם. ביסודה של כל גישה לבעיית האקולוגיה מוכרחים להיות צמצום התאווה, רגישות לצרכי האחרים – הן לחברה והן ליצורי כפיו של הקב"ה.

 (הרב אהרן ליכטנשטיין, הגות, ד', יהדות בחברת ימינו)


התנאים והייעוד של גאולת מצרים

"כפר לעמך" אלו החיים," אשר פדית" אלו המתים; מלמד שהמתים צריכים כפרה נמצינו למדים ששופך דמים חוטא עד יוצאי מצרים.  "אשר פדית" על מנת כן פדיתנו שלא יהיה בנו שופכי דמים

 (סיפרי פרשת שופטים פיסקא רי)


ופירשו חז"ל שמלמד שעל מנת כן פדה אותנו שלא ימצא בשום דור מן הדורות שופכי דמים, ועתה שנמצא שופכי דמים התגלה למפרע שיוצאי מצרים לא היו ראויים אל הפדיון, וכל הנסים שעשו להם היו ללא צורך והרי על ידי חטא זה חזר האשמה על יוצאי מצרים שנודע שלא היו ראויים, שאם היו ראויים, היה זכותם מציל את בניהם והם צריכים כפרה…

(מתוך פירוש המלבי"ם על הספרי)


על מלחמה ושלום: היבטים מוסריים ורעיוניים

"כי תצא למלחמה…" – לומר לך, אם עשית משפט צדק אתה מובטח שאם תצא למלחמה אתה נוצח. וכן דוד הוא אומר: (תהלים קיט, קכא) 'עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעֹשְׁקָי'.

(רש"י דברים כ , א)


"לא תחיה כל נשמה… החרם תחרימם… למען אשר לא ילמדן אתכם" – מוסר המלחמה בימים ההם, בזמן הזה

מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם, וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה, וכבר אבד זכרם.

(רמב"ם הלכות מלכים פרק ה הלכה ד)


'למען אשר לא ילמדן אתכם…' "הא למדת שאם היו חוזרין בתשובה, היו מקבלין אותן" (סוטה ל"ה, ע"ב) – ההשמדה היתה חובה רק אם שחיתותם האלילית תיתן בארץ דוגמה מסיתה, והיא לא היתה חובה אם יסכימו לשוב אל חובת המוסר האנושית הכללית.

(הרש"ר הירש דברים כ, יח)


"כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" – והנה הכתוב מדבר בסתם – "כי תקרב אל עיר", ובוודאי כל עיר וכל מלחמה במשמע, ובין מלחמת הרשות ובין מלחמת מצווה פותחין בשלום, חוץ מעמון ומואב שהכתוב פירש בהם: "לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים", ואפילו עמון ומואב שאין פותחין להם שלום, אם השלימו מעצמן מקבלין אותן, ללמדך כמה גדול כוח השלום.

(רבינו בחיי דברים כ, י)


"להלחם עליה" ולא להרעיבה ולא להצמיאה ולא להמיתה מיתת תחלואים.

"וקראת אליה לשלום" גדול השלום שאפילו מתים צריכים שלום; גדול השלום שאפילו במלחמה של ישראל צריכים שלום; גדול השלום שדרי רום צריכים שלום, שנאמר "עושה שלום במרומיו" (איוב כ"ה) גדול השלום שחותמים [בו] ברכת כהנים ואף משה היה אוהב שלום, שנאמר "ואשלח מלאכים ממדבר קדמות [וגו'] דברי שלום" (דברים ב').

(סיפרי פרשת שופטים פיסקא קצט)


"משרבו הרצחנים – בטלה עגלה ערופה"

כיצד יש להבין את דברי חז"ל אלה, בדבר ביטול "עגלה ערופה" ו"מים מרים" בגלל ריבוי הרצחנים והמנאפים? התשובה היא כי מיצוות אלה הקשורות בטקסי כפרה מרשימים, נערכו במקרים חריגים ביותר, ונועדו לסתום פרצות בגדר הקיימת…

כאשר נהרסות אשיות חיי התורה והטהרה, כמו בימינו בהם מקרי רצח, שפיכות דמים, אינוס וניאוף הפכו כמעט להיות כרוניקה יומית האמצעי התקשורת, ובמסגרת חברה בה רצחנים פועלים בגלוי, יש אפילו משהו מגוחך ודוחה, כאשר ארגונים ועמותות מקדשים מלחמה כנגד תופעות אלה, ועינינו הרואות כיצד מה שהיה בעבר מוסד משפטי ואקט בעל השפעה מתקנת, נעלם ובטל כאשר אין הדור ראוי לו.

משל למה הדבר דומה? לרבנות שהיתה יוצאת באיסור חמור על השימוש בסכין פגומה בידי הקצב השוחט חזיר; והדברים אמורים גם כלפי המאבק עליו אנו שומעים חדשים לבקרים בחוצותינו, על פגיעה בקברים.

 (מתוך י. ליבוביץ : שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 858)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.