שמיני תש"ע (גליון מספר 645)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary



פרשת שמיני

גליון מס' 645 תש"ע
(קישור לדף המקורי)

בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ

 

 

…אולי מותר להרחיק לכת עוד ולומר: המאמין

האדוק שלא היה שם [בשואה], אבל מצדיק את הדין בנמיכות-רוח, מצדיק לא את אבדנו שלו

אלא את אבדן שישה מליוני אחיו, ומעליב באמונתו את אסירי מחנות ההשמדה הקדושים,

שנשארו איתנים באמונתם באלוהי ישראל לנוכח המוות. אלה יכולים לבוא ולומר למאמין

נלהב שכזה: "מה אתה יודע על אמונה, על היות מאמין? כיצד אתה מעז להצדיק סבל

שאינו מנת חלקך? כבוש יצרך ושתוק". אבל גם אלה שלא היו שם, ובכל זאת מכריזים

בקול גדול שאינם מאמינים באלוהי ישראל, מעליבים את אסירי מחנות ההשמדה שאיבדו את

אמונתם. אלה עשויים לפנות אל התיאולוגים הרדיקלים שלנו ולומר להם: "כיצד אתם

מעזים לדבר על אבדן האמונה? מה אתם יודעים על אבדן האמונה – אתם, שלא ראיתם מה

שראינו אנחנו, ולא התנסיתם במה שהתנסינו אנחנו?" לנוכח האמונה הקדושה בתוך

המשרפות, אמונה נטולת הספק של אלה שלא היו שם היא וולגרית. אבל אי-האמונה של

האינטלקטואל המתוחכם החי בחברת השפע השלווה – לעומת האבדן הקדשו של אמונתם של

שרופי המשרפות – היא תועבה.

(מתוך ההקדמה

לספרו של א. ברקוביץ: אמונה לאחר השואה)

 

 

הייטב בעיני

ה'?

אורי גרנט

פרשת שמיני פותחת בתיאור הפעולות שנעשו ע"י משה ואהרון ובניו

ביום השמיני לחנוכת המשכן, פעולות שהגיעו לשיאן בברכת משה ואהרון את העם, אשר

בעקבותיה "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ

מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים; וַיַּרְא

כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ט, כג-כד). מתוארת כאן התגלות אלוהית בתור חוויה ציבורית של שמחה

והתרגשות גדולה. מוקד התיאור והקשרו הוא ציבורי ודתי והדמויות האנושיות בסיפור (משה,

אהרון ובני אהרון) ממלאות תפקיד של שליחים בלבד. אלה

שליחים המתווכים בין ה' לעמו, בין שמים וארץ, ולא דמויות פרטיות שיש עניין במחשבותיהן,

תחושותיהן ומעשיהן העצמאיים והאישיים.

מילוי שליחות זו מתאפשר ע"י ביצוע מדוקדק וקפדני של צו ה',

ובלשון הכתובים המתארים את הצו לאהרון ובניו באשר לשבעת ימי המילואים: "וּפֶתַח

אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה, שִׁבְעַת יָמִים, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת

ה' וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי" (ח, לה). הכהנים מחויבים לשמירת משמרת ה' ולעבודת הקורבנות בתוכה, גם במחיר

הקרבת מאווייהם האישיים במידה שיש סתירה בין השניים. אהרון ובניו מקבלים

עליהם את המשימה ומבצעים "אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה"

(ח, לו), ומוכרים בהקשר זה דברי

רש"י על הפסוק "…וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן" (במדבר, ח, ג) – להגיד שבחו של אהרון שלא שינה".

ודווקא ברגע השיא המתואר לעיל, כאשר כל העם מגיע לחווייה הדתית

הנשגבת של התגלות האל, איום המיתה, העשויה לפקוד את הכהנים בשל סטייה מקיומו

המדוקדק של דבר ה', הופך מאזהרה למציאות טראגית: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב

וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת

וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָםוַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'"

(י, א-ב). הכתוב מדגיש את היות

המעשה תולדת יוזמתם האישית של מבצעיו באופן שיש בו משום חריגה ברורה מסמכותם ('וַיַּקְרִיבוּ

[. . .] אֵשׁ זָרָה, אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם'). התוצאה הרת האסון

הנובעת מן המעשה נותנת משנה תוקף למעמדה של עבודת הכהנים כשליחות ציבורית הגוברת על

פני האני הפרטי של מבצעיה, כך שהפרטי מתבטל מפני הציבורי. עם זאת, בשורות הבאות אנסה

לטעון שמהכתובים המתארים את התגובה לאירועים בהמשך היום השמיני מצטיירת תמונה מורכבת

יותר של היחס הנכון בין האישי לציבורי.

תגובתו של משה לאירועים בולטת באופייה הציבורי ובהתעלמותה מן הפן

האישי. עוד בטרם נספיק לעכל את עובדת מותם של שני האחים, מייד מכריז משה בפני אהרון "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר – בִּקְרֹבַי

אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד" (י, ג). לאחר שהכתוב מסר את סיבת מותם, משה נותן לו גם תכלית – הפגיעה בקרובי

ה' מעבירה מסר לעם כולו ומעוררת בו תחושת כבוד ויראה. המוות אינו "סתמי",

"רגיל" ו"פרטי" אלא יש לו משמעות ותפקיד ציבוריים. כפי שחייהם

של בני אהרן לא היו פרטיים והוקדשו לשליחות, כך גם מותם נושא מטען ציבורי – הם מתו

כקרובי ה' ובכך הגדילו את כבודו על פני כל העם. משה מתעלם מן הפן האישי, הרגשי והאנושי

של האסון ורואה בו אירוע שעניינו ציבורי כללי: בין הציבור למקום .

משה ממשיך את הקו הזה בדבריו לאהרון

ובניו הנותרים: "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא

תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף; וַאֲחֵיכֶם, כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, יִבְכּוּ

אֶת-הַשְּׂרֵפָה, אֲשֶׁר שָׂרַף ה'" (י, ו) – על בני המשפחה

האבלים להימנע ממעשי אבלות ואולי אף מן הרגשות הנילווים לאסון לאור הנזק הקיבוצי שעלול

להיגרם לעדה כולה. אליבא דמשה, ביחס למקרה הזה, הבכי והאבל אינם נחלת המשפחה המצומצמת,

אלא נחלת העם שכל הנמנים עליו הופכים ל"אחי" משפחת הקורבנות.

מול דבריו של משה בולטת שתיקתו הרועמת של אהרון: "וַיִּדֹּם

אַהֲרֹן" (י, ג). תגובתו של אהרון משדרת

דרך התמודדות השונה מהרטוריקה שבה בוחר משה. כּאָב ששכל שניים מילדיו רגעים ספורים

קודם לכן, הוא אינו מתנחם בצידוק הדין הגלום בדברי משה. מתן תכלית ציבורית אינו מקל

על הצער והכאב האישי, בוודאי שלא ביום הפורענות עצמו. אהרון אמנם מחליט להמשיך במילוי

המחויבות המעשית, אך אין הוא מסוגל להתעלם מבחינה רגשית מן הצד האנושי שקיים בו. בשלב

זה, הפער בין הגישות הוא בגדר ויכוח אילם, המתייחס למישור המילולי והרגשי בלבד ללא

השלכה מעשית, שכן המחויבות למשימה הציבורית, גם מצידו של אהרון, היא מוחלטת ולא מתפשרת.

אולם כאן מגיע שינוי מפתיע. הסיפור מגיע לנקודת מפנה במעשה אלעזר ואיתמר שהוא

שריפת החטאת במקום אכילתה כפי שמצווה (י, טז-יח). על אף שאופי

המעשה נראה לכאורה דומה להקרבת האש הזרה בהיותו חריגה מצו ה', הוא אינו גורם לאותה

תגובה אלוהית מענישה. ואף משה, שבתחילה קוצף עליהם ואומר "אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ

בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי" (י, יח), חוזר בו לאחר

שאהרון פותח בדברים.

נבחן את דברי אהרון:

"הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה

אֹתִי כָּאֵלֶּה, וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם? הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'? (י, יט)". אהרון

מביע במילים את מה שהביע קודם לכן בשתיקתו – המצב הרגשי שבו הוא ובניו נמצאים איננו

מאפשר להם לעשות מעשה שיש בו ביטוי של שמחה גדולה וחגיגיות. אין ברירה אלא לשנות במקצת

את יישום הצו האלוהי מפני שיקולים אנושיים שאין זה סביר כי הקב"ה בעצמו יחפוץ

בהתעלמות מהם. חשוב לשים לב אל הנימה האישית בדברי אהרון

– הוא מדבר על עצמו בלבד בגוף ראשון, והוא אף מדגיש את חוסר הסבירות מן הבחינה

הרגשית שבעשיית המעשה באותו היום שבו מתו הבנים ומשפחתם מצויה באבל כבד. דברי

אהרון מדגישים את הבעיה האישית

והאנושית שבאכילת החטאת בעיתוי הנוכחי. משה, הענו הגדול, מכיר באמיתות דברי אהרון – "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו"

(י, כ).

ראוי לשאול כאן מה הביא את משה להכיר בהכרח להתחשב בפן האנושי? יתרה מזו, מדוע תגובת

ה' למעשה אלעזר ואיתמר הייתה שונה מגורל אחיהם? האם יש כאן שינוי בגישה שעל פיה על

הקושי האישי להידחות מפני התפקיד והאחריות הציבורית?

במענה לכך ניתן להציע שמשה נזכר בצומת דרכים דומה שבה הוא עצמו

ניצב בעברו, וכוונתי לפרשיית עצת יתרו. בפרשייה זו, יתרו רואה את משה במצב שבו הוא

מקדיש את כל כוחותיו לעם שכולו "עומד" עליו "מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב"

(שמות, יח, יג) מבלי להותיר רגע דל

לעצמו. מתוך ענווה והתמסרות לתפקיד, משה סבור שנתינת מקום לעצמו תהיה בבחינת מעילה

בתפקיד ובשליחות הציבורית שבמסגרתה עליו "להודיע" לעם "אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים

וְאֶת תּוֹרֹתָיו" (שם, יח, טז). בתגובה לכך יתרו אומר

לו "לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל

– גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ" (שם, יח, יז-יח). הוא אומר לו שהתמסרות מוחלטת, גורפת לצרכי הציבור תביא, במוקדם

או במאוחר, לפגיעה ולשחיקה עצמית הרסנית, וזו תגרום בסופו של דבר לפגיעה בעם. אם כן,

השארת מרחב פרטי לחייו של שליח הציבור כאדם יחיד בזכות עצמו הינה חיונית למימוש

נכון של השליחות הציבורית. אם נחזור לסיפורנו – מעשה שריפת החטאת, לא רק שאינו פוגע

במימוש השליחות, הוא מחויב המציאות בטווח הארוך. על נדב ואביהוא היה להתגבר על רצונם

הפרטי ולהקריבו על מזבח השליחות, אולם אלעזר ואיתמר פעלו נכון כשנמנעו מביצוע צו המנוגד

לחלוטין לכאבם הפרטי על מות אחיהם.

מאלף הדבר שאותה פרשייה המעלה על נס את ההקרבה האישית ואת הסכנה

שבסטייה מקיום הצו האלוהי כדיוקו מסתיימת במתן ביטוי לגיטימי לפרט ולרגשותיו. ניתן

לראות בכך תמרור אזהרה בפני פגיעה בלתי מידתית ברשות הפרט, ברגשותיו וברגישויותיו בשם

טובת הכלל.

אורי גרנט הוא בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי במעלה הגלבוע.

 

 

'וידֹם

אהרֹן ' – שתיקה של כאב או של השלמה?

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן : הוּא אֲשֶׁר

דִּבֶּר ְה' לֵאמֹר – בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד – וַיִּדֹּם

אַהֲרֹן.

נהפך לבו כאבן דומם ולא נשא קולו בבכי

ובמספד כאָב על בנים, גם לא קיבל תנחומים ממשה, כי לא נותרה בו נשמה והדיבור אין

בו.

(אברבנאל

ויקרא י, ג)

 

ולא אמר "וישתוק", כי הבדל בלשון

הקודש בין הפעלים הנרדפים "דממה", "שתיקה": "שתיקה"

איננה מורה אלא שתיקה לבדה מדיבור או מבכי ואנחה וכן הפסקה משאר תנועות חיצוניות,

כמו: אחר שאמר (תהילים קז, כז):

"יחוגו וינועו כשכור", אומר אחר כך "וישמחו כי ישתקו"; אבל דממה

מורה גם שקט הלב ומרגוע הנפש בפנימיות… לכן העיד הכתוב על אהרון קדוש ה' שלא שתק לבד, אלא "וידום",

שגם לבו שקט ונפשו הרגיעה בפנימיותה, כי לא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה כלל,

אלא צידק עליו את הדין.

(הרב

אליעזר ליפמן ליכטנשטיין – "שם עולם" מובא בעיונים חדשים לספר ויקרא

לפרופ' נ.ליבוביץ)

 

 

עולם כמנהגו

נוהג – אין להסיק מגורלו של אדם על צדקתו או רשעותו

'אחרי מות שני בני אהרן' – רבי שמעון פתח: (קהלת ט) 'הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע' לצדיקזה נח,

שנאמר בו (בראשית ו) 'איש צדיק' אמר ר' יוחנן בשם רבי

אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי נח כשיצא מן התיבה הכישו הארי ושברו ולא היה כשר

להקריב והקריב שם בנו תחתיו, ולרשע זה פרעה נכה, כיון שביקש לישב

על הכסא של שלמה, לא היה יודע מנהגיו הכישו ארי ושברו – זה מת צולע וזה מת צולע

היינו דכתיב 'מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא' לטוב – זה משה,

שנאמר (שמות ב) 'ותרא אותו כי טוב הוא'; ר' מאיר אומר שנולד

מהול, ולטהור זה אהרן, שהיה עוסק בטהרתן של ישראל שנאמר (מלאכי ב) 'בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון' ולטמא – אלו מרגלים; אלו

אמרו שבחה של ארץ ישראל ואלו אמרו גנאי, אלו לא נכנסו ואלו לא נכנסו היינו דכתיב

'לטוב ולטהור ולטמא'… 'כטוב כחוטא' כטוב – זה דוד שנאמר (שמואל א טז) 'וישלח ויביאהו והוא טוב רואי' –

א"ר יצחק: טוב ראי בהלכה כל הרואהו נזכר לתלמודו, כחוטא זה נבוכדנצר,

שנאמר (דניאל ד) 'וחטאיך בצדקה פרוק' זה בנה בית המקדש ומלך ארבעים שנה

וזה החריב בית המקדש ומלך מ' שנה – הוי 'מקרה אחד… דבר אחר: 'מקרה אחד' אלו בני

אהרן דכתיב בהון (מלאכי ב) 'בשלום ובמישור', לרשע – זה עדת

קרח דכתיב בהון (במדבר טז) 'סורו נא' אלו נכנסו להקריב במחלוקת

ויצאו שרופין ואלו נכנסו להקריב שלא במחלוקת ויצאו שרופין.

 (ויקרא רבה, כ)

 

 

מיתתם של

צדיקים קשה לפני הקב"ה ומכפרת

אמר רבי אבא בר אבינא: מפני מה נסמכה פרשת

מיתת מרים לאפר פרה? אלא, מלמד שכשם שאפר הפרה מכפר, כך מיתת הצדיקים מכפרת.

אמר רבי יודן: מפני מה נסמכה מיתת אהרן

לשבירת לוחות? אלא מלמד שהיה קשה לפני הקב"ה מיתתו של אהרן כשבירת לוחות.

א"ר חייא בר אבא: בא' בניסן מתו בניו

של אהרן, ולמה מזכיר מיתתן ביום הכפורים? אלא מלמד שכשם שיום הכפורים מכפר, כך

מיתתן של צדיקים מכפרת, ומנין שיום הכפורים מכפר? שנאמר (ויקרא טז) 'כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם' ומנין

שמיתתן של צדיקים מכפרת, דכתיב (שמואל

ב כא)

'ויקברו את עצמות שאול' וכתיב 'ויעתר אלהים לארץ אחרי כן'.

 (ויקרא רבה, כ)

 

 

בשורה טובה לקוראינו

ספר 'דרישת שלום'

 נמצא עכשיו בחנויות הספרים! (בחלק מהחנויות גם במבצע)

 ספר זה, לזכרו של חברנו ג'רלד קרומר, בהוצאת

ידיעות-ספרים,

ובעריכת צבי מזא"ה ופנחס

לייזר, מכיל מבחר מאמרים

המבוססים על דברי תורה

שפורסמו בגיליונות 'שבת שלום'

ועוסק במפגש בין ערכי השלום

והצדק השאובים ממקורות ישראל

למציאות המורכבת של מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל.

הספר יצא

בסיוע הקרן לזכרו של ג'רלד קרומר, פורום יב בחשוון, עוז ושלום, קרן הולנדית למען

השלום, וחברים רבים

 

ניתן גם להזמין את הספר במחיר הנחה ע"י כתיבת מייל לפנחס לייזר:pleiser@netvision.net.il

 

 לכל קוראינו ואוהדינו

כדי שקולה של הציונות הדתית

המחויבת לשלום ולצדק

ימשיך להישמע

כדי שנוכל להפיץ את שבת שלום

במאות בתי כנסת בארץ

באינטרנט ודוא"ל ללא

הפסקה, בעברית ובאנגלית,

 אנא, שילחו את המחאותיכם לפקודת "עוז

ושלום"

לעוז ושלום- נתיבות שלום

ת.ד 4433

ירושלים 91043

ציינו על גב הצ'ק שהתרומה

מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים נוספים (פטור ממס, הקדשת גיליון וכו')

אנא, פנו למרים פיין

ozshalom@netvision.net.il 052-3920206