שמיני תשפ"א, גיליון 1195

 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר:

 בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד

 וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.

(ויקרא י, ג)

איור: הרי לנגבהיים

הוא אשר דבר וגו. הֵיכָן דִּבֵּר? 'וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְֹרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי' (שמות כ"ט) – אַל תִּקְרֵי בִּכְבֹדִי אֶלָּא בִּמְכֻבָּדַי; אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן, אַהֲרֹן אָחִי, יוֹדֵעַ הָיִיתִי שֶׁיִּתְקַדֵּשׁ הַבַּיִת בִּמְיֻדָּעָיו שֶׁל מָקוֹם, וְהָיִיתִי סָבוּר אוֹ בִי אוֹ בְךָ, עַכְשָׁיו רוֹאֶה אֲנִי שֶׁהֵם גְּדוֹלִים מִמֶּנִּי וּמִמְּךָ (ספרא).

 (רש"י שם, שם)

…וטעם וידום אהרן שהיה בוכה בקול ואז שתק או כטעם 'ואל תדום בת עינך (איכה ב יח).

 (רמב"ן שם, שם)

וידום אהרן – מאבלותו ולא בכה ולא התאבל, שכן כתיב ביחזקאל: בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה וגו' האנק דום מתים אבל לא תעשה.

אף כאן וידום – ממה שהיה רוצה להתאבל ולבכות. וזה מוסר ואמיתת פשוטו. אבל האגדה שאומרת: שהיה מנחמו משה לאהרן על שאמר לו הקב"ה: ונקדש בכבודי – וסבור הייתי או אני או אתה, עכשיו תדע שהם גדולים ממני וממך, אין זה לפי הפשט וכי היה מבשר הקב"ה למשה: עשו לי משכן – ובו ביום ימותו הגדולים שבכם?!

 (רשב"ם שם, שם)

בכמה מקומות טובה שתיקה. כגון אדם שפוגע בו מידת הדין, כגון שעשה אהרן, שנאמר (ויקרא י ג) "וידום אהרן". ואם שמע בני אדם שמחרפים אותו – ישתוק. וזאת היא המעלה הגדולה: לשתוק למחרפים. וגם ירגיל אדם עצמו… וזה צריך זריזות גדולה: לשתוק בבית הכנסת, ולהימנע מלדבר אפילו בדברי תורה, וקל וחומר לשאר דברים, והכל כדי שיוכל לכוון לבו לתפילה. ואם הוא יושב בין החכמים – ישתוק וישמע דבריהם; כי כשהוא שותק – שומע מה שלא ידע, וכשהוא מדבר – אינו מוסיף ידיעה. אך אם הוא מסופק בדברי החכמים – ישאל מהם, כי זאת השתיקה רעה היא מאוד. שלמה המלך עליו השלום אמר (קהלת ג ז) "עת לחשות ועת לדבר" – פעמים שהדיבור טוב, ופעמים שהשתיקה טובה. ואמר החכם: כשלא תמצא אדם שמלמדך מוסר – הדבק בשתיקה, פן תדבר שטות. ובעבור שהלשון קלה מאוד – צריך ליזהר מאוד להכביד הלשון, לשמור אותו שלא תדבר. רוב דברים – כמשא הכבד. וכבדות של רוב דברים – יותר מכבדות של רוב שתיקה. ואם שמע שחברו מדבר – ישתוק עד שיסיים דבריו, כי "משיב דבר בטרם ישמע, אוולת היא לו וכלימה" (משלי יח יג).

 (ספר אורחות צדיקים כא, ה)


אין ויהי אלא לשון צרה…

פנחס לייזר

מייחסים למחזאי צ'כוב אימרה מפורסמת (בניסוחים שונים): "האקדח שהונח על השולחן במערכה הראשונה צפוי לירות במערכה השלישית". האם גם בתורה יש מילים המופיעות בתחילת סיפור המבשרות את המשכו ומכינות אותנו ? במדרש תנחומא על פרשתנו, מופיע הדיון הבא על המילה "ויהי" הפותחת את פרשתנו, פרשת שמיני, בתיאור חגיגי של הקמת המשכן:

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי – רַבִּי תַּנְחוּמָא וְרַבִּי חִיָּא רַבָּה וְרַבִּי בְּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי, אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן צָרָה. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי בְּשֵׁם רַבִּי נָתָן אָמַר: הַמִּדְרָשׁ הַזֶּה עָלָה בְּיָדֵינוּ מִן הַגּוֹלָה: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיְהִי בִּימֵי', לְשׁוֹן צָרָה. וַחֲמִשָּׁה הֵם…: 'וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל' (בראשית יד, א). מַה צַּעַר הָיָה שָׁם? עָשׂוּ מִלְחָמָה לַהֲרֹג לְאַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'עָשׂוּ מִלְחָמָה'….

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיְהִי', מְשַׁמֵּשׁ צָרָה וּמְשַׁמֵּשׁ שִׂמְחָה. וְאִם צָרָה, אֵין צָרָה כַּיּוֹצֵא בָּהּ. וְאִם שִׂמְחָה, אֵין שִׂמְחָה כַּיּוֹצֵא בָּהּ. אֲבָל כָּל 'וְהָיָה' – שִׂמְחָה. הֵשִׁיבוּ חֲכָמִים: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר' (בראשית א, ג)ו, הֲרֵי שִׂמְחָה?! אָמַר לָהֶם: אַף הִיא אֵינָהּ שֶׁל שִׂמְחָה, לְפִי שֶׁלֹּא זָכָה הָעוֹלָם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹתוֹ הָאוֹר. שֶׁכָּךְ אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימּוֹן, אוֹר שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, הָיָה אָדָם צוֹפֶה וּמַבִּיט מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲשֵׂה דּוֹר אֱנוֹשׁ וְדוֹר הַמַּבּוּל, עָמַד וּגְנָזוֹ מֵהֶם. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: 'וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם' (איוב לח, טו). וְהֵיכָן גְּנָזוֹ? בְּגַן עֵדֶן לַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה (תהלים צז, יא). הֱשִׁיבוּהוּ עוֹד, אוֹמֵר: 'וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד' (בראשית א, ה). אָמַר לָהֶם: אַף הוּא בְּאוֹתוֹ יוֹם אֵינָהּ שֶׁל שִׂמְחָה. שֶׁכָּל מַעֲשֵׂה יוֹם רִאשׁוֹן עֲתִידִין לִבְלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה (ישעיה נא, ו). הֱשִׁיבוּהוּ, וַהֲרֵי יוֹם שֵׁנִי וְיוֹם שְׁלִישִׁי וְיוֹם רְבִיעִי וְיוֹם חֲמִישִׁי וְיוֹם הַשִּׁשִּׁי. אָמַר לָהֶם: אַף הֵם אֵינָם שֶׁל שִׂמְחָה, שֶׁכָּל מַעֲשֵׂה שֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, צְרִיכִים עֲשִׂיָּה אַחֶרֶת, כְּגוֹן חִטִּים צְרִיכִין לִטְחֹן, הַחַרְדָּל צָרִיךְ לְהַמְתִּיק, הַתּוּרְמוּס צָרִיךְ לְהַמְתִּיק. הֱשִׁיבוּהוּ, 'וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ' (בראשית לט, ב). אָמַר לָהֶם: אַף הִיא אֵינָהּ שֶׁל שִׂמְחָה, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ נִזְדַּמְּנָה לוֹ אוֹתוֹ הַדֹּב, שֶׁנֶּאֱמַר בַּפָּסוּק, אַחַר, וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדוֹנָיו וְגוֹ' (בראשית לט, ז) הֱשִׁיבוּהוּ: 'וַיְהִי ה' עִם יְהוֹשֻׁעַ וַיְהִי שִׁמְעוֹ בְּכָל הָאָרֶץ (יהושע ז, א) . אָמַר לָהֶם: אַף הִיא אֵינָהּ שֶׁל שִׂמְחָה, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַפֶּרֶק נָפַל יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה שֶׁשָּׁקוּל כְּנֶגֶד רֻבָּן שֶׁל סַנְהֶדְרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ (יהושע ז, ה), וְאָמַר מַר, זֶה יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה שֶׁשָּׁקוּל כְּרֻבָּן שֶׁל סַנְהֶדְרִין. הֱשִׁיבוּהוּ, וַהֲרֵי כְּתִיב: 'וַיְהִי דָּוִד לְכָל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל וַה' עִמּוֹ' (ש״א יח, יד). אָמַר לָהֶם: אַף הִיא אֵינָהּ שֶׁל שִׂמְחָה, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ נָפְלָה אֵיבָה בְּלֵב שָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד (ש״א יח, ט) הֱשִׁיבוּהוּ, וַהֲרֵי כְּתִיב: וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אוֹיְבָיו (ש״ב ז, א). אָמַר לָהֶם: אַף הִיא אֵינָהּ שֶׁל שִׂמְחָה, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַיּוֹם בָּא נָתָן הַנָּבִיא אֶל דָּוִד וְאָמַר לֵיהּ: רַק אַתָּה לֹא תִּבְנֶה הַבַּיִת. אָמְרוּ לוֹ: הֲרֵי אָמַרְנוּ אֶת שֶׁלָּנוּ, אֱמֹר אַתָּה אֶת שֶׁלְּךָ כִּי 'וְהָיָה' שִׂמְחָה. אָמַר לָהֶם: 'וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס' (יואל ד, יח), שֶׁיְּהֵא בִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ וִיהֵא שִׂמְחָה גְּדוֹלָה לְיִשְׂרָאֵל. וְכֵן, 'וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן' (ישעיה ז, כא). וְכֵן, 'וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִיְּרוּשָׁלַיִם' (זכריה יד, ח). וְכֵן, 'וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם' (תהלים א, ג) וְכֵן, 'וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים' (מיכה ה, ו) אָמְרוּ לוֹ: וַהֲרֵי כְּתִיב: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלַיִם (ירמיה לח, כח) אָמַר לָהֶם: אַף הִיא אֵינָהּ שֶׁל צָרָה, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַיּוֹם נָטְלוּ יִשְׂרָאֵל אַפּוֹפְּסִין עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶם. שֶׁכָּךְ כְּתִיב: תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתְךָ (איכה ד, כב). (מדרש תנחומא, שמיני ט׳, א׳)

במסכת מגילה (י, ע"ב) מופיע אותו מדרש בשינויים קלים: מטבע הדברים, הדרשן פותח את דרשתו, עליה הוא מבסס את ההכללה לגבי המילה "ויהי", בפסוק הראשון של המגילה ("ויהי בימי אחשורש') ומביא דוגמאות נוספות התומכות בעמדה ש"ויהי" הוא לשון צרה (או צער), אך מביא גם דוגמאות שלכאורה נשמעות כלשון "שמחה", ובין היתר, לגבי המילים הפותחות את פרשתנו: "והָכְתִיב 'וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי' וְתַנְיָא אוֹתוֹ הַיּוֹם הָיְתָה שִׂמְחָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּיוֹם שֶׁנִּבְרְאוּ בּוֹ שָׁמַיִם וָאָרֶץ?! כְּתִיב הָכָא 'וַיְהִי בְּיוֹם הַשְּׁמִינִי' וּכְתִיב הָתָם 'וַיְהִי (בֹקֶר) יוֹם אֶחָד'?" על כך עונה הגמרא: "הָא שְׁכֵיב נָדָב וַאֲבִיהוּא" (הרי באותו מעמד מתו נדב ואביהו). הגמרא מביאה דוגמאות נוספות הנשמעות כ"לשון שמחה" ואינה מפריכה אותן:

וְהָכְתִיב: 'וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה' וְהָכְתִיב 'וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל' וְהָכְתִיב 'וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד' וְהָאִיכָּא 'שֵׁנִי' וְהָאִיכָּא שְׁלִישִׁי' וְהָאִיכָּא טוּבָא?! אָמַר רַב אָשֵׁי: כׇּל 'וַיְהִי' אִיכָּא הָכִי וְאִיכָּא הָכִי. 'וַיְהִי בִּימֵי' אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן צַעַר.

רב אשי סבור ש"ויהי" אינו חד משמעי (לפעמים מבשר צרה, לפעמים שמחה), לעומת "ויהי בימי" שמבשר תמיד צער. הדרשן במדרש תנחומא חש את הצער בצליל "וַי". האופן בו מתמודד רבי שמעון בן אבא בשם רבי יוחנן עם הפסוקים הסותרים את ההכללה שונה ממשפטו הלקוני של רב אשי בתלמוד (לפעמים כך ולפעמים אחרת): עדיין יש התייחסות ל"וַי": בכל מקרה, מדובר באירוע עוצמתי, טעון, לעתים זו צרה, לעתים זו שמחה.

מעניין אבל לחשוב על אפשרות נוספת להבין את ההבדל בין "ויהי" ל"והיה": הרי בשניהם יש "וו" ההיפוך; 'יהי' הוא עתיד ההופך לעבר , 'היה' הוא עבר ההופך לעתיד באמצעות ה"וו". כלומר: האינטואיציה הלשונית של חכמים רואה ב"ויהי", מצב בו לכאורה ברגע נתון עדיין אין "צרה", העתיד כבר יוכיח שכבר בעבר נזרע זרע הפורענות ; לעומת "והיה" המתאר מצב של צרה הטומן בחובו כבר את בשורת הנחמה. תובנה זו מכילה ראייה שהיא מעבר לרגע הנתון ומתייחסת להתפתחות הפוטנציאלית.

אבל, יתכן שאם קוראים את המדרשים, גם בתלמוד וגם בתנחומא בעיון, אפשר להבחין בהתייחסות מורכבת לאותו סיפור, לאותה מציאות. אכן, היתה שמחה גדולה "ביום השמיני", כשהקימו את המשכן, ובלשון התלמוד, ממש "כיום שנבראו בו שמים וארץ", אך שמחה זו היתה מהולה בצער עמוק על מותם של נדב ואביהו, בני אהרון.

לעומת זאת, גם אם מנסים לראות במילה "והיה" פתיחה המבשרת שמחה, מצטט המדרש פסוק בירמיהו המספר על לכידת ירושלים, אך מעמיד מולו פסוק במגילת איכה אותו דורשים חכמים כבשורה המבטיחה כפרה לעם ישראל.

דומני שמדרשים אלו מלמדים אותנו כמה דברים: יש אירועים משמחים, המלווים בלהט קיצוני שסופם צרה וצער גדול , לעומת אירועים קשים שבסופם יש תקוות חדשות. האם הצרה מעיבה על השמחה ומוחקת אותה? האם ההתחלה החדשה מהווה נחמה על הצער? האם יש ביכולתנו לזהות תהליכים שאינם נראים על פני השטח? נראה לי שבימים אלו נכון להשאיר שאלות אלו ללא תשובה.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.


אפילו החזיר יכול להשתנות…

"והוא גרה לא יגר": פירוש תנאי הוא הדבר, כל זמן שהוא לא יגר, אבל לעתיד לבא יעלה גרה ויחזור להיות מותר, ולא שיישאר בלא גרה ויותר, כי תורה לא תשונה

(אור החיים ויקרא יא , ז)

מגבלות הטומאה של בעלי-חיים ודיני שחיטה הם שלב בהתעלות רוחנית גבוהה יותר

תלמיד-חכם, איש רוחני, ועם זה קבוע יהיה לעסוק בזביחת בעלי חיים ונטילת נשמתם, אין זה מסכים עם רגשי הלב הצלולים. אף- על- פי שהשחיטה, ובכלל אכילת בעלי חיים, היא מוכרחת עדיין להיות נוהגת בעולם, מכל מקום ראויה מלאכה זאת להיעשות על-ידי אנשים שלא הגיעו עדיין להמידה של התעדנות ההרגשה, והמלומדים בעלי המוסר, הדעה והדת, הם ראויים להיות פקידים על שמירת התכונה שלא תהיה ההמתה של בעלי חיים ברברית, ושיכנס בכל העניין הזה של אכילת בשר אור אצילי, שיוכל בעתו להבריק את העולם. וזה אצור באמת בהלכות שחיטה וטריפות.

(מתוך אגרות הראיה לרב קוק זצ"ל, כרך א, איגרת קעח)

עולם כמנהגו נוהג – אין להסיק מגורלו של אדם על צדקתו או רשעותו

'אחרי מות שני בני אהרן' – רבי שמעון פתח: (קהלת ט) 'הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע' לצדיקזה נח, שנאמר בו (בראשית ו) 'איש צדיק' אמר ר' יוחנן בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי נח כשיצא מן התיבה הכישו הארי ושברו ולא היה כשר להקריב והקריב שם בנו תחתיו, ולרשע זה פרעה נכה, כיון שביקש לישב על הכסא של שלמה, לא היה יודע מנהגיו הכישו ארי ושברו – זה מת צולע וזה מת צולע היינו דכתיב 'מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא' לטובזה משה, שנאמר (שמות ב) 'ותרא אותו כי טוב הוא'; ר' מאיר אומר שנולד מהול, ולטהור זה אהרן, שהיה עוסק בטהרתן של ישראל שנאמר (מלאכי ב) 'בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון' ולטמא – אלו מרגלים; אלו אמרו שבחה של ארץ ישראל ואלו אמרו גנאי, אלו לא נכנסו ואלו לא נכנסו היינו דכתיב 'לטוב ולטהור ולטמא'… 'כטוב כחוטא' כטוב – זה דוד שנאמר (שמואל א טז) 'וישלח ויביאהו והוא טוב רואי' – א"ר יצחק: טוב ראי בהלכה כל הרואהו נזכר לתלמודו, כחוטא – זה נבוכדנצר, שנאמר (דניאל ד) 'וחטאיך בצדקה פרוק' זה בנה בית המקדש ומלך ארבעים שנה וזה החריב בית המקדש ומלך מ' שנה – הוי 'מקרה אחד… דבר אחר: 'מקרה אחד' אלו בני אהרן דכתיב בהון (מלאכי ב) 'בשלום ובמישור', לרשע – זה עדת קרח דכתיב בהון (במדבר טז) 'סורו נא' אלו נכנסו להקריב במחלוקת ויצאו שרופין ואלו נכנסו להקריב שלא במחלוקת ויצאו שרופין.

 (ויקרא רבה, כ)


בין שואה וזיכרון לעצמאות

הרהורים מענייני דיומא

ימים אלו של "ספירת העומר", בין פסח לעצרת, מוזכרים במסורת התלמודית כימי פורענות , בהם נוהגים אנו מקצת מנהגי אבלות לזכרם של תלמידי רבי עקיבא שמתו במגפה, מכיוון שלא נהגו כבוד זה בזה. במסורת המאוחרת יותר, התווספו לזיכרון הפורענויות הראשונות "קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם", כאשר תפילת אב הרחמים נהוגה בשבתות אלו גם בשבתות בהן מברכים את החודש. גם ההשמדה של חלק גדול מיהדות אירופה בתקופת השואה התרחשה בעונה זו.

המסורת המקראית המקורית רואה דווקא בימים אלו ימים של התעלות, של שמחה ושל תקווה המצוינים על-ידי המצווה של ספירת העומר. ימי הספירה הם גם הימים בין חג הפסח, המציין את יציאתנו מעבדות לחירות לבין זמן מתן תורתנו והספירה מייצגת את הגעגוע להשלמתה של החירות הפיזית על-ידי החירות הרוחנית ("שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה").

יש כאן, אם כן, מתח דיאלקטי בין הרובד הקדום והמקורי של תקופה זו לבין זיכרון האירועים הקשים שאנו נוהגים לציין בימים אלו.

דומני שאנו נתקלים במתח זה, גם כאשר אנו מציינים תוך שבוע את יום הזיכרון לשואה, את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובצמוד אליו את יום העצמאות למדינת ישראל.

ערבוב זה של עצב ושמחה הוא מסימניו הבולטים של ההיסטוריה היהודית והוא מוצא את ביטויו במנהגים רבים : אכילת ביצה בליל הסדר, כזכר לחורבן, שבירת הכוס על-ידי החתן בחופתו וגם הביטוי "אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" מבטאים בצורה נאמנה את הפרספקטיבה היחסית הנדרשת , וכפי שאומר זאת הרמב"ם לגבי מצוות הסוכה "שנזכור תמיד את ימי הרעה בימי הטובה".

עיקרון זה של ראייה מורכבת ומאוזנת הוא מנכסי צאן הברזל של המסורת היהודית, כי הרי אין דרך להתמודד בצורה שפויה עם העליות והמורדות בחיינו האישיים, הקהילתיים והלאומיים, אם ניכנע באופן מוחלט ובלעדי לתחושות ההווה ונתעלם מהעבר ומאפשרויות השינוי בעתיד.

הדברים נכונים וחשובים בכל שנה ושנה, אך דומני שבשנה קשה זו הם מקבלים משמעות רלוונטית ביותר.

השואה האיומה שעברה על דור הורינו וסבינו היוותה נקודת מפנה ומשבר בחיי העם היהודי ובחיי האנושות כולה. אפילו עצם הצורך שיש ל"מכחישי שואה" למיניהם בהכחשה ובטשטוש העובדות מעיד על הקושי העצום להתמודד עם הזיכרון הקשה והמפלצתי.

יהודים רבים שנעקרו ממקומם, שאבדו הורים, בני זוג, אחים וילדים, ושנתקלו בצורה כה אכזרית באבדן צלם א-לוהים ואדם איבדו את אמונתם בא-ל טוב ומטיב ושאלו את עצמם שאלות קשות ונוקבות.

גם ברמה ציבורית, אנו נתקלים בשתי תגובות מנוגדות:

  • מחד גיסא, קיימת נטייה אצל חלק מבני עמנו שהתאכזבו מהמוסר האנושי ומאומות העולם, להצדיק כל דבר שנעשה בשם העם היהודי, וזאת מכיוון שהשואה לימדה אותנו שאנחנו חייבים להיות חזקים ושאיננו יכולים לסמוך על אף אחד.
  • מאידך גיסא, פיתחה השואה אצל חלקים מאתנו תחושה עמוקה של אמפתיה כלפי הסבל האנושי של כל אדם ואדם וכאשר אנשים אלו אומרים "לעולם לא עוד", כוונתם היא שהשואה לימדה אותנו שאסור לתת לאף אדם להתעלל באדם אחר, ושאסור לאף עם להתעלל בעם אחר.

ייתכן כי הצמידות הקשה והמורכבת בין ימי הזיכרון לשואה ולחללי המלחמות לבין יום העצמאות, מחייבת אותנו למציאת האיזון בין הזדהותנו העמוקה עם הגורל היהודי לבין האתגר הקשה של יצירת חברה צודקת ומוסרית, המכבדת כל אדם שנברא בצלם "ואחרי כן יקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה".

פנחס לייזר, עורך

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.