שפטים תשע"ד (גליון מספר 865)




פרשת שפטים

גליון מס' 865 תשע"ד
(קישור לדף המקורי)

תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה'

אֱלֹהֶיךָ.

(דברים יח, יג)

 

 

 

תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ התהלך לפניו בתמימות ותצפה לו ולא

תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו.

(רש"י שם, שם)

 

תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ – עלינו להיות עם

ה' בשלמותנו. כל הדרכים האליליות שתוארו בפסוקים הקודמים, כבר הוצאו על ידי כך

מגבול ישראל, ה' לבדו הוא מנהיג גורלנו ומדריך מעשינו, הוא לבדו קובע את עתידנו

ורק רצונו הוא קנה-מידה למעשינו ולמה שנמנע ממנו לעשות. לא מולך עיוור של גורל

שולט עלינו ועל בנינו, לא המתים, לא המקל והחולדה וכיו"ב יודעים מה צפוי לנו;

לא הזיות חולניות של מנחשים וכו'

תאמרנה לנו מה נעשה ומה נחדל מעשות, ואף אין להם משקל של שחק מאזניים כדי להכריע

את כף גורלנו. רק מה' היינו שואלים דבר על עתידנו, אילו היתה ידיעת העתיד דרושה לאדם

ה"תמים" כל עיקר. רק מה' היינו מבקשים הוראה על מעשינו ומחדלנו, אלמלא

כבר נתן לנו ה' בתורתו את ההוראה על מעשינו ומחדלנו…הדרישה החיובית "תמים

תהיה" כוללת אפוא יותר מהאיסור השלילי על דרכי האליליות שנאמר בפסוקים

הקודמים, והיא מצפה שנתרחק גם משאר כל הסוגים של גילוי עתידות מדומה.

(הרש"ר הירש

שם, שם)

 

 

לקום להעיד – חובה, ולא זכות שמותר לוותר

עליה

לאה שקדיאל

בפרשת שופטים יש ריכוז של מצוות העוסקות בסדרי המשפט,

ובין היתר – דינים המחייבים את העדים, היינו, אנשים אשר היו עדים, לדעתם, לעבֵרה על

החוק, ונדרשים לתהליך של תרגום החוויה הפרטית שלהם אל המישור הציבורי. השארת

החוויה הזאת במישור הפרטי בלבד עלולה לגרום מחד גיסא למחיקת המשמעות של החוויה

(פקפוק בוודאות החוויה, ביטול החשיבות שלה, עצלנות לנוכח המאמץ הנדרש לעסוק בה

מעבר לעצם התרחשותה, וכיו"ב) – ומאידך גיסא, עלולה להיגרם התוצאה ההפוכה,

החלטה להעניש באופן פרטי וללא פיקוח את מי שנדמה לנו כעבריין. נראה כי התורה דוחה

את האפשרות הזאת על שני הקצוות שלה, ודורשת לקיים תהליך בירור ציבורי של החוויה

הפרטית הזאת.

מלשון הפסוקים העיקריים (דברים י"ט 15-21) מתברר כי יש אחריות משפטית-ציבורית גם לעדים

וגם לדיינים. האחריות של העד – "לקום", היינו לא רק לעמוד פיסית בעת

התהליך של מתן העדות, אלא להבין כי עצם הפעולה מקבלת משמעות של מעמד ציבורי.

המשמעות הציבורית של העדות מחייבת "דרישה" מצד השופטים, לבירור האמת אשר

בדברי העד. יש סוג של שקר שמתברר בבית הדין שמשמעותו חמורה יותר משקר שנאמר במעמד

פרטי כלשהו – זהו "חמס" המחייב עונש מיוחד. וזו גם הסיבה שאסור לאפשר

עדות של עד אחד בלבד לגבי עברה שנעברה לכאורה על ידי אדם מסוים, אלא נדרשים לפחות

שני עדים לגבי אותו המעשה – גם הגיבוי הזה הופך את החוויה הפרטית לאקט ציבורי.

בתיאוריות פוליטיות בנות זמננו הדבר מכונה speech act, פעולה שאין בה דבר מעבר לדיבור, אבל הדיבור עצמו

הוא בעל משמעות פוליטית, יש לו כוח משנה מציאות. המציאות המשתנה על ידי הדיבור היא

קודם כל מציאות חייו של העד, כמו מציאות חייו של הנאשם – אבל גם המציאות בה חיה

הקהילה, המציאות של עם שומר תורה לדורותיו, כי החוק עצמו מקבל נוכחות ממשית בעולם.

זוהי גם הסיבה שגרמה להחרגת נשים ממצוות מתן עדות, פרט

למקרים שבהם יש סיבות ספציפיות מדוע ההלכה מוותרת על הדרישה הזאת לעדות כאקט

פוליטי-ציבורי, ומסתפקת למשל בעדות של עד אחד בלבד. נשים נפסלו לעדות (והדבר השפיע

גם על פסילתן מכהונה כדיינות) משום שבחברה פטריארכלית היה צורך לשמור על "כל

כבודה בת מלך פנימה", והיה חשש שהן לא תעמודנה בתהליך הזה שהרי "נשים

דעתן קלה"1 כלומר הן

נתפסו כרגשניות ולכן נשברות תחת לחץ.

מצב זה של שמירה על מעמדן של נשים בתוך הסְפֵרָה הפרטית

עבר שינויים גדולים במשך השנים, אבל לענייננו חשוב לציין את הקפיצה הדרמטית

שהתרחשה מאז המאה ה-19. נפתח תהליך

השוואת האישה לאיש לא רק בעניינים בהם היא הושוותה לאיש כבר בתורה, אלא גם בכל יתר

התחומים. מערכות החוקים המודרניות ביטלו את פסילת הנשים מתהליך מתן עדות. נשים

יכולות אם כן להעיד בכל אינסטנציה משפטית מודרנית, כשם שהן יכולות לבחור ולהיבחר

לכל משרה.

הקפדתי כאן על הניסוח הליברלי של מגמה זו: הסרת

המכשולים הפורמליים, המשפטיים, שמנעו בעבר מנשים לממש את חירותן באופן שווה

לגברים. אולם, אליה וקוץ בה: המחשבה הליברלית גורסת כי יש לפתוח בפני כל אישה את

האפשרות, את ההזדמנות השווה, אולם אין לנקוט שום פעולה שתחייב אותה לממש את

חירותה. אדגיש כי היגיון ליברלי זה תקף לא רק לגבי חירותן של נשים – ההיגיון הזה מסמן

גבולות חדשים בין הפרטי לציבורי! תחומי חיים שלמים (כגון הדת) אשר בעבר נשלטו על

ידי הציבור באופן המחייב את היחיד, הועברו אל התחום הפרטי, כאשר החוק מחויב לשמור

על חירותו של היחיד להחליט כרצונו איך לנהוג בהם, ואסור בשום אופן לחייב אותו בחוק

לנהוג בתחומים אלה באופן מסוים. למשל, אסור למערכת החוק להדיר נשים מדוכן העדים,

אבל אין חוק במדינה מודרנית המחייב אנשים "לקום" למסור עדות; במקרים

יוצאי דופן, כאשר מערכת המשפט מחליטה לחייב אדם להעיד בניגוד לרצונו, היא צריכה

להוכיח מדוע יש לכפות על האזרח לעשות כן במקרה ספציפי זה או אחר, מדוע יש לשלול

ממנו את חירותו הבסיסית במקרה זה.

לא כאן המקום לפרט את כל סוגי הביקורת על תפישת העולם

הליברלית. ברצוני להצביע על היבט אחד של הבעיה שנוצרה כאן: יש מקרים בהם נשים

וגברים עדים לעבֵרה, מתקשים באופן טבעי לתרגם את החוויה הזאת למעמד הציבורי של מתן

עדות, ובהיעדר נורמה חברתית-משפטית של חובת מתן עדות באופן ציבורי, הם

מעדיפים להמשיך בחייהם, להתגבר על החוויה, לשכוח אותה. והסביבה החברתית שלהם – בני

משפחה, חברים, מנהיגים בקהילה – חווים חוסר אונים: בהיעדר נורמה ברורה של חובת

העדות, הסביבה תומכת בהחלטה הפרטית שלהם להתבצר בפרטיות ולסרב להעיד.

לאחרונה נתקלתי במקרה של הטרדה מינית הנמשכת שנים, מצד איש דתי בקהילה שלי

בירוחם. הנפגעות, נשים צעירות דתיות, מסרבות (כל אחת בנפרד) להגיש תלונה במשטרה,

ולצערי הרב הקהילה סביבן עסוקה בהגנה עליהן, כלומר, בחיזוק החרדות שלהן מפני המעמד

הקשה במשטרה ואחר כך בבית המשפט. בכך תומכת הקהילה בחיזוק מעמדן המסורתי

כ"פסולות לעדות" מחמת חולשתן, לא חולשה אישית אלא חולשה מעמדית, מעצם

היותן נשים. גם לנפגעים מינית ממין זכר קורה אותו הדבר: הם עוברים

"הנשייה" על ידי הקהילה, המסר העיקרי הוא – חיזוק הבושה, המבוכה, החרדות

שלהם, ומכאן גם הסירוב של רובם המכריע למצות את הדין עם הפוגעים בהם. הרבנים

שנחשפו לסיפור – הן לעדויות של הנפגעות, והן ל"סרבנוּת העדוּת" שלהן – חווים מבוכה קשה, שכן הם נקלעים לפגמים של שתי

מערכות משפטיות שונות שמתחברים כאן: הפגם של המערכת ההלכתית טמון בתפיסה המסורתית

של נשים כיצורים חלשים הזקוקים להגנה וגם בתפיסה המסורתית של התנהגות מינית כדברים

שהשתיקה יפה להם, והפגם של מערכת המשפט המודרנית (אשר חוקקה חוק נגד הטרדה מינית,

כפוף לכל דיני הראיות הרגילים לגבי כל עבֵרה אחרת) – השארת ההחלטה איך לפעול בידיה

של הנפגעת. וכיוון שהיא העדה לעברה שבוצעה נגדה, והיא מסרבת להעיד, אנו נדחקים

לצורות פעולה לא מושלמות של חרמות חברתיים. גם בירוחם הוקם כעין "פורום תקנה"

של שני בתי הכנסת בו נהג האיש להתפלל, ומופעלים עליו לחצים חברתיים שונים כדי

להרחיקו.

האמנם סוף פסוק? ומה לגבי העננה הממשיכה לרבוץ על האיש

ומשפחתו בלי שהדברים התבהרו עד הסוף? ויותר חמור, מה עם נשים נוספות העלולות ליפול

קרבן לפגיעות מצידו, שהרי כל הלחץ החברתי לא הביא אותו לא להכרה בחטא, לא לווידוי,

לא לחרטה, ולא לתשובה מלאה?

אני רוצה להמליץ על מהלך של חיבור בין תורת ישראל לבין

הפמיניזם הרדיקלי דווקא, תוך השתחררות מהמגבלות של ההיגיון הליברלי. ההוגה

האורתודוקסית שפתחה במהלך זה (בעקבות עבודתן של פמיניסטיות יהודיות רדיקליות לא

אורתודוקסיות), תמר רוס, כבר הצביעה על הפוטנציאל החשוב של החיבור הזה, העשוי

להיות מחויב המציאות בימינו. ולענייננו: חובת תיקון העולם אינה יכולה להתעכב עד

שכל יחיד ירצה באופן חופשי לתקן את עולמו הפרטי. ההבנה הרדיקלית של החוק המודרני

גורסת כי מימוש הצדק בעולם אינו יכול להיתקע משום שיש יחידים המוותרים על זכותם

למימוש החירות האישית שלהם או על מימוש השוויון בחייהם הפרטיים. במקרה זה, אני טוענת כי הפוסקים צריכים להשמיע את קולם בדבר החובה של נפגעות ונפגעים

של פגיעות מיניות להגיש תלונה ולמצות את הדין עם התוקפים. במקביל צריכים גם ארגוני

הסיוע ויתר הסוכנים החברתיים להעמיד את הנפגעות והנפגעים על חובתם זו, להתריע מפני

התחמקות ממילוי החובה שפירושה עוד ועוד נפגעים ונפגעות אחרים, בצד התמיכה, הליווי

והטיפול שהם זכאים לו. כל עוד אנו מאפשרים להם להתחמק מחובתם זו, אנו מחזקים בבלי

דעת את אשמתם: הם אינם אשמים, קרה להם משהו, ואין אנו יודעים מדוע דווקא לידם, ולא

לידי אדם אחר. אבל כיוון שהדבר קרה להם ולא לאדם אחר, יש להם עכשיו חובה למלא, כשם

שהכהן לא בוחר להיוולד כהן אבל זה קרה לו, ולכן יש מצוות שרק הוא יכול, ועל כן גם

חייב, למלא. ואנו עומדים מאחוריהם במילוי החובה הזו כי הם השליחים של כולנו במימוש

"צדק צדק תרדוף"באופן אקטיבי.

1. שבת לג,

ע"ב

לאה שקדיאל, אשת חינוך ופעילה חברתית, ירוחם.

 

 

בחירת

המלך: מצווה או פשרה?

'ואמרת אשימה עלי מלך': רבי נהוראי

אומר הפסוק בגנאי ישראל הוא מדבר, שנאמר 'כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו

ממלך עליהם' (שמואל א' ח') אמר רבי יהודה והלא מצוה היא מן

התורה לשאול להם מלך, שנאמר 'שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו'? ולמה נענשו

בימי שמואל? לפי שהקדימו על ידם 'ככל הגוים אשר סביבותנו'. רבי נהוראי אומר: לא

בקשו להם מלך אלא להעבידם עבודה זרה, שנאמר 'והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו

מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתינו' (שם).

(סיפרי שופטים

פיסקא קנו)

 

'ואמרת

אשימה עלי מלך': אין הפי' אמירה כמשמעו בפה, אלא כלשון ואמרת 'אוכלה בשר'

וכדומה. אכן לפי לשון זה הי' במשמע שאין זה מצוה במוחלט למנות מלך אלא רשות כמו

ואמרת אוכלה בשר וגו'. והרי ידוע בדברי חז"ל דמצוה למנות מלך וא"כ

למאי כתיב 'ואמרת' וגו'. ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה אם מתנהג

עפ"י דעת מלוכה, או עפ"י דעת העם ונבחריהם. ויש מדינה שאינה יכולה

לסבול דעת מלוכה. ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט. ודבר זה א"א

לעשות עפ"י הכרח מ"ע. שהרי בענין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכ"נ

שדוחה מ"ע מש"ה לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך כ"ז שלא עלה בהסכמת

העם לסבול עול מלך עפ"י שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון.

או אז מ"ע לסנהדרין למנות מלך. והא ודאי א"א לפרש שאין בו מ"ע כלל

אלא כמו ואמרת אוכלה בשר וגו' וזבחת מבקרך וגו' שאינו אלא לאו הבא מכלל עשה שלא

לאכול בלי שחיטה. ה"נ נימא דה"פ שום תשים עליך מלך אשר יבחר וגו' לא

תוכל וגו' דוקא אשר יברך. אבל א"א לפרש הכי דאם כן מאי איריא וירשתה וישבת בה

ולא קודם. הא אפילו קודם ירושה שרי לעשות מלך שהרי יהושע היה כמו מלך כמש"כ

הרמב"ם הל' מלכים פ"א ה"ג ופ"ג ה"ח יע"ש וכ"ה

בסנהדרין די"ט אלא ע"כ מצוה הוא ומ"מ אין סנהדרין מצווין עד שיאמרו

העם שרוצין בהנהגת מלך. ומש"ה כל משך שלש מאות שנה שהיה המשכן נבחר בשילה לא

היה מלך והיינו משום שלא היה בזה הסכמת העם.

(העמק דבר לנצי"ב

מוולוז'ין יז, יד)

 

 

אחריותה

העקיפה של המנהיגות

'ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו' –

וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכין דמים? אלא, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות,

ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה.

(בבלי סוטה מו ע"ב)

 

חכמי ארץ ישראל מפרשים את הפסוק "ידינו

לא שפכו את הדם הזה" כמוסבת על ההורג, וחכמי בבל מפשרים את הפסוק

בנהרג.

חכמי ארץ ישראל: שלא בא על ידינו ופטרנוהו

ולא הרגנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו ועמעמנו על דינו

חכמי בבל: לא בא על ידינו ופטרנוהו בלא

הלוויה ולא ראינוהו והנחנוהו בלא פרנסה.

(ירושלמי סוטה ט, ו, בתרגום)

 

"ידינו לא שפכו": שלא היינו גרמא

לרצח הזה, לא על ידי שלא נתנו מזון לרוצח ועל ידי כך מוכרח היה להרוג את הנרצח,

לעשוק את לחמו למלא נפשו כי ירעב, ולא על ידי שלא נתנו לוויה לנרצח, שלא ילך יחידי

במקום סכנה.

(פירוש

המלבי"ם דברים כא, ז)

 

'אשר פדית': על מנת כן פדיתנו, שלא יהיה בנו

שופכי דמים.

(סיפרי פרשת שופטים, פיסקא רי)

 

ופירשו חז"ל שמלמד שעל מנת כן פדה

אותנו, שלא ימצא בדור מן הדורות שופכי דמים, ועתה שנמצא שופכי דמים, התגלה למפרע

שיוצאי מצרים לא היו ראויים אל הפדיון, וכל הנסים שעשה להם היו ללא צורך…"

(המלבי"ם שם, שם)

 

"לא נתנה תורה על מנת כן אלא לקדש שמו

הגדול, שנאמר 'ויאמר עבדי אתה ישראל וגו" (ישעיה מ"ט ג') – מיכן אמרו ירחיק

אדם עצמו מן

הגזל, מישראל ומן הגוי ואפילו מכל אדם שבשוק; שהגונב לגוי, לסוף שהוא גונב לישראל, והגוזל לגוי לסוף

שהוא גוזל לישראל, נשבע לגוי לסוף שהוא נשבע לישראל, מכחש לגוי לסוף מכחש על ישראל, שופך

דמים לגוי לסוף שהוא שופך דמים לישראל ולא נתנה תורה על מנת כן, אלא כדי לקדש שמו הגדול 'ושמתי

בהם אות ושלחתי מהם פליטים וגו" (ישעיה ס"ו י"ט) מהו אומר

בסוף העינין? 'והגידו את כבודי בגוים'"

 (תנא דבי

אליהו רבא, פרשה כו)