שמיני תשע"ט, גיליון 1095

וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה

אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם,

אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל.

(במדבר יט, ב)

איור: הרי לנגבהיים

 

פרה אדומה תמימה. משל לבן שפחה שטינף פלטין המלך. אמרו: תבוא האם ותקנח צואת בנה (תנחומא חוקת ח) לפי שכל הרוצה לבטל איזו גידול רע, אין די בשיכרות הענפים, כל זמן שבארץ לא ימות גזעו שורש פורה ראש ולענה כי סופה לחזור ולצמוח, אבל בביטול השורש יפלו גם הענפים כמ"ש (עמוס ב ט) ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת, שמע מינה שלא די בהשמדת הפרי לבד, לכך ארז"ל (ע"ז מה, ע"ב) העוקר ע"ז צריך לשרֵש אחריה, ר"ל צריך לחקור איזו סיבה גרמה להם לעבוד ע"ז, כי הסיבה הוא השורש פורה ראש ולענה, ובביטול הסיבה יפול המסובב דהיינו התולדה, והסיבה נמשלה לאם המולדת התולדה, על כן צוה ה' על שריפת הפרה, אם של העגל, כדי שנלמוד מזה דין העוקר ע"ז צריך לשרש אחריה ואז לא ישובו לכסלה, ובפר' כי תשא (ל, יג)הארכנו לדבר מזה ושם מבואר שעיקר הסיבה היתה רוב כסף וזהב שהשפיע להם הקב"ה, כארז"ל (ברכות לב ע"ב) אתה גרמת להם כו', ולפי שהזהב האדום האדום הזה הביאם לידי מעשה זה, על כן יקחו פרה אדומה לשרוף ולבטל מראה האדום הזה, וזהב לא ירבה להם עוד, ואז לא יבואו לידי מעשה כזה.

וענין עמוק זה והמשל ושוברו הראה ה' במעשה העגל, כי הוא גרם טומאת המת, לפי שבמתן תורה נעשו ישראל 'חירות על הלוחות' – חירות ממלאך המות (שמו"ר מא ז), ואין הפירוש שהיתה הכוונה לבטל המות לגמרי, אלא ענין חירות זה הוא דווקא ממלאך המוות, שלא ימותו כי אם בנשיקה, על פי ה', ואז לא היו המתים טמאים, כי כל עיקר הטומאה של המתים באה ממיתה שהיא ע"י מלאך המוות הבא, מסטרא דמסאבא, אבל המתים בנשיקה אין בהם שום צד טומאה, שהרי ביום שמת רבינו הקדוש אמרו שבו ביום בטלה הכהונה (כתובות קג, ע"ב, ועיי"ש בתוספות) כי לא היה שם טומאה, על כן התירו לכהנים להתעסק בו, נמצא שבקבלת התורה נעשו בני חורין ממלאך המוות ובטלה הטומאה, וע"י העגל שעשו, חזרו לקלקולם והשליטו עליהם את מלאך המוות, ואם כן העגל גרם טומאת המת, על כן תבוא האם ותקנח צואת בנה להסיר הטומאה ע"י אפר הפרה, וזה פירוש יקר.

(כלי יקר שם, שם)


 

קירבה כריחוק: נדב, אביהוא והאש הזרה

יעקב מאשיטי

חנוכת המזבח משלימה תהליך של שבעה ימים בהם משה מקדיש את אחיו אהרון ואת בניו לעבודתם במשכן. כהשלמה לעבודה זו, היום השמיני סוגר את ההכנות המורכבות לבניית המסגרת בה עם ישראל יעבוד את אלוהיו, עבודה המבטאת קירבה לאל, ושבאה לידי ביטוי בהקרבת קורבנות. הן הפעולה והן מושא הפעולה מצביעים על אמצעי ליצירת קירבה בין האדם למקום בתוך מסגרת של קדושה. בסופו של תהליך זה, התורה מספרת על מאורע נוראי בו מתים שניים מבניו של אהרון, נדב ואביהוא. בניגוד לחלק מהפרשנויות המסורתיות, ברצוני לטעון כאן שמותם של השניים אינו עונש הבא כתוצאה מחטא, אלא תוצאה ישירה של אינטימיות מכלה עם האל, רגע של חפיפה מוחלטת בין האדם לבוראו. ואם בטעות עסקינן, אז טעותם של השניים הינה טכנית ומחשבתית – השלכת הריטואל כתוצאה מהתלהבות והשתוקקות לאל אינה מביאה למפגש קרוב יותר, אלא לכיליון.

אבל מהי טעותם של נדב ואביהוא? דומני שהפרשה כולה עוסקת בעניין השגת מצבים ורגעים של קירבה אל האל – אותן נקודות של קירבה הינן נחלתם של הכוהנים, שמקבלית את סמכותם ומוקדשים לעבודתם במסגרת פרשה זו. האמצעי ליצירת מצב זה של קירבה הינו הקורבן, והמסגרת האורתו-פרקטית בה התקרבות זו באה לידי ביטוי היא מערכת ריטואלים המורכבת שה' משרטט בספר ויקרא כולו. בפרט, בפרשת שמיני משה מגדיר תהליך מורכב של הקרבת קורבן, שימוש בדמו של העגל לשם התזה על קרנות המזבח, חלוקת הבהמה לנתחיה והעלאתם של שאר הקורבנות על המזבח. ולאחר שהשיא את ידיו ובירך את העם, יורד אהרון מן המזבח וביחד עם אחיו משה הם באים ויוצאים מאהל מועד ולאחר ברכתם את העם בא רגע של התגלות – "…וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא פרק ט, כג-כד). המערכת הריטואלית המורכבת יוצרת את התנאים לירידת האש מן השמיים, סימן מובהק לזה שהאל מקבל את הקורבנות המובאים על מזבח המשכן, וחותמת על היווצרותה של מסגרת פולחנית בה האדם והאל יכולים להתקרב – אך לא להיפגש. הבחנה זו היא חשובה – המקריב והצד המקבל אינם מצטלבים, אלא נשארים תמיד במרחק מסוים אחד מהשני, נבדלים ומחוברים על ידי האמצעי של הקורבן. כפי שכתב משה הלברטל (On Sacrifice, 2012) בהתייחס לעבודתו של מרסל מוס (The Gift, 1950), בניגוד למתנה, שהבאתה מחייבת את הצד השני לקבלה ולהחזיר דבר מה בתמורה ושיוצרת סימטריה בין השניים, הבאת הקורבן הינה מתאפיינת בהצבת רווח תהומי בין המקריב והמקבל, בין המוען והנמען. במסגרת ההייררכית של הקשר בין האדם לבוראו, הבאת הקורבן כרוכה בהפנמה – מסוכנת למדי, לדבריו של הלברטל, בגלל המטען הטראומטי שלה – שהאל רשאי לא לקבל אותו, כמו במקרה של קין. הבאת הקורבן אינה נשענת על תפיסה סימטרית אלא אסימטרית – על מנת לצמצם את הרווח התהומי הזה בין שני הצדדים, בא הריטואל שהוא הסדרה משפטית שממסגר את הכאוס הרגשי שנובע מאי-ידיעה זו ומציב אזור ביניים שמבטל את הפוטנציאל הנפיץ במפגשים האישיים. בנוסף לכך, ממשיך הלברטל, הריטואל מבטל את ייחודיותו של האינדיבידואל ומסתיר אותו במעטפת של אחד מרבים שמביאים קורבנות, והופך את חוויית ההתקרבות לפורמלית, בטוחה ומזוהה. כנגד היציבות המערכתית של הריטואל, עומד רצונו של מיעוט להוכיח קירבה דתית ואינטימיות עם האל על ידי התנהלות ספונטנית שבאה לאתגר את גבולותיו של הריטואל. במקום להשתמש באמצעי המפריד והמקשר של הקורבן, שהגדרתו היא לפעול ככלי קיבול להעתקת אשמתו של הפרט, יהיו כאלה שיבקשו ליצור רגע של מפגש ישיר ובלתי אמצעי עם האל מתוך רצון להוביל למצב של התייחדות.

"וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם." (ויקרא י, א) הרגע בו האש האלוהית יורדת משמיים ואוכלת את קרבנותיהם של אהרון ובניו, שהם כולם תוצאה של פעולת התקרבות פיזית אל המזבח ואל ה', הינו סימן מובהק לנוכחות אלוהית ולזה שה' קיבל את העולות והשלמים – האש כסימן של קירבה מניע בעם כולו ייראה אל מול ראיית כבוד האל, ומביא את הכלל לבטא את אהבתם אל ה' דרך שבחים (לפי תרגומו של "וַיָּרֹנּוּ" – ראה רש"י שם). אך סימנים הם מטבעם פתוחים לפרשנויות שונות ויכולים להתניע תהליכים התנהגותיים שונים בצורה מוקצנת. האהבה, הייראה ביחד עם השבחים וההשתחוויות מהווים דוגמה לדרך רצויה, בעיני ה', להגיב לאירוס שנוצר בינו לבין עם ישראל – סימן הנוכחות שהושג דרך הריטואל המורכב והעלאת הקורבנות על המזבח, מתניע אצל נדב ואביהוא רגע של השתוקקות והתלהבות. מתוך רצון להשיג אינטימיות נוספת עם האל, השניים מאתגרים את גבולות הריטואל ומביאים בפני ה', כחלק ממאמץ ליצור רגע של קרבה יתירה, "אֵשׁ זָרָה". המתח של ריחוק משפטי שמאפיין את הריטואל לא מבעיר בתוכם רצון להסתפק במרחק הארוטי בינם לבין בוראם, אלא דוחף אותם להביע, בצורה מיידית יותר, את אהבתם אל ה'. בתנועת התקרבות אל ה', הם לא מקריבים בהמה ולכן הם לא יוצרים אמצעי המפריד והמקשר בו זמנית – והאש שהם מביאים למזבח אינם באה כתוצאה מהציווי האלוהי. במילים של הלברטל, נדב ואביהוא לא מבטלים את ייחודיותם האישית בתוך הסבך המשפטי של הריטואל, אלא ניצבים אל מול ה' בהשתוקקות והתלהבות. אך האינטימיות עם ה' שהם מחפשים ומייגעים לה באה ללא מידה, ובמקום סימן לקירבה הם הופכים להיות חלק בלתי נפרד מההקרבה – האש יורדת משמיים בשנית ואוכלת אותם. במסגרת האינטימיות הפולחנית של נדב ואביהוא נוצרת חפיפה מוחלטת בין המקריב והקורבן, כאשר הסמיוטיקה הריטואלית המצווה על ידי ה' אינה מספקת רווח בין שני הצדדים, והאירוס המתוח נהפך להתמזגות הרסנית. על זה כתב יפה הרש"ר הירש בפירושו על פסוק זה: "במסגרת עבודת הקורבנות אין מקום לשרירותיות סובייקטיבית. אפילו קורבנות הנדבה חייבים להיעשות במסגרת הצורות שנקבעו להם. כי מקריבי הקרבן מבקשים קירבת אלוהים – אך זו לא תושג אלא על ידי שמיעה בקול ה' וקבלת עול מצוותיו." לפי הירש הקורבן משליט את השרירותיות הסובייקטיבית למערכת אלוהית, בה הפרט יאבד את זכותו האינדיבידואלית וימצא רגע ומקום של אינטימיות מתוחה עם ה'. הקורבן גם מקריב וגם מרחיק.

אסיים את דבריי בהתייחסות קצרה לסוף מאורע זה – דבריו של משה אל אהרון מייד לאחר שזה איבד שניים מבניו. הפרשנים מתייחסים בצורות רבות ומגוונות, הן לסיבת מותם של נדב ואביהוא והן לתגובתם של משה ואהרון – אך קיימת דעה רווחת על כך שאהרון בכה בתגובה למחזה המחריד. דבריו של משה, מצד שני, נשמעים באוזנינו כמנוכרים וחסרי רגישות: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם, אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". מעבר לעובדה שאיננו יודעים מתי ה' אמר דברים אלו למשה, משתמע ממשפט זה דבר מעניין נורא: ה' מתייחס, בפיו של משה, למותם של נדב ואביהוא דרך אמירה שאמורה להתפרש לא בצורה מטאפורית, אלא מילולית. מותם של השניים מגשים נבואה שלא ידענו עליה, והיא שה' יתקדש בקרוביו, וקידוש זה ייצור מצב בו הוא יתכבד בעיני כל העם – אך המילה "בִּקְרֹבַי" אינה מציינת את הכוהנים, וה' לא אומר כאן שדרך עבודת הקודש של כוהניו (בני אהרון) הוא יתכבד, אלא הוא מאשר את המאורע שהותיר את אהרון בלי שניים מבניו – "בִּקְרֹבַי", באמצעות הקרבתם של נדב ואביהוא, "אֶקָּדֵשׁ". תמימים ולא אשמים בדבר כלשהו מלבד התלהבותם והשתוקקותם לרגע של קירבה יתירה עם ה', שנים הבנים הם הקורבן, כלי נקי וללא פגעים שנושא עליו את התפקיד לקדש את ה'. כפי שקיים הבדל תהומי בין אירוס ותשוקה, בין סימנים שאינם נושאים את משמעותם בצורה מהותנית אלא מצביעים על מסומן נעדר ומרוחק, בין ריטואל המצווה על ידי ה' כאמצעי להתקרבות וביטוי זר ולא ראוי של השתוקקות, כך קיים הבדל בין שתי הקריאות האפשריות של "בִּקְרֹבַי". בימים אלו של השתוקקות אל הקודש, אל ארץ ישראל, אל הר הבית, מוטב ללמוד מפרשייה זו שהאינטימיות המיידית עם ה' אינה מעלה את האדם לרמות נשגבות, אלא להרס עצמי. הבה נבין איך לשמור מרחק מתוך רצון להתקרב – כי במצב של מיידיות ונוכחות אין אפשרות לביטוי כלשהו. "וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן."

דר' יעקב מאשיטי מלמד בהמחלקה לספרות השוואתית באוניברסיטת בר אילן.


 

"מאכלות אסורות": הביצה והתרנגולת.

בפרשה שלפנינו אין זכר לרעיון, שעם ישראל ישמור את החוקים האלה כדי שייבדל מתוך העמים האחרים; אדרבה, כאן נאמר להֵפך, שמכיוון שה' הבדיל את עם ישראל מן העמים האחרים, הרי הוא מחויב לקיים את המצוות שניתנו לו מה' ושבאו להורות ולהבדיל בין הבהמות הטהורות לטמאות, כמו שהוא מחויב מתוך אותו הטעם לשמור גם מצוות אחרות שניתנו לו. יש גם לשים לב לכך, כי אמנם התורה מזהירה (ויקרא י"ח, ג) בדברים מפורשים להישמר ולהיזהר ממעשי המצרים ומנהגיהם, אבל לא כדי להיות שונים מהם על-ידי סימנים חיצוניים, אלא משום שמעשיהם של אותם עמים היו מתועבים ומנהגיהם משוקצים. (ויקרא י"ח, כ"ד ואילך; ויקרא כ, כג ואילך).

(מתוך פירוש הרב דוד הופמן על ויקרא; מובא ב: נחמה ליבוביץ: "עיונים חדשים בספר ויקרא", עמ' 126)


אמנם המטמאים את הנפש בלבד, והם דגים ועופות וחגבים ושאר שרצים שאין בהם טומאת מגע כלל יזכור בהם שקוץ, כאמרו 'שקץ הם לכם', 'לא יאכלו שקץ הם', 'שקץ הוא לא יאכל', 'לא תאכלום כי שקץ הם'.

(ספורנו ויקרא יא, ב)


…וידוע כי הפרי הבא עד שלש שנים אין בו תועלת ומזיק, כאשר יזיק לגוף כל דג שאין לו סנפיר וקשקשת ויזיק לנפש החכמה בשר כל עוף דורס והבהמות הטמאות, והמשכיל יבין.

(אבן עזרא ויקרא יט, כג)


"וזאת החיה אשר תאכלו": התחיל תחילה בהיתר המאכלים, וכן בדגים וחגבים, משמע מהראוי שלא לאכול שום בעל חי, לכן הוצרך להתחיל: "דברו אל בני ישראל לאמר: "זאת החיה אשר תאכלו", כי ההיתר הוא חידוש.

 (מתוך פירוש "תורת משה" לחת"ם סופר, מובא ב: נחמה ליבוביץ: עיונים חדשים בספר ויקרא, עמ' 127)


…אמר: 'תבא האם ותקנח צואת בנה, כך תבא פרה ותכפר על מעשה העגל'. אדומה– על שם שהחטא קרוי אדום, שנאמר (ישעיהו א׳:י״ח) 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו'. תמימה – על שהיו ישראל תמימים ונעשו בו בעלי מומין, תבוא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמימות. לא עלה עליה עול – כשם שפרקו מעליהם עול מלכות שמים. אל אלעזר הכהן – כשם שנקהלו על אהרן הכהן לעשות העגל, ולפי שאהרן עשה העגל לא ניתנה לו עבודה זו, שאין קטיגור נעשה סניגור. ושרף את הפרה – כשם שנשרף העגל. עץ ארץ ואזוב ושני תולעת – שלש מינים כנגד שלשת אלפים שנפלו בעגל, וארז הוא הגבוה מכל האילנות, ואזוב נמוך מכולן, סימן שהגבוה שנתגאה וחטא, ישפיל עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו. למשמרת – כשם שפשע העגל שמור למשמרת לכל הדורות לפורענות, שאין לך פקידה שאין בה מפקידת העגל, שנאמר (שמות ל״ב, ל״ד) 'וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם', כך זה היה שמור. וכשם שהעגל טימא כל העוסקין בו, שעבודה זרה מטמאה דכתיב (תהילים ק״ו:כ״ח) 'ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים', וכתיב (ישעיהו ל׳, כ״ב( 'תזרם כמו דוה צא תאמר לו', כך פרה מטמאה כל העוסקים בה. וכשם שנטהרו באפרו, שנאמר) שמות ל״ב, כ׳( 'ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים, כך 'ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי'.

(רבינו בחיי במדבר יט, ב)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.