שפטים תשע"ה (גליון מספר 915)




פרשת שפטים

גליון מס' 915 תשע"ה
(קישור לדף המקורי)

שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר

ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ…

רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים… וְלֹא יַרְבֶּה

לּוֹ נָשִׁים…

 וְכֶסֶף

וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד.

(דברים יז, טו- יז)

 

 

וכסף וזהב לא ירבה לו מאד אלא כדי

ליתן לאכסניא.

(רש"י

שם, שם)

 

וכסף וזהב לא ירבה לושלא יעניש את ישראל,

והנה שלמה שנתן הכסף כאבנים בירושלים מרוב אהבתו לממון, התרעמו עליו ישראל ואמרו 'אביך

הכביד את עולנו', ויש אומרים בעבור הבנינים התרעמו ואין

זה אמת כי הגרים בנו הבית, כי כן כתוב והנה אדוניהם שהי' על המס רגמוהו במותו.

(אבן

עזרא שם, שם)

 

וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. פירשו חז"ל (סנהדרין כא ע"ב) 'אלא כדי ליתן אפסניא', כלומר כדי ליתן שכר חיילותיו

מדי שנה בשנה, הנכנסין והיוצאים עמו כל שנה ושנה, אבל אינו רשאי לעשות ממנו אוצר או

סגולה, והטעם כדי שלא ירום לבבו, כי הוא נמשך אל לבלתי רום לבבו מאחיו. ובזה נתן טעם

בשלושתן, בריבוי הסוסים כדי שלא ישיב את העם, בריבוי הנשים ולא יסור לבבו, בריבוי הכסף

לבלתי רום לבבו, כי בעשותו אוצר לכסף ולזהב יבטח באוצרו ויסיר בטחונו מה' יתברך וראוי

למלך שישים ה' מבטחו ושיהיה יראת ה' אוצרו ומבצרו, כענין

שכתוב (איוב כב, כד) ושית על עפר בצר ובצור

נחלים אופיר, והיה שדי בצריך וכסף תועפות לך.

(רבנו

בחיי שם, שם)

 

 

פתוח סגור פתוח

דניאל ודניס ברנשטיין

הדברים הבאים מוקדשים לשתי נכדותינו

שחר בת יאיר ושוש ונעמי בת יוחאי ומירב.

בפרשת

שופטים , פרק יח ,י מפורטים תשעה עיסוקים פולחניים

ומאגיים שאין להם זכות קיום בתוך בני ישראל.

לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קסם קסמים

מעונן ומנחש ומכשף,וחבר חבר ושאל אוב וידעני ודרש אל המתים.

כל

אלה מתוארים כ"תועבת ה'", תואר שלרוב שמור לעבירות חמורות במיוחד כעבודה

זרה או גילוי עריות.

 כי תועבת ה' כל עשה אלה ובגלל התועבת האלה ה' אלהיך מוריש אותם

מפניך…

לפי

הפסוק , התרחקות מהעיסוקים האלה היא תנאי לקיום בני ישראל בארץ כנען, היא מה

שמבדיל ביניהם לבין עמי כנען . הסתמכות על כל הנ"ל היא הסיבה שבגללה עמי כנען

עומדים לאבד את אחיזתם בארץ: "כי הגוים האלה אשר

אתה יורש אותם אל מעננים ואל קסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך".

פרשנים ניסו את כוחם בהגדרה מדויקת של כל אחד מהתפקידים הנ"ל. לקוסם

קסמים יש מקל שהוא שואל אותו שאלות (רש"י). המעונן הוא זה שקובע "עונות" , זמנים

טובים או לא טובים

לפעולה זו או אחרת. המנחש, לפי רש"י ורמב"ן קורא את העתיד בהתנהגות בעלי

חיים. או אולי זה ה"חבר חבר" ש"מחבר" בין בעלי החיים, או שמא הוא

מתחבר לשדים (ראב"ע) . אומנם ההגדרות אינן תמיד זהות אצל כל

המפרשים, אך המכנה המשותף בין כולם הוא ברור: אלה אנשים המתבוננים על המציאות החיצונית

, ומסיקים מהתופעות הטבעיות שהם רואים את מה שעתיד לקרות. בלשוננו : מגידי עתידות.

יוצא מן הכלל הוא "המעביר בנו ובתו באש" . בין אם מדובר בהעברה בין שתי

מדורות כפי שגורס רש"י, או בין שמדובר בהעברה ממש בתוך האש כפי שתירגם

רס"ג, הרי שהקשר עם עבודה זרה, עבודת המולך, ברור, העבירה חמורה הגדרתה כתועבה

אינה מפתיעה.

אבל

למה האיסור על הימצאותם של מגידי עתידות בתוך בני ישראל כל כך מרכזי, שעל פיו יירשו

או לא יירשו את הארץ המובטחת? ריבוי השמות למגידי עתידות מעיד על ריבוי השיטות ועל

עיסוק רב בדבר. השאלה : "מה יהיה", היא מרכזית לקיום האנושי. עם התודעה

הרפלקטיבית ועם תחושת הזמן, בני אדם קנו לעצמם גם חיים של אי וודאות, של אי ידיעה,

וכתוצאה מכך חרדה מפני הלא נודע . מגידי העתידות עונים לצורך אנושי בסיסי.

עם

זאת, התורה אוסרת לנסות לנבא את העתיד. מדוע? אם נעקוב אחרי הפירושים שאבן עזרא

מציע ל"קסם קסמים " ול"ידעני", נוכל להציע הסבר. בבואו לפרש

את המילה "ידעני" הראב"ע מפנה לפרוש

שנתן בויקרא יט, לא, שם הוא

כותב: "מגזרת דעת, שיבקשו לדעת את העתידות". כאן, בשופטים יח, י, בפרושו ל"קסם קסמים" – ביטוי שהוא מפרש כשם

קיבוצי לכל מגידי העתידות, הוא מוסיף: "ופירושו חותכי משפט האומרים: כך יהיה ללא

ספק". התשובות של הקוסמים , ידענים ומנחשים למיניהם הם תשובות מוחלטות,

המבטלות את אי הוודאות, המבטלות את הספק . יש בזה לא מעט יהירות: אלה שאומרים

"כך יהיה ללא ספק" מתיימרים להבין את רזי העולם, את תוכניות ה'. תשובותיהם

מבטלות את הספק בתודעה של מי שמסתמך עליהם – וכך לא משאירות מקום לחזרה בתשובה,

לתקווה, לאמונה. הן תשובות סגורות. סוגרות.

למגידי

העתידות התורה מנגידה את הנביא:

נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון. ככל אשר שאלת מעם ה' אלהיך

בחרב ביום הקהל לאמר לא אסף לשמע את קול ה' אלהי ואת האש הגדלה הזאת לא אראה עוד ולא אמות. ויאמר ה' אלי

היטיבו אשר דברו. נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל

אשר אצונו (שם, שם טו).

מי

הוא "הנביא "? הוא " כמוני ", ז.א. כמו משה. כמו שמשה שמע את

דבר ה' והעביר אותו לבני ישראל, כך הנביא ימשיך לתווך בין אלהים

לבין בני ישראל " נתתי את דברי בפיו" . הוא מנהיג, מורה דרך. אין הוא עוסק

במה שיהיה, אלא במה שראוי להיות.

הנביא

אינו קובע "כך יהיה ללא ספק", העתיד שהוא מדבר עליו נשאר פתוח

לשינוי, הוא דינמי. מגידי העתידות מבטאים השקפת עולם מהותנית,

סגורה, דומה לתפיסה היוונית של ה"אננקה" ananke, הגורל שאין לברוח

ממנו. השקפת העולם של התורה היא אקסיסטנציאליסטית, פתוחה.

את העמדה הזאת מול העולם הלא וודאי, מוסיפה הסיפא של

פסוק יב "תמים תהיה עם ה' אלהיך."

מיהו התמים? אונקולוס מתרגם "שלים תהא בדחלתא דה' אלהך" תעבוד את ה' ביראה שלמה. ללא תוספות או

אמונה שהיא מחוץ לעבודה עצמה. ללא אג'נדה נוספת בלשוננו. רש״י אומר כאן: "התהלך

עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחרי העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות

ואז תהיה עמו ולחֵלקו". במצב זה אין דבר החוצץ בין התמים ובוראו. הוא שלם כפי

שאונקולוס מתרגם . כפי שנאמר על אברהם: התהלך לפני והיה

תמים (בראשית יז

1-2). כותב

המהר"ל: "כי זה הולך בתמימות מבלי שהוא מתחכם ומערים על

ענין העולם, לומר כי זה יגיע לי דבר זה, רק הולך

בתמימות" (חידושי אגדות, נדרים). זאת אומרת תמימות היא המצב של אי תחכום

ויושר, "תוכו כברו".

כשאנו חושבים היום על הקוסמים למיניהם,

אולי אנו מעלים תמונות של מכשפות מתכופפות מעל סיר גדול, בוחשות וממלמלות לחשים

סודיים. מנחשים או דורשים אל המתים מזכירים לנו את האורקל מדלפי יושבת על כסאה

ומדברת בלשונות לבכירי העם מה לעשות, או מצביאים רומאיים מתייעצים עם מעלים באוב

הקוראים בעצמות ציפור מבותרת, האם כדאי לתקוף את האויב או לאו. אכן, אלו דוגמאות

שבעיקרם חלפו מן העולם. אבל האם רצון האדם לדעת מה יהיה ואיך יהיה גם חלף מן

העולם?

כנראה שהרצון הזה לא עבר מין העולם

והפתרון כפי שמנסח אותו אברבנאל הוא ,"כי ה' ייתן לך נביא שידריך אותך, ולא

יהיה לך צורך בקוסמים (פירוש על התורה, בלק). הפניה לקוסמים היא

כתוצאה מהיעדר מענה פנימי וקרוב.

חיפוש התשובות באמצעים חיצוניים, מהם קוראי העתידות, ידעונים

("ידוענים"?) הקוסמים (קוראי מחשבות?), דורשי אל המתים (פתקאות וספרים?) והמעלים באוב (פיתום ומדיומים?) למעשה תולים את הגורל במוקד החיצוני. לעומת התשובות החיצוניות האלה קיים המענה

הפנימי היונק את השראתו מקרבת האדם עצמו. הנביא בא מבפנים. הנביא אינו ה״מנבא״ האומר "כך

יהיה ללא ספק". תפקידו אינו ״לתת תשובה״ לשאלה שהבאת לו. תפקידו לאתגר, לדרבן ואף לעצבן, להעמיד יעדי סף

יותר רחוקים. זהו היעוד שהאדם והעם נדרשים לחתור אליו. והוא כאמור ״מקרבך

מאחיך״ לא ממקורות חיצוניים.

סטצ'יטאננדה, מורה ידוע מהודו,

אמר פעם: “When we are born we are fine, then we become

defined, so we must become refined” (אנו נולדים תמימים

נעשים מוגדרים ולבסוף חייבים להזדכך). יתכן ואנו באמת נכנסים לעולם תמימים

ופתוחים, במשך הזמן השכל והסקרנות דורשים מאיתנו לתכנן ולהיסגר ואף לחפש בחוץ את

המענה הבטוח. אז עלינו להיזכר בציווי של פרשתנו ולחזר למצב של התום והפתיחות.

פתוח סגור פתוח – יהי

רצון כי נכדותינו תגדלנה בעולם תמים ופתוח, בלב תמים ופתוח.

דניאל ברנשטיין היא חברת קהילת ידידיה, מטפלת בתנועה ובמחול וסבתא

מאושרת

דניס ברנשטיין הוא פסיכולוג, מוציא לאור של מבחנים פסיכולוגים וסבא

מאושר

 

 

ירושת הארץ תלויה בעשיית צדק

'צדק צדק תרדף': וכל דיין שלוקח שוחד

ומטה את הדין, אינו מת מן הזקנה עד שעיניו כהות, שנאמר (שמות כג) 'ושחד לא תקח כי השחד יעור

פקחים וגו'.'

(משנה

פאה ח, ט)

 

"צדק צדק תרדֹף":

הצדק יהא התכלית העליונה והיחידה של הכלל הלאומי, ויש לשאוף אל הצדק רק לשם הצדק

עצמו, ואילו שאר כל השיקולים חייבים להשתעבד לתכלית זו. ואין "צדק" אלא

עיצוב כל היחסים של היחיד ושל הכלל על פי הדרישות של תורת ה'. תפקידו היחיד של

ישראל הוא לרדוף את הצדק ללא הרף ובכל ההתמסרות, 'למען תחיה וירשת', ועל ידי כך

כבר עשית את כל הדרוש להבטחת קיומך הגופני ("תחיה") והמדיני

("וירשת"). ההצלחה המדינית התלויה בעשיית משפט וברדיפת צדק קרויה כאן

"ירושה" – "וירשת" – גם אחרי שכבר הושלמה ירושת הארץ, שהרי

אין ספק שהפסוק שלנו דן בה. ודבר גדול למדנו כאן: ירושת הארץ תלויה ועומדת בכל

רגע, והמדינה היהודית חייבת לרשת את הארץ תמיד מחדש על ידי הגשמה מלאה של הצדק.

(הרש"ר הירש דברים ט"ז, כ)

 

כִּי

תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂה,ּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ

עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת,

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר.

(דברים כ, י"ט)

 

שורש המצווה ידוע שהוא כדי ללמֵד נפשינו

לאהוב הטוב והתועלת ולהידבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל

השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותם

לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו,

ואם יוכלו להציל, יצילו כל דבר מהשחית בכל כוחם, ולא כן הרשעים, אחיהם של מזיקין שמחים בהשחתת עולם והמה משחיתים…

(ספר החינוך, מצווה תקל)

 

אליהו הנביא בא לבשר שלום – גם שלום שבין

הקודש שבשטח לקודש שלמעלה מן הטבע – ובנשמה הפנימית של האומה, זרם חיים של טבע מתפרץ, והוא מתקרב והולך אל הקודש.

כולנו מתקרבים והולכים אל הטבע, והוא מתקרב

אלינו, נכבש לדרישותינו האציליות הבאות ממקור הקודש. בעצם עומק הטבע, תביעה גדולה מתגברת לקדושה ולטהרה, לעדינות

הנפש ולזיכוך החיים.

 (הרב

אברהם י. קוק זצ"ל , עפ"י: מועדי הראי"ה)

 

ההלכה מעדיפה ריסון. היא מעדיפה צמצום על

התפשטות, היא מוכנה להקריב מידת מרץ ואומץ בחברה לשם יציבות ושלום, להשיג מנוחת הנפש ומנוחת הגוף

תמורת מיתון מסוים בכמות החיים, בעיקר בשטח הכלכלי והטכנולוגי. היא שואפת לשפר את איכותם של החיים, ולא

רק מתוך מגמות חברתיות, אלא, ואולי בעיקר, לשם עיצוב דיוקנו המוסרי של כל יחיד ויחיד. בנקודה זו

אנו מגיעים למאזן בנפש האדם עצמו,

מאזן נפשי בין דרישות האדם לחובתו. מוסר היהדות

עומד איתן על בסיס של ריסון,

הסתפקות והתאפקות. בלא בסיס זה יהיו לשווא כל האמצעים האקולוגיים שבעולם. ביסודה של כל גישה לבעיית

האקולוגיה מוכרחים להיות צמצום התאווה, רגישות לצרכי האחרים הן לחברה והן ליצורי

כפיו של הקב"ה.

 (הרב אהרן

ליכטנשטיין זצ"ל, הגות, ד', יהדות בחברת ימינו)

 

 

בין צדק לניצחון

"כי

תצא למלחמה…"

לומר לך, אם עשית משפט צדק אתה מובטח שאם תצא למלחמה אתה נוצח. וכן דוד הוא אומר: (תהלים קיט, קכא) ' עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק בַּל

תַּנִּיחֵנִי לְעֹשְׁקָי'…

(רש"י דברים כ , א)

 

 

"לא תחיה כל נשמה… החרם תחרימם… למען אשר לא

ילמדן אתכם" – מוסר המלחמה בימים ההם, בזמן הזה

מצות עשה

להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם, וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא

תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה, וכבר אבד זכרם.

(רמב"ם הלכות מלכים פרק

ה הלכה ד)

 

'למען אשר לא

ילמדן אתכם…' "הא למדת שאם היו חוזרין בתשובה,

היו מקבלין אותן" (סוטה ל"ה, ע"ב) – ההשמדה היתה חובה רק אם שחיתותם האלילית תיתן

בארץ דוגמה מסיתה, והיא לא היתה חובה אם יסכימו לשוב אל חובת המוסר האנושית

הכללית.

(הרש"ר הירש דברים כ,

יח)

 

"כי תקרב

אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" והנה הכתוב מדבר בסתם – "כי תקרב אל עיר", ובוודאי כל

עיר וכל מלחמה במשמע, ובין מלחמת הרשות ובין מלחמת מצווה פותחין בשלום, חוץ

מעמון ומואב שהכתוב פירש בהם: "לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים", ואפילו

עמון ומואב שאין פותחין להם שלום, אם השלימו מעצמן מקבלין אותן, ללמדך כמה גדול

כוח השלום.

(רבינו בחיי דברים כ, י)

 

 

קוראים יקרים

אנחנו זקוקים לעזרתכם הדחופה

בזכותכם, אנו

מצליחים בע"ה לכסות את הוצאות ההפקה הצנועות של "שבת שלום" בשנים

האחרונות ללא פרסומות.

כידוע, אנו

מפיצים את הגיליונות בכמה מאות בתי כנסת בארץ וגם שולחים אותם בדוא"ל למאות

אנשים בארץ ובעולם. ההפצה בדואר היא הדרך הזולה ביותר בין כל החלופות האפשריות להפצה.

יחד עם זאת, בחודש האחרון הוכפלה העלות של דמי המשלוח בדואר, ולכן עזרתכם

במימון הוצאה בלתי צפויה זו היא חיונית, כדי שהפצת הגיליונות לבתי הכנסת תימשך .

את ההמחאות לפקודת עוז ושלום ניתן לשלוח לעוז ושלום, לידי מרים פיין ,

רחוב

דוסטרובסקי 9 ,ירושלים 933806

התרומות מוכרות

לצורך פטור ממס

להפצת הגיליונות בבית הכנסת, לקבלת המהדורה

האלקטרונית, להקדשת גיליון,

לבירור אפשרות של תרומות פטורות ממס,

נא לפנות ל נייד052 3920206 :

ozveshalomns@gmail.com

תודה על

שותפותכם במפעלנו

בברכת שבת שלום

עוז ושלום

-החוג הרעיוני לציונות דתית )ע"ר(

שבת שלום

עורך אחראי: פנחס לייזר

נתיבות שלוםעוז ושלום

מרכזת המערכת: מרים פיין

לתגובות ולתיאום דברי תורה

דוא"ל: pinchas.leiser@gmail.com

 

מערכת שבת שלום

                                                             עוז ושלום-נתיבות שלום