שמיני תש"ף, גיליון 1148

איור: הרי לנגבהיים

זכור

…בעוד זמן מה, אולי בעוד הרבה זמן, אוכל למצוא ניגון חדש שיתאים לתחושת החיים החדשה. ועד שיימצא הניגון, עליי לשתוק ולהיאלם דום. אלא שאת הניגון צריך לחפש תוך כדי דיבור, לא תוך כדי שתיקה, כי גם שתיקה היא בריחה. המעבר מן הניגון הישן לחדש צריך להיות בכל התחומים.

יום קשה, קשה מאד. צריך ללמוד לשאת את הגורל המשותף, ולנטרל את כל האנוכיי והילדותי שבנו. הרי כל מי שרוצה להציל את עורו יודע, שאם לא יילך הוא, מישהו אחר יילך במקומו, וכאילו שזה משנה, אם אני אלך או מישהו אחר. הרי לכולנו יש גורל משותף ועלינו להכיר בכך. יום קשה מאד. אבל אני חוזרת ומוצאת את עצמי מתפללת. ולהתפלל אוכל תמיד, גם במקום הכי קטן וצפוף. ואת חלקי בגורל המשותף אני חוגרת על גבי כמו תרמיל, ומהדקת אותו אליי עוד ועוד, עד שהוא נעשה חלק ממני והוא מלווה אותי כבר עכשיו לכל מקום.

עליי להניף את העט הנובע הזה כמו פטיש, שכל מילה תהיה כמו מכת קורנס,תספר על גורלנו ועל כל מה שקורה עכשיו ומעולם לא קרה בצורתו הנוכחית, הטוטאליטרית, ההמונית, החובקת את כל אירופה. אבל לא ייתכן שלא יישרדו כמה אנשים אשר יספרו אחר כך את תולדות הזמן הזה, הייתי רוצה להיות אחת מהם.

(השמים שבתוכי, יומנה של אתי הילסום 1941-1943, עמ' 105-106)

…ראה רבינו שלמה (אבן גבירול) בצערי וביגוני ובשפלות רוחי, שמאד מאד הייתי שפל רוח. נתקרב אצלי עד שנמצאתי עומד סמוך וקרוב אצלו ולא היה בינינו הפסק אלא זה שנוצר על ידי בשפלות רוחי. הגבהתי עיניי וראיתי שהוא מרחש בשפתיו. הטיתי אזני ושמעתי שהזכיר את שם עירי. הבטתי וראיתי שחזר וריחש בשפתיו. ושמעתי שאמר אעשה לי סימן שלא אשכח את שמה. נמס לבי ועמדתי מרעיד בסיבת הדבר שהזכיר את שם עירי ועוד משך לה חסד לעשות לו סימן שלא ישכח את שמה.

התחלתי מחשב, מה סימן יעשה רבינו שלמה לעירי? אם בדיו? יום טוב הוא ואין קסת הסופר במתניו. ואם בבגדיו? בגדים שהקדוש ברוך הוא מלבשי את קדושיו אינם עושים קמטים ואינם סובלים דברים שלא חקקו עליהם מלמעלה.

שוב פעם אחת ריחש בשפתיו. הטיתי אזני ושמעתי שדיבר בשיר, שכל שורה שבו מתחלת באות אחת מאותיות שם עירי.וידעתי שסימן עשה לו המשורר לעירי בשיר שעשה לה בחרוזים שקולים ונאים בלשון הקודש.

(מתוך ש.י. עגנון : הסימן, עיר ומלואה, עמ' 715)


יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ?!

דליה מרקס

מיד לאחר תיאור מותם של שני בני אהרון נאמר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם" (ויקרא י, ח-ט). אין קשר טקסטואלי ברור בין שתי הפסקאות, אבל הסמיכות ביניהן גרמה לרבי ישמעאל לדרוש: "לא מתו שני בני אהרן אלא על ידי שנכנסו שתויי יין" (ויקר"ר יב, א). ואכן אחד ההסברים הנפוצים למותם האלים והמפתיע של נדב ואביהו הוא, שהם נכנסו לשרת בקודש במצב של שיכרות.1 כשאדם מייצג את הציבור ועומד בפני האל, עליו להיות פיכח, חד ועירני.

אולם במקורות ישראל, יין כשלעצמו אינו דבר שלילי. נעים תהלים ישראל אמר עליו: "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ" (תהלים קד, טו). בכל החגים ובכל אירועי החיים היהודיים המרכזיים שותים יין. מעמדו של היין מיוחד אף בכך, שברכה מיוחדת נתכנה לו, ברכת "בורא פרי הגפן".

אכן, היין כלעצמו אינו טוב או רע – הוא טוב כשהוא נצרך במידה, במקום ובזמן הנכונים, והוא רע כשצורכים אותו בהגזמה ובאופן בלתי מובחן. ולא רק היין אינו טוב או רע במהותו אלא בשימוש שנעשה בו אלא גם עניינים רבים אחרים, כמו אכילה, הנאה מיחסי מין, שינה ועוד. לעומת דתות אחרות, מסורת ישראל אינה רואה בהם בדרך כלל מהויות טובות או רעות. היחס אליהם תלוי באופן שבו הם באים לידי ביטוי, במקום שמקנים להם ובהתייחסות אליהם.

*

בשורות הבאות אבקש לעסוק בקצרה ביצירה ליטורגית או פרא-ליטורגית, שעניינה היין והממד המקודש שבשתייתו. אביא שתי ברכות יין מפויטות מתקופות שונות, האחת נכתבה על ידי פייטן בימי הביניים, ששמו לא נודע לנו, והשנייה היא פרי עטו של משורר ויוצר בן זמננו.

ברכת יין עסיס

בימי הביניים נתחברה ברכה מפויטת המיוחדת בלשונה הנמלצת והשמחה על שתיית יין עסיס. "ברכה זו האומרת שירה על היין", כתב פרופ' נפתלי וידר, שפִּרסמהּ לראשונה, "היא הדוגמה הקדומה ביותר ל'שיר יין' בספרותנו".2 הנה היא לפניכם:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם

אֲשֶׁר בָּרָא יֵין עָסִיס / וְתִירוֹשׁ טוֹב מֵעֲצֵי גְפָנִים

וְהוּא עָרֵב לַנֶּפֶשׁ וְטוֹב לָאָדָם / וּמְשַׂמֵּחַ לֵב וּמַצְהִיל פָּנִים

וְהוּא תַנְחוּמִין לַאֲבֵלִים / וּמָרֵי נֶפֶשׁ יִשְׁכְּחוּ רִישָׁן

וְהוּא רְפוּאָה לְכָל שׁוֹתָיו / לְמִי שֶׁיִּשְׁתֶּנּוּ בְּטַעַם וּבְדַעַת

הוּא שִׂמְחַת לֵבָב שָׂשׂוֹן / וְרֹב גִּילָה לַשּׁוֹתִים אוֹתוֹ

הוּא אֱלֹהֵינוּ יְצָרוֹ מֵאָז / לְהִתְעַנֵּג בְּמַעֲשִׂים כּוֹנְנוּ מֵרֹאשׁ

שֶׁכָּל שׁוֹתָיו יְבָרְכוּ לָאֵל / וִישַׁבְּחוּ לְיוֹצֵר בִּינָה

הַמֵּכִין מַעֲדַנֵּי תֵבֵל / וְיָצַר לִמְתוּקֵי אָרֶץ

הוּא אֱלֹהֵינוּ

אֲשֶׁר בָּרָא תִירוֹשׁ מִן הַגֶּפֶן / וְהִתְקִין עָסִיס מִן הָעֲנָבִים

לְהַשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ רְעֵבָה / וּלְמַלֵּא נֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה

שׁוֹתָיו יִשְׂמַח לִבּוֹ / עַל פְּרִי מַעֲשָׂיו יְבָרְכוּ לְבוֹרְאֵהוּ

בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמֶּלֶךְ הַמְרוֹמָם לְבַדּוֹ

הָאֵל הַקָּדוֹשׁ / בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן3

הפייטן האנונימי פותח בסגולותיו של היין לשמח ולהשכיח צער, ממשיך בסגולותיו הרפואיות, תוך שהוא שותל אזהרה מעודנת, שהדברים נכונים "לְמִי שֶׁיִּשְׁתֶּנּוּ בְּטַעַם וּבְדַעַת", כלומר שהשתיה צריכה להיות מבוקרת. מכאן ממשיך הפייטן בתיאור היין כעדות להשגחת האל וטובו, המתבטאים בבריאת "יֵין עָסִיס וְתִירוֹשׁ טוֹב מֵעֲצֵי גְפָנִים",4 המעורר את שותיו להודות לבוראם. הפיוט נחתם בעיבוד של חתימת הברכה המסורתית התקנית.

ברכת "יין עסיס" עוררה התנגדויות בקרב אחדים מן הגאונים, ובהם רב סעדיה גאון. אולם על אף שהיא לא זכתה להיכנס לליטורגיה הממוסדת, נוכל ללמוד מתשובת גאונים שברכת "יין עסיס" הייתה בשעתה מוכרת וחביבה בקהילות שונות, וכי היא נאמרה דווקא בפסח, על השאלה "מהי ברכה ארוכה" עונה הגאון:

כך ראינו שעד אן (=כאן) ברכת בורא פרי הגפן ארוכה נאמרת בכמה מקומות, וחביבה בעיני בני בצרה ועילם ופרס ומדינת הים אשר שם ורגילין בה לילי פסחים, ואין אומרין כלשון הזה בורא פרי הגפן אלא מאריכין דברים וכך אומרין אשר ברא יין עסיס ותירוש טוב וכול' וזו דרכן שלרוב שאר בני אדם שאינם תלמידי חכמים כאן, שאין יודעין לעסוק בתורה ובהלכות ענין מאריכין […] ברכות ותפילות ועל זו הדרך תוקנה החזנות והקרובות שאומרין הפיטנים הפורטים. ומכמו אלה נועדו עם רב אשי ותבעו אותו בברכת קידוש ארוכה, כי הם היו מכירים מדברי הפורטים והוא שהיה חכם לא היה מכיר כי אין זה חובה ואף לא מצוה ואף לא דרכן של תלמ' חכמ', ואין אנו רגילין בה כל עיקר.5

בתשובה ניכרים דברי ביקורת מובלעים על חובבי הברכה "שאינם תלמידי חכמים", ועל כן, מאריכים בתפילותיהם. לעומתם, תלמידי חכמים אינם "רגילין בה כל עיקר". בסופו של דבר הביקורת צלחה והברכה נשתקעה.

ברכה על כוסית שיכר, מאת מאיר אריאל

הטקסט השני הוא ברכה על כוסית שיכר, שחיבר המשורר והיוצר מאיר אריאל ז"ל. ברכה זו מרגשת אותי במיוחד, מפני שהיא מערערת על החלוקה הבינארית בין "דתיים" ובין "חילוניים", ומציגה יצירה יהודית רליגיוזית עמוקה ומלאת השראה:

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנֵנוּ

אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם

הַסּוֹחֵט אֶת תַּמְצִית הָעוֹלָם הַזֶּה

נֵטֶף נֵטֶף אֵל כּוֹסִי

הַמְּחַלְחֵל אֶת הַמַּיִם בַּסֶּלַע – בָּרוּךְ

הַמַּעֲלֶה אוֹתָם בְּגִבְעוֹל – בָּרוּךְ

הַמַּתְסִיס אוֹתָם בַּפְּרִי – בָּרוּךְ

הַמּוֹסֵךְ דִּבְרֵי יְמֵי עוֹלָם בַּמַּיִם – בָּרוּךְ

הַמְּפַעְפֵּעַ בָּהֶם תּוֹלַעַת קִצָּם – בָּרוּךְ

הַמְּשַׁמֵּר תּוֹלְדוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה בְּכוֹסִי – בָּרוּךְ.

תָּבוֹא לְגִימַת שֵׁכָר זוֹ בִּקְרָבַי

לְהַרְחִיב עוֹרֵק וְלִפְתֹּחַ לֵב

וּלְהוֹדוֹת בְּשִׁיר:

בָּרוּךְ אַתָּה אֲ-דֹנִי

אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם

אָמֵן.6

מאיר אריאל לא היה דתי במובן המקובל של המילה, אבל הוא היה ללא ספק איש ספר ואיש אמונה. במכתב לדוב אלבוים, שהתפרסם בידיעות אחרונות בשנת 1997, הוא כתב: "אם לוחצים אותי לקיר אני מודה בשפה רפה שיש לי אמונה באלוהים, בתורת משה ובעם ישראל. ומה שאני עושה עם זה, זה ממש לא עניינו של איש, כשם שזה לא ענייני מה מישהו עושה בשביל האמונה שלו". אריאל, שהתקרב במהלך השנים ליהדות, לא אימץ נוסחה מן המוכן שלה, אלא עיבד את המסורת באופן חי, ועיצב אותה באמצעות אישיותו המיוחדת.

הברכה על כוסית שיכר משקפת אמונה חיה, היכרות עם המסורת ונינוחות עם מקורותיה. אריאל מתאר את האל הסוחט את "תַּמְצִית הָעוֹלָם הַזֶּה" אל כוסו והפועל בו בדרכים גלויות ונסתרות. בלשון פיוטית הוא הוגה אודות התהליך הקוסמי האדיר ורב השלבים, שהקב"ה מחולל בעולמו, תהליך שסופו בכוסית שהמשורר אוחז בידו.

בשנותיו האחרונות נהג מאיר אריאל לקיים קבלות שבת רבות משתתפים ומלאות השראה. אוהביו יכולים בוודאי לדמיין אותו אומר את הברכה שלו בערבי שבתות, גביע בידו, קולו מתרונן והמשתתפים עונים לו: "בָּרוּךְ" על כל קריאה וקריאה.

לפחות אלף שנה מפרידות בין שני הטקסטים הללו החוגגים את החיים ואת השמחה שביין. שתיהן אינן הלכתיות במובן הרגיל של הדבר, אולם לדעתי אלה תפילות יהודיות לכל דבר.

בסידורנו, סידור תפילת האדם,7 ביקשנו להביא בצד תפילות ישראל המסורתיות גם תפילות נוספות – עתיקות וחדשות ומגוונים שונים – כדי להרחיב את השיחה הליטורגית-אמונית שלנו. ועל כן, לצד הקידוש על היין (האשכנזי והספרדי כאחד) הבאנו את שתי התפילות המפויטות הללו.

*

ביין, כמו כל מה שגורם הנאה ושמחה, גלומה ברכה אם נצרוך אותו במידה ונדע לתעל אותו להודיה על הרֵעות, הבריאה והבורא, ועלול להיות בו גלום גם חלילה וחס היפוכו של דבר.

שורות אלה נכתבות בימי התגברות משבר הקורונה. אני מקווה שבעת שהן ייקראו, נהיה במקום בטוח וטוב יותר. מי ייתן שהסבל והקושי יולידו גם סולידריות וערבות הדדית, ומי ייתן שנזכה לברך בבריאות טובה ובכל עת על הבריאה ועל יפי החיים!

1. זהו אחד מבין למעלה מתריסר הסברים, שניתנו לחטאם של בני אהרון. ראו: אביגדור שנאן, ה' שנאן, תל אביב תשע"ד, עמ' 105-86.

2. נפתלי וידר, התגבשות נוסח התפילה במזרח ובמערב, א, ירושלים תשנ"ח, עמ' 234.

3. מתוך: אופיר מינץ מנור, הפיוט הקדום, תל אביב: אוניברסיטת ת"א, תשע"ה, עמ' 56.

4. ובדומה לברכת "המוציא לחם מן הארץ" המודה על המוצר המוגמר, הודיה כאן היא על בריאת היין, ולא על בריאת הגפן שממנה הוא מיוצר.

5. דוד רוזנטל (עורך), אוסף הגניזה הקהירית בז'נבה: קטלוג ומחקר.ים, ירושלים: מאגנס, תש"ע , עמ' 266 (הדגשה שלי).

6. אני מודה לשחר אריאל על הרשות לצטט את הפיוט של אביו, מאיר אריאל ז"ל.

7. תפילת האדם: סידור רפורמי, בעריכת אלונה ליסיצה ודליה מרקס עתיד לראות אור לקראת הקיץ.

הרבה פרופ' דליה מרקס מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים


יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ, חֻקַּת עוֹלָם לדֹרֹתֵיכֶם. (ויקרא י, ט)

יין ושכר אל תשת וגו'. סמך ציווי זה לכאן לפי שלא נברא היין כי אם לנחם בו האבלים (עירובין סה ע"א) ויחשוב אהרן שבאבלו לפחות מותר לו לשתות יין, על כן הזהירו כאן שאפילו באבלו אסור לו לשתותו דרך שכרות, ורש"י פירש על 'וידום אהרן' שקיבל שכר על שתיקתו שנתייחד לו לבדו דיבור זה, רמז כאן שנקרא שיכור כל שאינו יכול לדבר בפני המלך, על כן נתייחד אליו הדיבור להורות לו שלא יהיה כל כך שיכור עד שאינו יכול לדבר לפני המלך, אלא יהיה כל זמן מיושב בדעתו עד שיוכל להשיב, ז"ש 'וידבר ה' אל אהרן לאמר' במלת לאמר חתם לו כל הענין, לומר לך שיהיה מוכן תמיד לאמר ולהשיב למלך ברוך הוא, וכל מצוה זו באה לו בזכות 'וידום אהרן'.

 (כלי יקר שם, שם)

…אין מדובר כאן בשיכרות גמורה, אלא בחשש סביר לערפול צלילות הדעת. משום כך, השותה יין ושכר אסור לו לעבוד במקדש, להורות הלכות מקדש ולפסוק הלכה למעשה. כי לא תחום של התרגשות הנפש והדמיון, אלא דעה צלולה ושכל חריף ומפוכח – הם הנדרשים לכל מעשי מצוות ה'. אין סמלי המקדש פונים אל הדמיון, אלא אל השכל הצלול והבהיר. כי רק השכל המשיג בבהירות, ומסיק מסקנות נכונות, והמכניס כל פרט למסגרת הכלל המתאים לו – רק הוא עשוי להדריך את צעדינו להגשים במעשינו את מצוות ה'. בני אהרן מתו, מתוך שהלכו אחר התרגשות לבם, ומכאן הלקח לכל כהני העתיד ולכל מורי ההוראה בישראל: יראו עצמם רק כמשרתי המקדש וכמלמדי התורה ומקיימיה… מורה ההוראה בישראל חייב להיות תלמיד חכם כל ימיו.

 (הרש"ר הירש, שם שם)

"מאכלות אסורות": תחושות, טעמים וציוויים.

ר' אלעזר בן עזריה אומר: מנין שלא יאמר אדם אי איפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי איפשי לבוא על הערוה, אבל איפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך? תלמוד לומר: 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו מלכות שמים.

(סיפרא פרשת קדושים פרשה י)

אמרו הפילוסופים: שהמושל בנפשו – אף-על-פי שעושה המעשים הטובים והחשובים – הוא עושה אותם והוא מתאוה אל הפעולות הרעות ונכסף אליהן ויכבוש את יצרו… אבל החסיד – הוא שנמשך בפעולתו אחר מה שתעירהו תאותו ותכונתו; ויעשה הטובות – והוא מתאוה ונכסף אליהן. ובהסכמה מן הפילוסופים: שהחסיד יותר חשוב ויותר שלם מן המושל בנפשו…

וכאשר חקרנו דברי חכמים בזה הענין נמצא להם: שהמתאווה לעברות ונכסף אליהן – הוא יותר חשוב מאשר לא יתאוה אליהן ולא יצטער בהנחתן; עד שאמרו: שכל אשר יהיה האדם יותר חשוב ויותר שלם – תהיה תשוקתו לעברות והצטערו בהנחתן יותר גדול. והביאו בזה הדברים ואמרו: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו"… ויותר מזה – שהם צוו להיות האדם מתאווה לעברות, והזהירו מלומר: שאני בטבעי לא אתאוה לזאת העברה, ואף-על-פי שלא אסרה התורה, והוא אמרם: "רבי שמעון בן גמליאל אומר (בגרסתנו: רבי אלעזר בן עזריה): לא יאמר אדם: אי אפשי לאכול בשר בחלב… אלא: אפשי, ומה אעשה – אבי שבשמים גזר עלי…

ולפי המובן מפשוטי שני המאמרים בתחילת המחשבה הם סותרים זה את זה – ואין הענין כן; אבל שניהם אמת ואין מחלוקת ביניהם כלל. והוא: שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות, אשר אמרו: שמי שלא יתאוה אליהן יותר חשוב מן המתאוה אליהן ויכבוש את יצרו מהן – הם הענינים המפורסמים אצל כל בני אדם שהם רעות כשפיכות דמים, וגנבה וגזלה ואונאה, ולהזיק למי שהרע לו, ולגמול רע למטיב לו, ולבזות אב ואם וכיוצא באלו. והן המצוות שאמרו עליהן החכמים זכרונם לברכה: "שאילו לא נכתבו, ראויות הן להיכתב, ויקראו אותן קצת מחכמינו האחרונים… "מצוות השכליות" ואין ספק שהנפש אשר תכסוף לדבר מהם ותשתוקק אליו – שהיא חסרה; ושהנפש החשובה לא תתאוה לאחד מאלו הרעות כלל, ולא תצטער בהמנעה מהם. אבל הדברים שאמרו חכמים שהכובש את יצרו מהם הוא יותר חשוב וגמולו יותר גדול – הם: "התורות השמעיות", וזה אמת שאלמלא התורה לא היו רעות כלל, ומפני זה אמרו: שצריך האדם שיניח נפשו אוהבת אותן ולא יהיה לו מונע מהן רק התורה.

(מתוך שמונה פרקים לרמב"ם, פרק שישי)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.